לשיר זה, יחד עם “פני ליין”, בן זוגו לסינגל, הקדשנו פרק שלם בפודקאסט שלנו “ביטלמניקס מדברים ביטלס”. אתם מוזמנים להאזין בספוטיפיי, אייטיונס או כאן אצלנו באתר.
מעבר לכך ש”שדות תות לנצח” הוא אחד השירים היפים ביותר של הביטלס (לטעמי), הוא גם אחד השירים המורכבים ביותר להפקה שהם יצרו. זהו שיר שעבר שינויים רבים עד שהגיע לגרסתו המוכרת. לשמחת מעריצי הביטלס הוא גם אחד השירים המתועדים ביותר של הביטלס, כך שניתן לעקוב אחר ההתפתחות המרתקת שלו מתחילתו ועד סופו, וזה מה שננסה לעשות היום.
ב-29 באוגוסט הביטלס מסיימים את ההופעה האחרונה שלהם לפני קהל משלם. הם עוזבים את סאן פרנסיסקו כשהם כבר יודעים שההחלטה שלהם סופית. לא יהיו יותר הופעות. הריסון נשמע אומר: “זהו, סוף סוף אני לא ביטל יותר”. אין משפט טוב מזה כדי לתאר את התחושה שלו ושל ג’ון לאחר שנות ההופעות. כשהם חוזרים לאנגליה הביטלס יוצאים לחופש של כמעט 3 חודשים, ללא ספק פסק הזמן הארוך ביותר שהיה להם אחד מהשני מזה הרבה שנים. כל אחד הולך עם ליבו. הריסון טס להודו ללמוד מוסיקה אצל ראבי שנקר. פול מקדיש חודשיים לקליטת כמה שיותר תרבות אוונגרד ובכלל להתעדכן שמה שקורה בסצינת התרבות הלונדונית. את החודש האחרון הוא מקדיש לטיול בצרפת וקניה. רינגו מחליט להקדיש את רוב הזמן למשפחה. ולנון? לנון לא רוצה לבלות עם המשפחה שלו. הוא גם לא רוצה לטייל ללא מטרה. הוא בכללי מרגיש אבוד. אם קראתם את הפוסט שלנו על Help!, אתם כבר זוכרים שלנון התחיל להרגיש שהוא הולך לאיבוד בשנת 1965. נישואים כושלים שהוא רק רוצה לברוח מהם, ביטלמניה שהופכת את העולם לחסר היגיון. לא פשוט להפוך מפרחח ליברפולי לדרגת אל בשנים ספורות. שנת 1966 הגבירה את התחושות השליליות שלו. הביטלס, כמו שכבר ציינתי, מפסיקים להופיע. זוהי השנה הראשונה שהם לא הולכים להוציא בה אלבום נוסף (ריבולבר יהיה אלבום האולפן היחיד שיצא בשנה זו). לפתע יש לו זמן פנוי רב מכפי שהיה רגיל אליו. זה גרם לו להיכנס עמוק לתוך עצמו, גם מתוך נסיון להבין מה קורה לו.
לאחר שהחל לכתוב שירים חושפניים (גם אם לא נתפסו כאלה בזמן אמת) כמו Help ו-In my life, הגיע לנון לשלב בו היה מוכן לכתוב שירים אישיים יותר. כאלה שלא רק מתעדים מצב נפשי באופן תאורי, אלא צוללים לתוכו ומנסים להעביר את התחושות הפנימיות של לנון. עכשיו, כשהוא חוזר אחורה לילדות, הוא כבר לא מעוניין בתאור כללי של תקופה שמחה וחסרת דאגות כמו ב-Help! או ב-In my life. כשהוא חוזר אחורה, הוא מחפש נקודה של אושר. מקום אמיתי שהוא יוכל להאחז בו. “סטרוברי פילד” היה בית יתומים של צבא הישועה שעמד בסמוך לבית דודתו מימי, אבל לא כך ראה אותו לנון הילד. מקרטני מספר- “ראיתי את המקום מתואר כמקום משעמם ועגום שעמד בשכנות אליהם וג’ון היה מדמיין שהוא יפה, אבל בקיץ הוא לא היה משעמם ועגום בכלל. זה היה גן סודי וקסום. הזיכרון של ג’ון לא היה בכלל קשור להיותו בית של צבא הישועה. זה היה הבית עצמו. אבל מעבר לחומה היה גן פראי ולא מטופח שהיה קל להסתתר בו. האזור בו הוא וחבריו היו משחקים היה מוסתר, כמו ב”אריה, המכשפה וארון הבגדים” והוא חשב עליו כך, כמקום מחבוא בו אפשר לעשן, לחיות בחלומות, מעין מקלט. מקום לברוח אליו“.
הדימוי של הגן ההוא כמקום הבטוח לא מגיע מיד. אנחנו יודעים את זה מהדמואים הראשונים של השיר. לנון חיפש מקום להתחבא בו מהחיים. כשריצ’רד לסטר, שביים את שני סרטי הביטלס הראשונים, ביקש ממנו לשחק תפקיד משנה בסרטו החדש “איך ניצחתי במלחמה”, הוא מיד הסכים. כך בילה לנון את סתיו 1966 בספרד. זו היתה בריחה, אבל גם סוג של בדיקה מבחינתו, האם יוכל להפוך לשחקן מקצועי, עכשיו שהביטלס לא מופיעים יותר ומי יודע מה יקרה איתם. הצילומים לא היו יותר מדי מהנים בשבילו. אבל ההפסקות הרבות בין הצילומים אפשרו לו לכתוב. את השיר כתב על הגיטרה הקלאסית שלו בחדרו. את מה שכתב הוא הקליט על הטייפ הנייד שהיה איתו. כשעוקבים אחר הדמואים האלה, רואים איך הרעיון מתפתח, ואיך תחושת הזרות שהוא חש בהווה מתחברת עם ההתחברות לילדות ולמקום המפלט הבטוח הההוא. אפשר לעקוב אחר ההתקדמות בקליפ הבא. רשמתי ליד כל טייק שאני מתאר בהמשך את הדקה בקליפ.
בהקלטה הראשונה (0:27) שם המקום בכלל עוד לא קיים. למעשה אין עדיין פזמון. רק בית שהולך ככה – “There’s no one, nobody in life/I mean it’s either too high or too low/That is you can’t you know tune in, but it’s all right/I mean it’s not too bad”.
אחר כך (1:16) הוא מנסה את השורה הבאה – “There’s no one on my way there,”
בנסיון השלישי (2:34) הוא מגיע לשורה – “No one I think is in my tree,” שנים מאחר יותר הוא הסביר שהשורה מבטאת את חוסר היכולת למצוא מישהו שיבין אותו, שיהיה איתו באותו מקום נפשי ויתחבר אליו. בדמו הזה מופיע בפעם הראשונה הלחן של הפזמון, אבל ללא מילים עדיין.
הדמו הבא (4:06) כבר מכיל מילים בפזמון – “Let me take you back/Was it a dream/Nothing is real/Nothing to get mad about.” הוא מתחיל לעשות את הקישור בין תחושת הזרות שלו עכשיו לנסיון לחזור לעבר, למקום בטוח יותר. המקום ההוא היה טוב מכדי להיות אמיתי, לא היתה סיבה להתרגז. לא היתה סיבה לתחושות שליליות.
בטייק האחרון בדמואים (6:19) של ספרד מופיע לראשונה שם השיר “Let me take you down there/Strawberry Fields/Nothing is real/Nothing to get mad about/Strawberry Fields and nothing,” ועכשיו הכל מתחבר – ההווה עם העבר, חוסר הביטחון הנוכחי עם תחושת הביטחון ששררה במחבוא הפרטי שלו, בתקופה שרק הוא וחבריו הקרובים היו העולם, לפני שהחיים השתגעו, לפני שהפך לביטל. אבל זה אפילו יותר קודר – כי הוא מזמין אותנו למטה. אנחנו יודעים שלנון אהב כל כך את “עליסה בארץ הפלאות”‘ לכן הלמטה ישר מתקשר למחילת הארנב. מצד אחד, זה מסמן את ההרפתקאות הנפלאות שהיו לו כילד עם חבריו שם. מצד שני, מחילת הארנב אינה אמיתית. האם הזכרונות של סטרוברי פילד היו אי פעם אמיתים? האם חוסר הביטחון הנוכחי הוא חזק כל כך שהוא יכול לבטל גם את הביטחון בעבר? הכאב החזק מכל הוא בשורה האחרונה בפזמון – סטרוברי פילדס וכלום. זה היה המקום האמיתי, הקסום, היחידי. ואם גם הוא לא היה אמיתי, אז מה נשאר.
כשחזר לנון הביתה בנובמבר 1966 המשיך להתנסות עם השיר. הוא הקליט מספר דמואים עם כלים שונים. אלו הדמואים שהקליט. רובם קטועים אך ניתן ללמוד מהם שהוא עדיין לא היה בטוח לגבי איך השיר אמור להישמע. לקראת הסוף לנון מריץ את ההקלטה של הדמואים , מתרגז על ג’ון שבהקלטה על כך שהוא מפסיק לשיר ומקשקש כל רגע. בנוסף הוא מקליט ליווי של מלוטרון לדמו.
ב-24 בנובמבר 1966 חזרו הביטלס לאחר 5 חודשים לאולפני אבי רואד. הם הודיעו לג’ורג’ מרטין שהם לא הולכים להופיע יותר ושמעכשיו הם רוצים להתמקד אך ורק בהקלטות באולפן. כמו בדרך כלל כשניגשו לעבודה על אלבום חדש, השיר הראשון שהם תכננו לעבוד עליו היה של ג’ון. נחשו איזה.
לנון הושיב את כולם וביצע להם את השיר עם גיטרה אקוסטית. ג’ורג’ מרטין מספר שהיה המום מיופיו של השיר ושאכל את עצמו על כך שלא הקליט את הביצוע הערום הזה של לנון שהיה פשוט מרטיט לדבריו. אחרי כמה חזרות הקליטה הלהקה את הטייק הראשון. לדעתי מדובר בביצוע יפייפה. פול ניגן במלוטרון, רינגו בתופים ולנון והריסון בגיטרות. אחר כך לנון הוסיף ערוץ של שירה וג’ורג’ גיטרה סלייד. לאחר מכן ג’ון הוסיף קטעי שירה כפולים לחלק מהשיר בטרק השלישי. בטרק הרביעי הוא, פול וג’ורג’ הוסיפו קולות רקע. ככה זה נשמע –
אבל מקסים ככל שיהיה, זה לא מה שג’ון ראה בעיני רוחו. זה נשמע כמו שיר שהוקלט לריבולבר, אבל לנון רצה משהו חדש, אחר. ארבעה ימים אחר כך חזרו הביטלס לאולפן והקליטו טייקים נוספים. זה אחד מהם.
הטרק הבסיסי היה זהה מבחינת הנגינה. עליו הוסיף ג’ורג’ עוד גיטרה ורעש של מורס שנעשה על ידי המלוטרון, על טרק נוסף הקליט פול בס ועל הטרק האחרון ג’ון הקליט שירה במהירות איטית, מה שנותן לקול שלו סאונד אחר (זה נעשה לאורך כל ההקלטות של השיר)
יום למחרת התאספו כולם כדי לנסות להוציא טייק טוב יותר. ואכן אחרי כמה שעות של חזרות כולם היו מרוצים מטייק 6. מיקס של הטייק הזה הפך לטייק 7, עליו הוסיפו ערוץ הכפלת קול של ג’ון ועוד תוספות של המלוטרון. השיר מוקסס והועבר לתקליט אותו לקחו חברי הלהקה הביתה. השיר הסתיים. או ככה לפחות הם חשבו. תוכלו לשמוע את המיקס הזה כאן – עד דקה 2:55
לאחר כמה ימים חזר ג’ון לג’ורג’ מרטין. הוא לא היה מרוצה. ההקלטה היתה טובה בעיניו, אבל הוא רצה משהו הרבה יותר אפל וכבד, אמר. עם כלי נשיפה ומיתר. מרטין כתב עיבוד כמתבקש אבל זה חייב גם שינוי גישה בעיבוד של הלהקה. 10 ימים לאחר מכן, ב-8 בדצמבר הגיעו חברי הלהקה להקליט את כלי ההקשה – ערוצים רבים בהם רינגו מנגן על תופים וכלי הקשה מגוונים, חלקם מנוגנים לאחור. הטרק שנוצר היה ייחודי ויוצא דופן. אפשר לשמוע עריכה של חלקים ממנו בהמשך של הקליפ הקודם ששמתי (אחרי דקה 2:55) לאחר מכן פול הקליט גיטרה, ג’ורג’ הקליט סווארנדל (שהוא מעין נבל הודי) ולנון מלוטרון.
שבוע לאחר מכן ג’ורג’ מרטין הקליט 4 חצוצרות ו-3 צ’לואים והתקבלה הגירסה החדשה, שהיתה מהירה יותר מהקודמת ואכן כבדה וקודרת יותר. היא כללה גם סוף שנעלם וחוזר, משהו שהיום נשמע שגרתי, אבל אז היה מוזר ביותר והוסיף לנופך החלומי של השיר. –
וכך כל אחד מחברי הלהקה לקח הביתה עותק מהשיר והעבודה נגמרה. או שלא. הלהקה עברה לעבוד על When I’m 64, שיר ישן של מקרטני, כשג’ון חזר למרטין עם בעייה. הוא אהב מאוד את ההתחלה של הגרסה הראשונה, אבל לא את ההמשך. הוא אהב מאוד את הסוף של הגרסה השנייה, אבל לא את ההתחלה. מה שהוא מבקש ממרטין זה לערוך את שניהם יחדיו. אבל איך, שאל מרטין, כששתי הגרסאות אינן באותו מקצב ולא באותו סולם? אני בטוח שתוכל לעשות זאת, אמר לנון וצדק. מרטין וג’ף אמריק גילו לשמחתם שהמהירות והשוני בסולם אינם גדולים ועשו משהו מהפכני. הם האיצו את הגרסה הראשונה, האטו את השנייה ושילבו אותן יחד – ההתחלה של הראשונה וההמשך והסוף של השנייה. בנוסף, משחקי המהירות הוסיפו לתחושת החלום שריחפה מעל השיר. וככה אתם מכירים אותו היום. המעבר בין הגרסאות מתרחש קצת לפני סיום הדקה הראשונה (מה שיוצר משהו מעניין, לפחות אותי – שיר שמתחיל בדקה הראשונה עם בס וממשיך בהמשכו ללא בס בכלל. לא שגרתי.)
למרות שלנון ומקרטני ביטלו את חשיבות היותו של Strawberry Field בית יתומים, ג’ונתן גולד, בספרו המעולה Can’t buy me love – The Beatles, Britain and America, מעלה רעיון מעניין. הסמליות של בית היתומים היתה קיימת אצל לנון, גם אם לא היה מודע לזה, כיוון שלנון עצמו הרגיש מיותם פעמים רבות ולבסוף באמת התייתם. אביו עזב אותו בגיל צעיר. אמו נתנה לדודתו לגדל אותו ונעלמה מחייו. דודו האהוב מת כשגר שם וכשכבר חזר לקשר עם אמו, היא מתה בתאונת דרכים.
הקשר בין המקום הממשי לבין הסיפור האישי של לנון, בין המציאות הנוכחית שלו, חוסר האושר שלו והחזרה לזיכרון המאושר של מקום המחסה בילדות, קיים גם באופן בו בסופו של דבר נשמע העיבוד של השיר.
בתחילת השיר לנון מזמין אותנו לרדת איתו למטה ולהגיע לשדות התות, למקום בו כלום לא אמיתי. אז מגיע הבית הראשון ומציג את המצב הנוכחי של לנון בשנת 1967
Living is easy with eyes closed Misunderstanding all you see It’s getting hard to be someone but it all works out It doesn’t matter much to me
ואז הוא מזמין אותנו בפעם השנייה לשדות התותים, אבל הפעם מתרחש משהו מעניין במוסיקה – בנקודה זו בדיוק הרכב הרוק מתחלף בצ’לו וחצוצרה, כלים מהעידן שלפני השתלטות הרוק על חייו, עידן פשוט יותר בו החלום היה עדיין חלום, לפני שהפך לסיוט שהפכו להיות חייו כביטל בשנת 1966. אבל המוסיקה מביאה איתה גם חוסר שקט מסוג אחר, שמתבטא בכלי ההקשה שהיו כל כך יוצאי דופן בזמן יציאת השיר. בסופו של דבר העבר וההווה נידונים תמיד להתחבר יחדיו במין מציאות חלומית/סיוטית בה כלום לא אמיתי – מה שהיה בילדות לא היה אמיתי, כי אם רק דמיונו של ילד שמנסה להתמודד עם כל מה שקורה סביבו, אך גם מה שקורה בהווה אינו אמיתי ומצריך לחיות את החיים בעיניים עצומות על מנת שהכל יסתדר איכשהו. כך או כך שדות התות הם לנצח. הוא חוזר על משפט הסיום הזה 3 פעמים, כמבקש להדגיש שמדובר בלופ אינסופי. ואם זה לא היה ברור עד אז, מגיע סוף השיר בפעם השנייה בצורה מסוייטת אף יותר. אולי בסופו של דבר חיבור הגרסאות לא נבע מגחמה אלא מהתת מודע של ג’ון. כך או כך השימוש של מוסיקה מהעבר וההווה יעבור כחוט השני בכל האלבום סרג’נט פפר, שזה השיר הראשון שהוקלט בסשנים שלו.
55 שעות אולפן דרש השיר הזה. יותר מכל שיר שהביטלס הקליטו לפניו. מרטין ואמריק שאלו את עצמם האם הגיוני להקדיש כל כך הרבה זמן לשיר בודד, אבל התוצאה הסופית נתנה מענה ברור.