בפוסט הקודם הורדנו קצת ממשקל הלהקה כשהן הגיטריסט הנרי מקלוך והן המתופף דני סוויל מחליטים לעשות ‘פיט בסט’ רק בצורה הפוכה ולנטוש את הספינה ממש רגע לפני האלבום המצליח ביותר שלה. פול לא מתרגש מהסיפור ומנווט את הספינה אל חופי לאגוס אשר בניגריה, אפריקה בעזרת בת זוגו של הקפטן לינדה והעוזר הנאמן דני ליין. לאחר תלאות לא פשוטות שכוללות שוד, התקוממות של מוסיקאים מקומיים והתמוטטות של פול, חוזרים החברים אל חופי המבטחים אשר באנגליה כדי לקחת את חומרי הגלם שהוקלטו בניגריה אל המעבדה באולפני AIR שבלונדון.
העבודה על האלבום נסתיימה באוקטובר 1973. ב 26 באוקטובר, וווינגז שחררו סינגל חדש. השיר בצדו הראשון נקרא Helen Wheels. שוב זה נראה כמו דמות מארסנל הדמויות הפיקטיביות בראשו של מקרטני, רק שהפעם לא מדובר בבת אנוש וגם לא בפרי דמיונו של פול אלא ב…מכונית האהובה שלו. “הלן ווילז (גלגלים) הוא השם שנתנו ללנד רובר שלנו…זה רכב נאמן שמסיע אותנו ברחבי סקוטלנד. הוא לוקח אותנו מאיי סקוטלנד ללונדון”. פול תאר בשיר את הדרך מהחווה אל לונדון שעברה מגלאזגו שבסקוטלנד אל קרלסייל, משם אל קנדאל, ליברפול, ברמינגהם ומשם ללונדון – כמעט 9 שעות נסיעה לפחות על פי Google Maps.
הפעם האחרונה בה יצא שיר של מקרטני על טיול הייתה עם Two Of Us בו הוא מתאר הליכה לאיבוד של הזוג באנגליה. בסינגל הזה אנחנו מקבלים הפעם 2 שירי טיול (כמו שאביתר בנאי קרא לאלבום השני והמעולה שלו), בצד השני נמצא הקאנטרי החולמני והיפה מ 1972, Country Dreamer .
חזרה ל Helen Wheels, הפעם הסגנון הוא רוקנרול עם ריף דיי שורשי. בפזמון עושה הלהקה שימוש במשחק מילים מעניין כשהם שרים Hell on wheels – כך תוארה בעבר שיירת החטאים ששימשה את בוני תשתיות הרכבות בצפון ארה”ב שנאלצו לעבוד הרחק מביתם לזמן בלתי מוגבל. השיירה על גלגלים הזו כללה בית בושת, בתי הימורים ואולמות ריקודים שנעו יחד עם התקדמת העובדים על מנת להנעים את זמנם. השיר הוקלט דיי במהירות בלאגוס כשפול מניח את טראק התופים (שאפשר למצוא בו משהו מעט אפריקני) , אליו מצטרף דני ליין בגיטרה ולאחר מכן מוסיף פול בס, גיטרה מובילה וקולות יחד עם לינדה ודני ליין – פשוט, בוסרי, אפקטיבי. פול מנסה לשמור על החוק המוסרי שאומר שמה שיוצא כסינגל לא ייכלל באלבום ומקרה הזה בגרסה הבריטית הוא אכן מצליח. לגבי הגרסה האמריקאית – לקפיטול יש מה לומר בנושא:
“קיבלתי שיחה מהחברה שנאמר בה שאנחנו ‘מחמיצים הזדמנות שיווק’, אמרתי שהשיר לא נכתב עבור האלבום, אבל לבסוף באי רצון אמרתי ‘בסדר, שימו את השיר באלבום, אבל תקברו אותו אי שם בצד ב’ “. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה בה יהיו הבדלים בין הוצאות האלבומים של מקרטני בין בריטניה לארה”ב. על מנת לקדם את הסינגל, מצטלמים חברי ווינגז לקליפ עבור השיר אותו ביים מייקל לינדזי-הוג, הזכור כבמאי הסרט Let it Be של הביטלס. מקרטני נראה שם מתופף ומנגן בבס כשלינדה מנגנת על גרסה מוקטנת של מוג סינתיסייזר ודני ליין על גיטרה חשמלית. מדי פעם נראית השלישיה העליזה כשהיא נעה בכבישים עם הנהג החברמן פול. הנה הקליפ לשיר:
האלבום Band on the Run יוצא לאור בבריטניה ב 30 בנובמבר 1973. הוא נפתח עם שיר הנושא שפול כתב כבר בשנה הקודמת. זוכרים את 1972 האיומה שלו? פול כותב את השיר על התסכול המתמשך שלו מבעיות הסמים שהיו לו בשנה הזו ובשל כך הצרות שרדפו אותו בגללן. “בתקופה ההיא להקות כמונו וכמו האיגלז הרגישו כאילו מתייחסים אליהן כפורעי חוק. אנשים היו נעצרים בגלל מריחואנה. והטיעון שלנו הוא שאנחנו לא רוצים להיות פורעי חוק, אנחנו רוצים לצור את המוסיקה שלנו ולחיות בשלום ושלווה, ועל כך השיר הזה, זו התגובה שלי על כל הסצנה הזו. זו התאחדות כנגד הסמכות”.
אתם מבינים כבר שליציאה הזו לחופשי לא יכולה שלא להיות קשורה לביטלס בצורה כלשהי. פול נעזר במשפט שאמר פעם ג’ורג’ הריסון באחת מישיבות אפל: “כולנו אסירים בדרך כלשהי…“. הוא כתב מטאפורה על אסיר שנשפט למאסר עולם בין 4 (!) קירות ונשבע שאם ייצא אי פעם מכתליי בית הסוהר הוא יתרום את הכל לצדקה כי כל מה שהוא צריך זה רק פיינט בירה ליום. או וויסקי במקרה של פול. את החזרות לשיר שעורכים ווינגז עוד באנגליה הם מקליטים על מנת לתעד את הרעיון לכשיגיעו לאולפן, אבל כאמור ההקלטות הללו נחמסות במהלך השוד שעוברים פול ולינדה בלאגוס ולכן פול נאלץ לשחזר אותן מהזיכרון.
המיני אופרה הזו שפתחה את האלבום הורכבה מ 3 קטעים עם מעברים חדים בינם, והיא ניגוד מוחלט למחרוזת אתה נסגר האלבום הקודם Red Rose Speedway, כאילו שפול אומר, ‘רגע הבנתי את הבאג, ככה צריך להישמע קטע בכמה פרגמנטים. סוער, משתנה בקיצוניות, דרמטי ובעל משמעות’.
את 2 הקטעים הראשונים מקליטים החברים בלאגוס ובאמת אפשר לראות את הקשר בין שניהם. השיר נפתח נוגה וחסר תקווה, הגיטרות חדות ועצבניות ובמעבר לקטע השני העצבנות והאגרסיביות מתגברות עם האמירה המהורהרת “האם יום אחד אצא מכאן…?”. קטע היציאה לחופשי, השלישי במספר כבר משדר אופטימיות עם גיטרה אקוסטית קלילה יותר, אבל המעבר החד מדי מעורר בעיות כשמגיעים לעבודת התזמור. טוני ויסקונטי שהובא על ידי פול שאהב את העבודה שעשה עם T-Rex, היה אחראי על העיבודים התזמורתיים. הוא סיפר: “נתבקשתי לתזמר את המעבר בין הקטע האיטי למהיר בשיר אבל לא היה כל כך קשר ריתמי בניהם. אני זוכר שלקח לי לא מעט זמן כדי לגרום ל 50 הנגנים לנגן את הקטע הקטן בן 5 התיבות הזה ולסנכרן אותו עם השיר”. בקטע השלישי אנחנו נחשפים שוב לדמויות פרי דמיונו של מקרטני כמו המלח סאם, הסוהר והקברן שמגיחות ונעלמות, אולי הם מייצגות את הסמכויות מהן יש לברוח. אולי לא.
לשם השיר הבא באלבום יש סיפור שמעלה דג’ה וו. לשיר קוראים Jet וכך סיפר פול: “הייתה לנו כלבת לברדור פראית שיצאה וחזרה כל הזמן. יום אחד היא חזרה בהריון. היא המליטה 7 גורים שחורים וג’ט הוא אחד מהם”. כאן נגמר הקשר בין השיר לגור הלברדור ג’ט, כי למילים בשיר אין שום קשר לעולם הכלבים וואט סו אבר. באמת, אני קורא את המילים של השיר שוב ושוב ואין לי מושג ירוק על מה פול כתב. אני לא יודע אם זו הסיבה המדויקת לזה שבא לי תמיד לדלג עליו. בגלגולו הקדום השיר נקרא קודם suffragette ואני בהחלט יכול לשמוע בו את suffragette city של בואי מתוך האלבום האייקוני שלו זיגי סטארדאסט שיצא ב 1972. הוא הוקלט כל כולו באולפני AIR בלונדון ונעשו בו כמה תרגילי הקלטה, כמו למשל בס שמנגן תו אחד בסיסי יחד עם מוג סינתיסייזר בעל צליל דיסטורשני כדי לשוות לשיר ניחוח של הופעה חיה בועטת. טוני ויסקונטי מוסיף את צלילי הסקסופון עם הריף שהפך לסימן ההכר של השיר. ביצוע מצוין לשיר אפשר למצוא בסרט הטלוויזיה One Hand Clapping שיצא ב 1974 ומתעד בו חזרות שעשו ווינגז באוגוסט 1974 באולפני אבי רואד שיצאו כבונוסים בגרסת הדלוקס לאלבום שיצאה ב 2010. הנה לכם Jets עם פתיח ווקלי מהאפריקאי המדופלם פול מקרטני:
השיר Bluebird הוא כנראה הוותיק ביותר של פול שנכנס לאלבום. הוא נכתב בחופשה בג’מייקה ב 1971 ויותר מכך, המעריצים האדוקים של מקרטני כבר הכירו אותו. לינדה ופול ביצעו את השיר בתכנית רדיו ב 1971 בניו יורק ופול ביצע אותו בתכנית ג’יימס פול מקרטני ששודרה ב 1973. פול כתב בשיר על הציפור הכחולה שמייצגת את האהבה החופשית והניתוק מהכבלים הגשמיים אבל האווירה הרגועה הזו לא ממש מתכתבת עם רוח האלבום ומה שעומד מאחוריו, אבל עדיין יש בו רגעים יפים. בהקלטות בלאגוס, מקרטני כאמור לא רוצה לעורר את חמתם של המוסיקאים הניגרים ולכן נמנע גם שיתוף פעולה שכזה עבור האלבום. כשהלהקה חזרה ללונדון, עבור ההשלמות לשיר הזה, במתכוון או שלא ניגם שם איש כלי ההקשה רמי קאבאקה, שהוא ממוצא ניגרי. הוא תרם את עושר כלי ההקשה שבשיר.
רמי קאבאקה
ההרמוניות הקוליות היפות שעושים פול, לינדה ודני קורצות קצת ל This Boy, אבל סולו הסקסופון הוא ההיילייט.
אחראי לו הסקסופוניסט האווי קייסי, והוא מספר: “פול אמר: ‘יש לי בלדה נחמדה והייתי רוצה שתנגן בה קטע סולו’, הוא השמיע את הקטע ואני נשפתי סולו ,פשוט גולש עם השיר ומסתכל על האקורדים. כשהגענו לסוף הוא אמר ‘זהו זה, זה בסדר’, אמרתי לו ‘ פול, רגע אחד, אני יכול לנגן טוב יותר מזה’, הוא ענה, ‘אולי אתה יכול, אבל זה מה שאני מחפש’, לבסוף הוא נתן לי לנסות עוד כמה פעמים, אבל הוא עשה שימוש בניסיון הראשון, וכשאני מקשיב לו עכשיו אני מבין שהוא צדק”.
הנה BlueBird בחזרות באולפני אבי רואד, אוגוסט 1974 יחד עם האווי קייסי:
בשיר הבא Mrs. Vandenlit מביא מקרטני את משנתו לפתרון הבעיות בחיים. הבריחה אל הטבע כי “מה הטעם בלדאוג?”.
צ’ארלי צ’סטר
בשיר הבא Mrs. Vandenlit מביא מקרטני את משנתו לפתרון הבעיות בחיים. הבריחה אל הטבע כי “מה הטעם בלדאוג?”. את הפתיחה של השיר הזה במחווה למופעי ההול מיוזיק הבידוריים ‘השאיל’ מקרטני מקומיקאי העבר צ’ארלי צ’סטר שנהג לומר: Down in the jungle living in a tent, better than a bungalow, no rent. פול משנה את המילים מעט להיות: Down in the jungle living in a tent, You don’t use money you don’t pay rent. את הגברת ואנדבליט לוקח פול בהשראת שמה של האמנית גלוריה ואנדרבליט ומשבש מעט את שמה. אין לה ממש תפקיד בשיר העידוד האופטימי הזה ופול הודה שלא ממש ידע הרבה על הגברת ואנדרבליט רק שהיא אדם עשיר. גם אתה פול. ההקלטות מתבצעות בלאגוס, ובאחת הפעמים הם מקליטים כשבאולפן אין חשמל זורם ורעש אדיר של גנרטור מלווה אותם. .
גלוריה ואנדרבליט
השיר מוקלט בפשטות ובסופו מוסיפים החברים קולות צחוקים שמעובים ומוכפלים בהגיעם ללונדון. גם לכאן תורם הסקסופוניסט האווי קייסי ליין סקסופון מצוין, כל כך מצוין שפול משתמש בו כדי לכתוב שיר שלם עבור רוד סטיוארט כשהאחרון פונה אליו. תקשיבו לשיר שהוציא רוד סטיוארט ב 1974 ותשמעו אותו שר מדי פעם את מנגינת הסקסופון של Mrs. Vandenlit:
הגענו לשיר שסוגר את צד א’ של האלבום וגם את החלק הזה של הפוסט על Band on the Run. זהו הקטע Let Me Roll It שהוא אחד הקטעים החזקים באלבום הזה ולעולם יזכיר לי את ההופעה של פול בישראל. מקרטני כתב אותו בחווה בסקוטלנד ויש אומרים שהכניס אליו מסרים אל לנון. לא יודע לגבי זה אבל ריף הגיטרה המחוספס כאילו נלקח היישר מהשירים של לנון ואולי שם טמון המסר של “יאללה חבריקו, בוא ננגן יחד”. לנון המשועשע מההומאז’, עושה הומאז’ להומאז’ ב Beef Jerky מתוך Walls and Bridges היפה שלו. בהקלטות באפריקה, מקרטני מנגן תופים, לינדה על האורגן ודני ליין על הגיטרה. את הגיטרה שמנגנת את הריף העוצמתי ועוברת דרך מגבר עוצמתי מוסיף פול. ג’ף אמריק סיפר: “הקטע של הגיטרה המובילה הוא פנומנלי, וזה אפילו יותר מדהים כשלוקחים בחשבון שהוא גם מוכפל. פול ניגן את זה ועשה עבודה מצוינת כשהכפיל את הקטע בדיוק רב. זו סוג של הצדעה לגיטרת הדיסטורשן של ג’ון ברבולושן”. ב 2010 מקרטני קצת הורס לנו ובראיון הוא אומר: “למען האמת השיר הוא על גלגול ג’וינט. זה מין כפל משמעות כזה שהיה לי בתת מודע”.
הנה השיר בקטע מתוך ההופעה בתל אביב 2008.
בשבוע הבא נסגור את האלבום רב האירועים הזה בפוסט האחרון שיכיל בו את צד ב’, צילומי העטיפה, הסינגלים שיצאו ואיך קיבל אותו שוק התקליטים.