אם בלוג כלשהו היה מבקש ממני לבחור את חמשת השירים האהובים עלי ביותר של הביטלס (דבר בלתי אפשרי אז למה שמישהו יבקש זאת?) – In My Life היה מגיע לישורת האחרונה של המתחרים. שיר כל כך יפה, כל כך פשוט, כל כך לנון. ומקרטני.
אז מי בעצם כתב את השיר הזה?
לנון, אתם אומרים? מעניין. זה בדיוק מה שלנון עצמו אמר. למעט חלק קטן שהסכים לייחס למקרטני. ב-1980, בראיון האחרון שלו, סיפר –
“היתה תקופה שחשבתי שאני לא כותב מלודיות. שפול כותב מלודיות ואני כותב רוקנרול פשוט ורועש. אבל כמובן, כשאני חושב על חלק מהשירים שלי – In My Life או חלק מהשירים המוקדמים כמו This Boy, כתבתי מלודיות בטובים שבהם.“
מישהו בחר בשאלה הקודמת במקרטני? מעניין, כי מקרטני טען באוטוביוגרפיה שלו ב-1997 שהוא כתב את הלחן:
“הגעתי אל ביתו של ג’ון לסשן כתיבה והיו לו כמה משפטי פתיחה נהדרים… אבל כפי שאני זוכר זאת, לא היה לו לחן, ומה שאני זוכר שונה מאיך שג’ון זוכר את זה. אני אמרתי – “ובכן, אין לך מנגינה, תן לי ללכת לעבוד על זה” והלכתי לחדר בו היה לג’ון מלוטרון. ישבתי שם והלחנתי מנגינה כשאני מתבסס בעיני רוחי על סמוקי רובינסון והמירקלס. שירים כמו You Really Got A Hold on Me ו- Tears of a Clown היו השפעה מאוד גדולה…“
אני בוחר דווקא לצרף את השיר הזה כהשפעה אפשרית של סמוקי רובינסון
אבל הנה גם You Really Got a Hold on Me שהזכיר מקרטני והביטלס ביצעו באלבומם השני.
נחזור לפול:
“אני זוכר שכתבתי את כל המלודיה, ולמעשה זה באמת נשמע כמוני, אם אתה מנתח אותה. ברור שעבדתי לפי מילים, אבל המבנה של המלודיה היא מאוד אני. אז הזיכרון שלי הוא שאמרתי לג’ון ‘לך ושתה כוס תה או משהו. תן לי עשר דקות לבד עם זה ואני עושה את זה’…
ניסיתי לשמור על זה מלודי אבל קצת בלוזי… ואז הזיכרון שלי הוא שעליתי בחזרה לחדר ואמרתי ‘יש לי את זה. מנגינה טובה, אני חושב. מה אתה חושב?
ג’ון אמר ‘נחמד’, והמשכנו לעבוד על זה משם, משתמשים במלודיה שהבאתי וממלאים את הבתים…
אז ההשראה המקורית לשיר הגיעה מג’ון, אבל אני חושב שהלחן הוא שלי, וגם ריפ הגיטרה (בתחילת השיר).”
מי שרוצה לטעון שאולי מקרטני נזכר בזה אחרי שלנון כבר לא היה בין החיים כדי לסתור אותו ולהילחם על הקרדיט, טועה, כיוון שכבר ב-1973 ענה מקרטני בראיון על השאלה מהו השיר המשותף האהוב עליו ביותר של לנון/מקרטני בתשובה – “אני אוהב את In My Life. אלו היו מילים שג’ון כתב ואני כתבתי את הלחן“
בכל מקרה, אין מחלוקת על כך שהמילים הן של ג’ון.
“אני חושב ש-In My Life היה השיר הראשון שכתבתי שהיה באמת באופן מודע על חיי. הוא נבע מתוך הערה של עיתונאי וסופר באנגליה (קנת’ אלסופ) אחרי ש In His Own Write (הספר שהוציא) יצא לאור… הוא אמר לי “למה שלא תכתוב שיר באותו אופן שאתה כותב את הקטעים בספר?” או “למה אתה לא מכניס משהו מהילדות שלך לתוך השירים” – מה שאחר כך קרה עם פני ליין של פול – למרות שאני הייתי זה שבאמת חי בפני ליין – וסטרוברי פילדס.“
הרעיון המקורי היה לספר איך מקומות ספציפיים בליברפול שיחקו תפקיד מרכזי בחייו.
“In My Life החל כנסיעת אוטובוס מביתי שברחוב מנלוב 250 אל העיר, תוך שאני מזכיר כל מקום שאני זוכר. זה יצא מגוחך”.
זה חלק מהדראפט המקורי –
“There are places I’ll remember, All my life, tho’ some have changed, Some forever but not for better, Some have gone and some remain. Penny Lane is one I’m missing, Up church and to the clocktower, In the circle of the Abbey, I have seen some happy hours. Past the tramsheds with no trams, On the 5 bus into town, Past the Dutch and St. Columbus, To the Dockers Umbrella that they pulled down. All these places have their memories, Some are dead and some are living.”
הוא הבין די מהר שהנסיון הזה לא מוצלח. אבל משהו שם משך אותו. הוא אהב את הרעיון של לחזור אחורה ולהביט על חייו, אז הוא הפך את השיר לאוניברסלי יותר. שיר על אדם שמביט אחורה על חייו, על אובדן הילדות, על אובדן חברים קרובים – מה שכוון וודאי אל סטיוארט סאתקליף.
ג’ון היה בן 24 כשכתב את השיר. על פניו אפשר לטעון שמדובר בזווית ראיה מוזרה לאדם שחייו הבוגרים רק החלו, והוא כבר מסכם אותם. אני חושב שאפשר ללמוד ממכתב שכתב לסטוארט סאט’קליף ב-1961, כשהיה רק בן עשרים, שמחשבות עמוקות יותר, שכללו גם חזרה לילדות, ליוו אותו כבר אז.
אני זוכר זמנים בהם כל מי שאהבתי, שנא אותי, כי שנאתי אותם. אז מה, אז מה, אז פאקינג מה. אני זוכר זמנים שהפופיק היה בגובה הברך. שרק לחרבן היה דבר מלוכלך וכל השאר נקי ויפייפה. אני לא יכול לזכור כלום ללא עצבות כל כך עמוקה שאני כמעט ולא מודע לה. כל כך עמוקה שהדמעות שהיא יוצרת משאירות אותי צופה בטיפשות של עצמי וכך אני ממשיך ללהג תוך שירת היי נוני נוני נו. כמה זמן יכול אדם לכתוב ולכתוב כמוך. עכשיו אני כבר לא ממש יודע למי אני כותב או למה. זה ממש מוזר. אני בדרך כלל כותב ככה ושוכח מזה, אבל אם אשלח את המכתב זה כאילו חלק קטן מהעצמי הכמעט סודי שלי נמצא בידיו של מישהו שנמצא מיילים רבים מכאן, שיתהה מה לעזאזל קורה כאן או סתם ישתמש במכתב כנייר טואלט. בכל מקרה, לא באמת אכפת לי מה יקרה כי כשאני חושב על זה, זה כל כך חסר חשיבות – אבל מה כן חשוב, למי הזכות לטעון שהמכתב הזה הוא חסר חשיבות בעוד שישו הוא משהו. Anyway – in any way – anyway – Yeah! מעניין איך זה להיות אדם שסובל מפיגור או משהו. אני מתערב איתך שזה נהדר. ארר, איך אתה מחזיק מעמד, סטוארט ידידי הותיק. האם אתה בסדר – האם החיים הם טובים – רעים, מחורבנים, מעולים – נפלאים כפי שהיו או שמדובר רק באלפי שנים של כלום, וכורי פחם שוב ושוב ושוב. אני חושב שסיימתי. להתראות סטו, אל תכתוב מתוך – ארר, מה זה? ובכן, לא בגלל שאתה מרגיש שאתה חייב. תכתוב כשתרצה. אז להתראות (מג’ון. אתה יודע, זה עם המשקפיים) בכל מקרה, ביי ביי. להתראות בקרוב. אני לא יודע למה אמרתי את זה.
אני חושב שמה שמפתיע אותי כל פעם מחדש כשאני קורא את המכתב הזה, היא התחושה החזקה של חוסר ביטחון שעולה ממנו. קשה לחשוב על ג’ון של 1961 במונחים כאלה. הקריאה במכתב באמת גורמת לי לתחושה לא נעימה, כמעט מציצנית, של מי שצופה בחלק קטן מהעצמי הסודי של לנון. אבל לנון של In my life מעודן יותר מלנון של המכתב. הבית הראשון הוא כולו מסע אל העבר, למקומות טובים, רעים, אבל מקומות שיחדיו מחזירים את לנון לתקופה טובה יותר. כוחו של השיר הזה הוא בפשטותו. לכאורה מילות הבית הראשון לא יוצרות דרמה גדולה. כולנו חיים את החיים האלה. אבל דווקא בגלל זה השיר כל כך תופס את המאזין. יש משהו אינטימי מאוד בתאור הפשוט הזה. לנון כאילו מתאר את הרגשות שלנו. אבל בתחושה שלי, לנון לא היה עדיין בשל לקחת את זה לשלב הבא. לזה נחכה עוד שנה, עד שיצא “שדות תות לנצח“.
מכיון שלנון לא בשל להתמודד עם השדים שלו, הוא עושה מהלך יפה בבית השני, שם מתגלה שלא מדובר בשיר של מסע זכרונות אל העבר, אלא שיר אהבה שממוען למישהו אהוב עכשווי. הדובר בשיר לעולם לא ישכח את מקומם בליבו של המקומות והאנשים שליוו אותו בעבר, אבל את האהבה העכשווית שלו, הוא אוהב אף יותר. וכמו שירים אחרים מהתקופה, גם כאן ניתן למצוא בין השורות את המצוקה של לנון. בתקופה הזו הוא נשוי לסינתיה ויש לו ילד. אבל סינתיה היא לא האהבה העכשיות שלו. אין לו אהבה עכשוית. לנון של 1965 הוא לנון תלוש, איש שום מקום. כל שנותר לו הוא לחלום על העבר ולקוות לעתיד בו תגיע אליו אהבה אמיתית שתוכל להוות משקל נגד לעבר, כדי שיוכל, מתוך איזון, לחיות בהווה.
ב-18 באוקטובר 1965 נכנסה הלהקה לאולפן כדי להקליט את השיר. אחרי כמה חזרות, הם הקליטו את טרק הליווי בשלושה טייקים. על ההקלטה הזו הוסיפו עוד גיטרה וטמבורין. קולו של ג’ון הוכפל, ג’ורג’ ופול הוסיפו קולות רקע והכל הושלם למעט הקטע האמצעי. הם חשבו בהתחלה על סולו גיטרה אבל לא אהבו את הסולו של ג’ורג’. הם החליטו שמרטין יקליט סולו אורגן. הסולו הוקלט, אבל מרטין לא אהב אותו. אחת הטכניקות האהובות על ג’ורג’ מרטין היתה הקלטה במהירויות שונות. הוא התנסה בה רבות בתקופת העבודה על אלבומי הקומדיה שלו. אחד השימושים האהובים עליו במשחקי המהירויות, זכה מפיו לשם Wind -up piano, על שם תיבות הנגינה הנמתחות באופן מכאני שצלילם הזכיר לו את הצלילים הנוצרים בהקלטה מסוג זה.
הוא השתמש בזה לראשונה עם הביטלס בהקלטת השיר Misery מהאלבום הראשון. כשג’ף אמריק, הטכנאי האגדי של הביטלס שרק אתחיל את דרכו אז צפה במרטין עובד, הוא היה המום.
אמריק סיפר אח”כ בספרו: “הסשן ההוא היתה החשיפה הראשונה שלי לאחת הטכניקות המפורסמות שלו – Wind-up piano – פסנתר שמוקלט במהירות הנמוכה בחצי, יחד עם הגיטרה שהוקלטה, אבל מנוגן באוקטבה אחת נמוך יותר. השילוב יצר צליל קסום, וזו היתה התבוננות לתוך צורה חדשה של הקלטה – יצירת גווני צליל חדשים על ידי שילוב בין כלים שונים, ועל ידי נגינתם כשהסרט מואץ או מואט. ג’ורג’ מרטין פיתח את הצליל הזה שנים לפני שפגשתי בו, והוא השתמש בו בהרבה מאוד מהתקליטים שיצר”.
ב-22 באוקטובר הביטלס היו אמורים להגיע לאבי רואד כדי לעבוד על Nowhere man. מרטין הגיע הרבה לפניהם כשהתוכניות שלו היו לשנות את הסולו בשיר In My Life.
כשהגיע בבוקר, בזמן שחיכה לביטלס, ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. הפעם הוא ניגן את הסולו על פסנתר הכנף של אולפן 2. זה לא היה פשוט. מרטין חזר על ההקלטה שוב ושוב כשהוא מתקשה לשמור על הקצב האיטי כל כך באופן שיתחבר אחר כך לשיר. המאמץ השתלם והתוצאה היא ללא ספק אחד הסולואים הגדולים ביותר בשירי הביטלס.
שנים אחר כך אמר שהוא השתמש בטכניקה הזו כדי “לקבל סאונד של הרפסיקורד על ידי קיצור זמן ה-attack (הזמן שלוקח מהרגע שראשון שאתם שומעים את הסאונד ועד לנקודה הרועשת ביותר שלו) של כל הצלילים, אבל גם כי לא יכולתי לנגן את זה בקצב רגיל בכל מקרה. אז ניגנתי את זה על פסנתר בדיוק בחצי מהמהירות ובאוקטבה נמוכה יותר. כשאתה מחזיר את המהירות לקצב המקורי זה נשמע מבריק. זו דרך לעבוד על כולם כדי שיחשבו שאתה יכול לעשות משהו בצורה ממש טובה”.
האם להאמין לו? ג’ורג’ מרטין החל לנגן על פסנתר בגיל 5. כשהיה נער, הנהיג הרכב ג’ז, אבל רצה להתפתח אז שילם בעצמו על שיעורי פסנתר שיאפשרו לו לנגן יצירות קלאסיות. הוא הצטרף לחיל האוויר ב-1943 ונשאר שם עד שנת 1947. עם המענק שקיבל עם השחרור שילם את שכר הלימוד של בית ספר גבוה למוסיקה, שם למד פסנתר ואבוב ותכנן להיות נגן קלאסי. על פניו נשמע שגם אם היה חלוד מעט בנגינה על פסנתר, עדיין יכול היה לנגן את הסולו אם רצה. זה בטוח היה פשוט יותר להקלטה מכל משחקי ההתאמות.
אולי זה נכון. מי אני שאפקפק בג’ורג’ מרטין הגדול. אבל צריך לזכור שמרטין ידע משהו חשוב – כשאתה מנגן מהר, חלק מהתווים מפסידים את העומק של הסאונד שלהם. הקלטה איטית אפשרה שמירה על פרטים והסולו שהוקלט ברור וחד. מרטין לקח את הידע הקלאסי שלו ובעזרתו יצר סולו בהשראת באך – בשיר פופ של 3 דקות! – ובכך שינה לחלוטין את השיר והעניק לו מרחב גדול יותר. על כך הביטלס ואנחנו מודים לו מאוד.
ג’ורג’ חיכה בחוסר סבלנות עד שהביטלס יגיעו. הוא כל כך רצה להשמיע להם את הסולו הנפלא שלו. חברי הביטלס הקשיבו, התלהבו מאוד והקטע נשאר. השיר הושלם.
דייב גרול, מנהיג הפו פייטרס ומי שתופף בלהקת נירוונה, סיפר לפני כמה שנים בתוכנית רדיו על השיר שנבחר להתנגן בלוויה של קורט קוביין, שהעריץ את הביטלס ואת לנון במיוחד: “ביום ההוא, אחרי שכולם אמרו את דברם, השיר הבא החל להתנגן ברמקולים. וכולם זכו לחגוג בפעם האחרונה ביחד, את אהבתו של קורט לביטלס. עד היום, כשאני שומע את השיר, הוא נוגע בי במקום ששום שיר אחר לעולם לא יוכל. הוא נקרא In my life וכשאני יודע עד כמה העריץ קורט את הביטלס, וכמה הם השפיעו על כל מה שאי פעם עשינו… אני רוצה להשמיע את השיר לזכרו.“
אז לזכרו של קורט קוביין, לזכרו של סטוארט סאתקליף ולזכרו של ג’ון לנון, זו גרסת המונו הנפלאה של השיר.
ב-1998 הוציא ג’ורג’ מרטין אלבום הצדעה לעצמו שנקרא בשם ההולם In my life. שון קונרי ביצע שם את השיר באופן מרגש ושונה מאוד מהמקור. ככה זה נשמע –
שנה אחר כך ביקר ג’ורג’ מרטין עם סיבוב ההופעות של האלבום בארץ, פה ניצח על התזמורת הפילהרמונית ואירח אומנים שונים, בינהם את שלמה ארצי, שביצע את In My Life בגרסת שון קונרי