כשמישהו עושה סרט שקשור בביטלס, אני תמיד שואל את עצמי למה הוא עושה את זה לנו ולעצמו. הרי הסיכוי לפגוע במטרה ולרצות את מיליוני המעריצים של הלהקה, הוא קלוש ונידון לכישלון כבר בשלב הרעיוני ובטח שבשלב הביצועי. אפשר רק להעריך את מי שבכל זאת עושה את הצעד הלא בריא הזה ומכניס את הראש לתוך מיטה שגם ג’ון ויוקו לא היו ששים לארגן בה שביתת שכב. בכל זאת, מדוע הלך הבמאי הבריטי הנחשב על הפרויקט הזה? האם הוא חשב שג’ון לנון מדבר אליו באלבום Let it Be כשהוא סוחף את כולם לשיר את Danny Boy לאחר הביצוע היפה של The One after 909 ? התשובה מורכבת מהמון פרמטרים, חלקם האמת כלל לא קשורים בביטלס.
זה נכון, דני בויל הוא מעריץ ענקי של מוסיקה. כך הוא סיפר בראיון לאחרונה על תפקיד המוסיקה בחייו. “אני ממש בקטע של מוסיקה, ותמיד הייתי. במובן מסוים, אם להיות כנה, זהו כוח מניע גדול יותר בחיים שלי מאשר סרטים. למרות שאני לא עובד בתעשיית המוסיקה, הצריכה שלי שם כל כך רחבה ועזה. לא צפיתי בסרט כל יום בחיי, או עבדתי על סרט כל יום בחיי, אבל הקשבתי למוסיקה בכל יום בחיי”.
על הביטלס אמר דני בויל: “לכל אחד שיש יחסים כאלו עם מוסיקה, יש גם יחסים עם הביטלס. מערכת היחסים שלי עם הביטלס היא לא כמו של ריצ’רד קרטיס שכתב את התסריט – הוא מעריץ מכור ומשוגע שאם תתקל בו במעלית ותדברו על הנושא, לעולם לא תצא מהמעלית. אני יותר בקטע של לד זפלין ודיויד בואי במונחים של טירוף, אבל יש לי את הידע ואת הכבוד לביטלס שבעזרתם זה הפך את זה למאוד מרגש… בכלל להיות מסוגל לעשות סרט שמבוסס ובנוי על המוסיקה שלהם היה מאוד מרגש”.
ישנה הרגשה שהסרט רוכב על גלי הסרטים שיוצאים לאחרונה על עולם המוסיקה בפורמטים שונים ומשונים. למשל, הבולט בהם והמצליח ביותר, הסרט ‘רפסודיה בוהמית’ שמספר על חייו של פרדי מרקורי סולן להקת קווין ויש שיאמרו בצורה לא הכי נאמנה למקור על מנת להתאימו למסך הגדול. מצד שני, בסרט שנעשה על חייו של אלטון ג’ון, הנוסחה הזו כבר פחות עבדה, קודם כל מפני ש’נושא’ הסרט עדיין חי ומתפקד. לא אוכל לומר אותו הדבר לגבי הקריירה המוסיקלית שלו. הסיבה השנייה לחוסר ההצלחה של הסרט הזה היא שסיפור חייו של אלטון ג’ון לא מלא במהמורות כמו חייו של מרקורי ולשם מילוי החסר, נעשה ניסיון להפוך את הסרט למחזמר, לפחות בצורה חלקית מה שגם חלקית הצליח למלא את החסר.
הסרט ‘יסטרדיי’ הוא לא זה ולא זה.
הפעם הוחלט ללכת על ז’אנר מעניין. שילוב של ראליזם עם סיפור בדיוני, קומדיה רומנטית ויציקה פנימה של המוסיקה של הביטלס. לא נשמע הדבר הכי הגיוני לעשות אבל אם לא ננסה איך נדע? הסיפור על קצה המזלג הוא על מוסיקאי צעיר ולא מצליח שזוכר את הביטלס לאחר שכל העולם שוכח אותם, מפה לשם הוא מפתח קריירה על גבם של אלו שנשכחו ומצליח להצליח עם שיריהם לפחות ל 5 דקות בעידן המודרני והאפליקטיבי של המוסיקה. לא יודע איזה חלק נשמע לי כמו חלום בלהות. אם נשאר באזור החלומות אז כמו הטייטל של הסרט שמבוסס על שיר של מקרטני שנגלה לו בחלום, גם לריצ’ארד קרטיס היה חלום מוזר שחזר על עצמו במהלך ילדותו הקשור בביטלס: “זה היה יום ההולדת של אחותי ואני כל פעם אמרתי, ‘אני כל כך מצטער, שכחתי לקנות לך מתנה’ ואז אמרתי ,’לא, אני לא!’ פתחתי את דלת הארון, וכל ארבעת הביטלס היו שם!” איך הגיעו בויל וקרטיס לעבוד על פרויקט לא שגרתי שכזה?
בסביבות 2013, המפיק מת’יו ג’יימס וילקינסון היה בשלבים מוקדמים של פיתוח קריירת מפיק בעולם הקולנוע. קודם לכן הוא עבד בחברת ניהול וסוכנות מדיה לפני שהפך לקורא תסריטאי עצמאי, ובסופו של דבר התקבל לעבודה בצוות הפיתוח של חברת ההפקות Working Title Films שם עבד על 50 פרויקטים במשך 4 שנים. במשך השנים בהן עבד שם פיתח קשרים עם לא מעט כותבים וכישרונות צעירים בתעשייה. כשעזב את Working Title במטרה להיות מפיק עצמאי, הוא החל לחפש פרויקט שיוכל להפיק. באחד מאירועי התעשייה הוא פגש את אמילי וורית’, סוכנת שהחלה לדבר אתו על תסריט שכתב אחד הלקוחות שלה, ג’ק בארת’ שמו.
מת’יו ג’יימס וילקינסון
ג’ק בארת’ בן ה 62 שעבד ככותב לסדרות טלוויזיה ולא מהשורה הראשונה, תמיד חלם לפרוץ למסך הגדול. הוא כתב לא מעט תסריטים כדי לנסות ולהצליח להתברג בעולם הקולנוע, אבל זה לא הלך. את הרעיון לתסריט של “יסטרדיי” הוא בנה בראש במשך כמה שנים כשהוא לוקח השראה לג’ק מכישלונותיו שלו ובגרסה שלו ג’ק ממשיך ונכשל ולא מצליח גם עם שיריהם של הביטלס. הרעיון הלהיב את וילקינסון, אבל כשהוא שמע שיחד עם בארת’ שותף לכתיבה גם השחקן מקנזי קרוק שבין היתר השתתף בסדרה “המשרד” ובסדרת הסרטים “שודדי הקריביים”, הוא התלהב עוד יותר וממש רצה את התסריט. את הזכויות לכתיבת התסריט על בסיס הרעיון של בארת’ וקרוק, רכש וילקינסון יחד עם המפיק העצמאי לי ברייז’ר כשהם ממנים את רכישתם בעצמם.
“ידענו שהתסריט לסרט הזה יכול להיות כרוך במאבק, אבל היה לנו אמון ברעיון. עבדנו עם ג’ק בארת’ על התסריט אבל חשבנו שאולי נזדקק לכותב גדול יותר”.
ג’ק בארת’
הפרויקט קיבל את השם “Cover Version” שהוא לטעמי שם מעולה הרבה יותר מ’יסטרדיי’. אתגר נוסף שעמד בפניהם הוא הטיפול בנושא הזכות לשלב כיסויים של שירי הביטלס בסרט. אתגר לא קטן כשמדובר בביטלס. מכיוון שהשניים רצו לרכוש רק את הזכות לביצוע קאברים לשירי הביטלס ושילובם בסרט ולא להשמיע את השירים המקוריים עצמם, התהליך היה פשוט יותר מכיוון שהזכויות למילים עצמן מוחזקות בנפרד במקרה של הביטלס. מכיוון שלא היה להם מושג ירוק לגבי איך עושים זאת, הם פונים לבחור בשם ניק אנג’ל שהיה בעברו מפקח מוסיקלי בחברת Working Title Films וידיד של וילקינסון על מנת שיסדיר את כל מה שקשור בזכויות על השירים. את הזכויות לגרסאות הכיסוי החזיקה חברת בת של סוני בשם Sony/ATV Music Publishing וליתר בטחון ניגש אנג’ל גם לחברת אפל שם אהבו את הרעיון לסרט והבטיחו שיתמכו במקרה ותהיה בעיה.
ריצ’ארד קרטיס מקבל שיחת טלפון מניק אנג’ל. הם הכירו היטב מכיוון שאנג’ל פיקח מוסיקלית על רוב סרטיו של קרטיס, גם בסרט התיעודי שביים רון הווארד, Eight Days a Week על קריירת ההופעות של הביטלס, שם למד אנג’ל להכיר את רמת הטירוף של קרטיס בכל מה שקשור בביטלס. קרטיס מצדו כמובן הביע עניין רב. ב 2016 הציג קרטיס את גרסתו לתסריט שהתקבלה באהדה על ידי וילקינסון והפרויקט מגיע לחברת ההפקה Working Title Films.
יש מפיקים, יש חברת הפקה, יש תסריט, יש זכויות על הקאברים לשירי הביטלס ויש תקציב של 30 מיליון דולר מה נשאר? לגייס במאי.
ריצ’ארד קרטיס שאמנם ביים בעבר, לא היה נלהב לקחת את המושכות לידו וחיפש במאי חיצוני. דרכם של קרטיס ודני בויל שהעריץ את עבודותיו, הצטלבו לרגע כאשר בויל ביים את טקס הפתיחה הגרנדיוזי של אולימפיאדת לונדון ב 2012.
בשלב מסוים יוצר בויל בעצמו קשר עם קרטיס ומביע עניין לעבוד אתו: “דני בויל כתב לי פתק שאומר שאם יש לי משהו שאולי הוא ירצה להסתכל עליו, אני צריך לשלוח לו, ושזה זה לא הגיוני שאנחנו עושים סרטים כל כך הרבה זמן ולא עבדנו ביחד”. חברת ההפקות Working Title, שמעה על ההצעה ושמחה מאוד לצרף לפרויקט את דני בויל עמו לא עבדו מעולם. המפיק טים ביוון מ Working Title היטיב לתאר זאת: “שני החבר’ה האלה בחוד החנית של הקולנוע הבריטי במשך 30 השנים האחרונות. ריצ’ארד יכול להיות קצת סכריני, דני הולך לפעמים על הקצה – זה היה צוות החלומות”. אמנם דני בויל הוא במאי ורסטילי יחסית שביים סרטי קומדיה שחורה, סרט זומבים אפוקליפטי, קומדיה, מדע בדיוני ודרמה, אך הבחירה בו עבור פרויקט שקשור בביטלס גרמה להרמת גבות אצל לא מעט אנשים.
ריצ’ארד קרטיס אמר: “לדני יש מגוון רחב מאוד של דברים שהוא עשה. אם אתה פוגש אותו כאדם, אתה רואה שהוא רך ורומנטי ונלהב – כל הדברים שהסרטים שלי מנסים לתאר. לא מצאתי שהוא סדיסט קשוח שרוצה שאנשים יירו בו. בסופו של דבר אנחנו כנראה אותו סוג של אדם”.
דני בויל יחד עם היימיש פאטל
בנימה מעט אישית, כמישהו ש’חי’ ביטלס ובעל בלוג ביטלס כל סרט שמעורב בו רעיון שקשור אליהם איכשהו אמור לגרום לי לריגוש עצום. אפילו הקטע הקטן בסרט טריינספוטינג של דני בויל בו ‘חבורת ההרואין’ צועדת על מעבר חצייה בלונדון בצורה שאי אפשר לפרש אחרת אלא כמחווה קטנה לביטלס, הצליח לרגש אותי.
צעדת ‘אבי רואד’ בטריינספוטינג
ההתרגשות אחזה בי לרגע אחד כשקראתי על הפרויקט והתפוגגה מיד לאחר שצפיתי בטריילר. הרעיון הבאמת מקורי ויפה של הסרט יכול להחזיק רק כאורך הטריילר. מה הלאה? לצערי לא התבדיתי לאחר שצפיתי בסרט. הניסיון למזג פנימה את כל הז’אנרים לא צלח. מעריצי הביטלס יוצאים כשאולי אחד חלקי שש עשרה תאוותם בידם, חובבי הקומדיות הרומנטיות כנראה ראו כבר מוצלחות יותר וחובבי המדע הבדיוני כנראה לא טרחו להגיע לקולנוע. עם מה כן נשארתי מהסרט? עם ‘מתנות קטנות’ שטרחו יוצריו להשחיל פנימה עבורנו המעריצים.
ריצ’ארד קרטיס ודני בויל
כאן מסתתרים להם ספויילרים למי שזה חשוב לו.
אם זו היציאה ממדרגות החירום בדרך להופעה על הגג שזורקת אותך לסצנה הנהדרת מהסרט A Hard Day’s Night, או אם זה ניסיון שחזור המילים של אלינור ריגבי או אם זה אי קיומם של אואזיס, הביקור בליברפול שרומם את נפשי עד מאוד וגרם לי להיזכר בטיול שעשיתי בשנה שעברה והסצנה. הו הסצנה. הסצנה בגללה התהפכתי כל הלילה לאחר הצפייה בסרט בה מגיע ג’ק לוודא שג’ון לנון בן ה 78 חי וקיים. היא סצנה מעולה לא רק בגלל שחבר ביטלס מופיע בה אלא גם בגלל הדיון הפילוסופי טראגי (בעיקר עבור לנון) שמתפתח בסאב טקסט שלה ולאחר מכן תופס ממדי ענק בראש. מה עדיף? – חיים קצרים ומשמעותיים או חיים ארוכים, שמחים רגועים ומשעממים. לניל יאנג יש תשובה נחרצת: It’s better to burn out than it is to rust – ‘עדיף להשרף מאשר להחליד’ ולנון הלך בדרך הראשונה.
בשלב מוקדם של התסריט, חשב קרטיס לשלב את כל ארבעת הביטלס בסרט. בגלגול מוקדם של התסריט, התכנון היה שג’ק יתקל בג’ורג’ הריסון ורינגו סטאר המבוגרים בפאב ליברפולי. “קיוויתי שזו תהיה סצנה מתוקה. הם יהיו 2 אנשים מבוגרים שהיו פעם יחד בלהקה. 2 אנשים שממש נלהבים ממוסיקה שלא ממש התקדמו עם זה”.
פול מקרטני תוכנן להופיע ממש בסופו של הסרט ברפרנס לשיר When I’m Sixty Four. “ממש בסוף, הוא [ג’ק] היה אמור לעבור לגור בקוטג’ באי ווייט והוא היה שומע מחוץ לחלונו מישהו שצועק ‘ורה, צ’אק, דייב!’, שהם 3 כלבים שפול מטייל איתם”.
מדוע שרדה רק הסצנה על ג’ון לנון? על כך אמר קרטיס: “זו סצנה שהיתה לה הכי הרבה חשיבות ובדרכים מסויימות היא אפילו הפיבוט של הסרט”.
מחר יעלה פרק בו אנחנו מתארחים אצל Rotem Yifat המקסים בפודקאסט הקולנועי הנפלא שלו סרטים זה אנחנו. ניחשתם נכון, הפרק יוקדש לסרט ‘יסטרדיי’ ואנחנו נברבר ונלהג עליו כמו שאנחנו יודעים. כמובן נשתף לינק לפרק ברגע שיעלה.
חמישי שמח וסופ”ש מעולה.