זה היה בסוף שנות ה-60, הביטלס לא הופיעו מ 1966, רמזים וסיפורים ממש מוזרים החלו להופיע שהצביעו על דבר מדהים: פול מקרטני נהרג בתאונת דרכים והוחלף על ידי כפיל.
כך נכתב בצד האחורי של הספר שהוקדש לתאוריית הקונספירציה על מותו כביכול של פול בשיא קריירת הביטלס – הספר שנקרא The Walrus Was Paul – the great Beatles death clues נכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994.
הספר The Walrus Was Paul
פטרסון ערך עבודת מחקר מדוקדקת וריכז את כל הרמזים בסדר כרונולוגי.
Here’s another clue for you all the walrus was Paul
המשפט הזה שנשתל בשיר Glass Onion משנה מעט את היחס של הלהקה לעניין ומרמז על תעלול מכוון. מחבר הספר בחר לקחת חלק מהמשפט הזה לכותרת הספר ולטעמי עשה זאת על מנת להעביר את המסר שזוהי בסך הכל מיתולוגיה נחמדה שיצרה הלהקה למרות שהוא מתייחס אליה ברצינות תהומית. בהנחה שכזו אי אפשר שלא להתפעם מתעלול יחסי הציבור הגאוני שהגו הביטלס יחדיו עם בריאן אפשטיין. תעלול שנשמר בצד אולי לימים בהם הפופולריות שלהם תרד והם יוכלו לשלוף את הארנב הזה מהכובע ולמכור יותר תקליטים.
בסדרת הפוסטים שנפרסם כאן בביטלמניקס, נביא תרגומים מהספר The Walrus Was Paul ונעקוב כרונולוגית אחר המיתוס המצמרר והנפלא כאחד שהפך לחלק בלתי נפרד מסיפור הביטלס.
והיום המבוא לתאוריה ומהיכן צמחה.
ב 12 לאוקטובר 1969, ראס גיב, שדרן רדיו בתחנה המחתרתית WKNR-FM בדטרויט קיבל שיחת טלפון שתצית את סיפור מותו של פול. המתקשר, בחור בשם טום, הציע לגיב להקשיב לכמה קטעים . האלבום Abbey Road בדיוק יצא לאור, אבל החקירה של טום התמקדה בחומר היותר ישן כמו Revolution 9 מהאלבום הלבן ו Strawberry Fields Forever. לאט לאט משתכנע גיב שיש משהו בסיפור.
מחבר הספר מספר שבעודו עובד על כתיבתו קיבל יום אחד מייל מבחור בשם טום. טום סיפר לו במייל על שיחת הטלפון שערך עם השדרן ראס גיב בליל ה 12 באוקטובר 1969.
השדרן ראס גיב
פטרסון קופץ על המציאה וערך עמו ראיון קצר.
“טום, היכן לראשונה שמעת על הרמזים הללו?”
“השמועות על הרמזים הגיעו מחברים שלמדו בקולג’ אחר במישגן. אחד מהם שהיה מאלינויז, חיפש אותי – הוא כנראה היה המקור לחלק מהרמזים. התחלתי לברר ולחקור , בקושי ישנתי והצלחתי למצוא המון רמזים בעצמי.”
“ספר לי על השיחה לתכנית של גיב”
“הייתי שעתיים בשידור לייב ב WKNR וממש הדרכתי אותו מה ואיך לנגן בתקליטים ככה שישמעו את I buried paul או Turn me on dead man. הוא ניגן את התקליטים ובנתיים הייתי באוויר איתו, הוא היה סקפטי אבל הוא היה ממש סקרן אז הוא השאיר אותי על הקו.הוא שמע על כך בפעם הראשונה. הייתי סחוט כשזה נגמר. שעה אחר כך כבר הייתי בתחנת הרדיו עם עוד 2 חברים בשביל הכיף. מקרטני כבר הספיק להתקשר לתחנת הרדיו מסקוטלנד כשהוא ממש רותח וניסה לשים סוף לסיפור הזה. ראס גיב ראיין אותי לייב בתכנית שלו. ניסיתי להסביר שזה לא עניין רציני אבל נראה שזה כבר לא היה משנה. התקשורת כבר רצה עם הסיפור.”
“מה קרה לך מאז אותו לילה?”
“כולם הגיעו למחרת בלימודים ואמרו שהם הקשיבו לתכנית. אחר כך היה ספישל בטלוויזיה בה השמיעו חלקים התכנית הרדיו עם הקול שלי. כולם פתאום ממש נסחפו עם הסיפור הזה. מאז עברו 25 שנים ולא ממש התעסקתי עם הסיפור. יום אחד צפיתי ב MTV ושם ציינו 25 שנה לסיפור הזה ושאלו ‘מעניין מי התחיל את הסיפור ולמה?’ – קיבלתי צמרמורת באותו הרגע. באמת עברו 25 שנה מאז ? אחר כך שודרה ב CNN כתבה על כך והשמיעו קצת מהקול שלי בתכנית ההיא ואמרו שזה היה בחור בשם טום – אז כמה מהאנשים זיהו שזה אני ופתאום שוב היה הייפ על הרמזים והעניין. אלו 15 דקות התהילה שלי.”
“טום מה המסר שאמרו לקבל הנוער של היום מהסיפור הזה ?”
“הם צריכים להכיר את ההיסיטוריה כדי ללמוד ממנה. להתבגר אומר לשים משמעות על ביטויים כמו Love is all you need. בעתיד כולם יהיו מפורסמים ל 15 דקות. אה והשמועות על מותי היו מוגזמות.”
“תודה טום !”.
מסתבר שהיה מי שהקדים את טום. ב 17 בספטמבר 1969, פרסם בחור בשם טים הארפר מאמר בשם “האם פול מת?” בעיתון הקולג’ בו למד באיווה. ב 21 לאוקטובר, פרסם את המאמר ה Chicago Sun-Times.
המאמר של טים הארפר
שדרן בשם רובי יאנג ששידר בתחנת הרדיו WABC-AM בניו יורק ושידר ל כ 40 מדינות בארה”ב, התחיל לקבל גם כן בקשות ממאזינים לשדר תכנית בנושא.
רובי יאנג
הוא נזכר: “הקדשתי לכך ערב מוזר אחד אחרי שכמה ילדים התקשרו והתחילו להראות לי רמזים. כמובן שבהתחלה צחקתי עליהם אבל בכל זאת עליתי עם זה לאוויר. הבמאי של התכנית הגיע באמצע עם הפיג’מה שלו וצעק ‘רובי אתה יוצר היסטריה לאומית. רד מהאוויר’. באותו לילה הלכתי הביתה ופשוט לא נרדמתי. הייתי חסר מנוחה. ניגשתי לארון התקליטים והתחלתי להקשיב לקטעים , ולהשמיע אותם לאחור. זה היה ממש מוזר.”
רובי חזר לאחר מכן והמשיך לשדר על כך. הנה קטע מהתכנית של רובי יאנג ששודרה ב 21 לאוקטובר 1969.
כבר באותו היום התקבלה תגובה מדוברות הביטלס – דרק טיילור: “זו פשוט אשפה ישנה. הסיפור מסתובב במשך כבר כשנתיים – אנחנו מקבלים מכתבים מכל מיני סוגים של משוגעים, אבל פול עדיין מאוד איתנו”.
גם לג’ון לנון היה מה להגיד בראיון שערך באוקטובר 69 עם תחנת הרדיו WKNR שבדטרויט:
“זו בדיחה. פול לא מת. אם הוא היה מת היינו אומרים לכם. אנחנו היינו הראשונים לדעת. הוא מקליט עכשיו מוזיקה לסרט של רינגו The Magic Christian ומפיק למרי הופקינס. הוא חי ובועט. פול מקרטני לא יכול למות בלי שהעולם ידע על כך, כמו שהוא לא יכל להתחתן בלי שכולם ידעו על כך. הוא לא יכול להיות בחופשה בלי שידעו על כך. איך הוא יכול למות בלי שידעו על כך ?”
כשהוא נשאל על המסרים שנשמעים כמשמיעים את התקליטים לאחור הוא אומר:
“כל דבר שתנגן לאחור ייצא מקונוטציה. אין לי מושג איך זה נשמע לאחור אף פעם לא ניגנתי את זה ככה.”
תוכלו לשמוע את הריאיון המלא כאן בו המראיין מקשה וחוזר כל פעם לסיפור מותו של פול.
ב 7 בנובמבר 1969 מגיע הסיפור למגזין לייף שמפרסם ראיון ותמונות עדכניות מפול.
פול אמר בראיון:
“אולי השמועה התחילה כי לא הייתי הרבה בעיתונות בזמן האחרון, עשיתי מספיק עיתונות לכל החיים, ואין לי מה לומר בימים אלה, אני שמח להיות עם המשפחה שלי, ואני אעבוד כשאני ארצה, עברתי עשר שנים ואף פעם לא התנתקתי, עכשיו אני מתנתק בכל פעם שאני יכול. אני מעדיף להיות קצת פחות מפורסם בימים אלה”.
שער המגזין לייפ שפורסם בנובמבר 1969 והביא ראיון עם פול ותמונות חדשות מסקוטלנד.
באותו החודש דווח מחברת קפיטול על עליה משמעותית במכירות תקליטי הביטלס במיוחד על אלו המעורבים ברמזים – סרג’נט פפר ומסע הקסם המסתורי חזרו למצעדי המכירות של ה Billboard.
בחלק הבא בסדרה, נתחיל לדמיין ונתאר את סיפור מותו של פול מקרטני והשתלשלות האירועים הדמיונית…
ב 9 בנובמבר 1966, יום רביעי, בשעה 5 בבוקר איך שהיום מתחיל – פול נהרג בתאונת דרכים…