הקטע הזה One After 909 הוא שיר מאוד סימלי עבור הביטלס. זה שיר שעבר עם הביטלס את כל הקריירה שלהם. הוא נכתב בסוף שנות ה 50, עבר איתם לקאברן, נשקל כביסייד ונגנז. בינואר 1969 הוא התעורר לחיים, ובמצב הרוח הנוסטלגי של פול שבתחילת פרויקט גט בק, החל לשלוף קטעים לא גמורים שג’ון והוא כתבו בתחילת הדרך, השיר הזה בוצע בפרויקט ואפילו הצליח להגיע להופעה על הגג ולמצוא את מקומו באלבום לט איט בי. עד אז, הוא בעיקר השאיר עקבות הקלטה נהדרים בקריירה של הביטלס. מתי נכתב השיר? על פי סיפורים של ג’ון הוא החל לכתוב אותו כשהיה בן 17, בסביבות 1957-1958. כשג’ון החל לעבוד עליו בגיל 17, הוא הושפע מאוד מאמן הסקיפל המוצלח ביותר בבריטניה, לוני דונגן, שאפשר לזקוף לזכותו את הקמת להקת הסקיפל של לנון – הקוורימן. לנון כתב את השיר ככל הנראה תחת השפעת הגרסה של דונגן לקטע הפולק האמריקאי הישן Rock Island Line, גרסה שיצאה ב 1955. השיר הזה שעבר כמה גלגולים מאז 1930, דיבר על קו הרכבת לרוק איילנד.
קטע נוסף שיכול היה להשפיע על לנון לכתוב שיר על קו רכבת, היה שיר סקיפל בשם the last train to san Fernando שביצע ג’וני דאנאקן ב 1957. השיר שביצע דאנאקן נכתב בתחילת שנות ה 50 וסיפר על הרכבת האחרונה לסן פרננדו והסתיר בו גם מעין ביקורת חברתית כשהוא סיפר על בחורה בשם דורותי שעמדה להתחתן עם איש המעמד הגבוה וניסתה להתחמק בעצם ההזמנה את המספר לדייט. האחרון תוהה האם הוא יוכל לחזור משם עם הרכבת האחרונה לסן פרננדו. כמו שאתם מבינים, שירי רכבת היו דיי נפוצים באותה התקופה. אולי זה היה מסעיר שיש משהו שמחבר אנשים בין מרחקים. לנון מצידו החליט לא להקליט קאבר לאחד השירים הללו, אלא לנסות ולכתוב אחד משלו.
בסביבות 1960, ג’ון חזר לעבוד על השיר, לקראת הקלטה של התקליטון השני של הקוורימן, העוקב לתקליטון הבכורה שלהם מ 1958 שהכיל את That’ll be the day ו in spite of all the danger. סינתיה שהייתה אז החברה של ג’ון, שהתה עם ג’ון במועדון הג’אקרנדה של אלן ווילייאמס, שם הלהקה נהגה להופיע באותה התקופה. ג’ון ניסה לכתוב עוד מילים לשיר וסינתיה נחלצה לעזרתו. היא ניסתה לעזור ולתרום מילה פה ושם ומה שיצא הוא שיר לא ממש קוהרנטי. לנון ניסה לשלב בו סיפור אהבה פשוט יחד עם שיר קו רכבת, וזה לא הכי עבד. הכתיבה הזו של לנון כן מצביעה על משהו אחר. היא מדגישה לראשונה את ההבדל המהותי בין ג’ון ופול. בניגוד לשיר על הרכבת לסן פרננדו שהייתה האחרונה וזהו, אצל ג’ון ישנה אפשרות להזדמנות נוספת. אם פספסת את הקו שלך, אז תתפוס את הקו שאחרי 909 (שיכול להיות מספר הקו או השעה, וזו הפעם הראשונה שבה ג’ון הדגיש את החיבור שלו לספרה 9). כשמקרטני כתב ב I’ve got a feeling על רכבת, הוא השתמש בביטוי שמראה את החשש שלו מהחמצה. I hate to miss the train. פול חייב להגיע בזמן.
בתחילת 1960, ג’ון, פול וג’ורג’, ניגשו בפעם השנייה לאולפנים הבייתים של פרסי פיליפס בקזינגטון הליברפולית והקליטו גרסה לשיר הזה בדיוק כפי שהם הקליטו אצלו שנה וחצי לפני כן את התקליטון היחיד של הקוורימן That’ll be the day. מי שנכח בסשן ההקלטה הזה היה ארת’ור קלי חבר הילדות הטוב של ג’ורג’ שכבר בגיל 11 השניים הקימו יחד הרכב סקיפל קטן. כשהביטלס בהמשך יצאו להמבורג, הריסון הציע לו את תפקיד הבס שסטיוארט סטטקליף קיבל לבסוף כי מה לעשות, הוא היה חבר של ג’ון. את הסיפור הקטן של ארת’ור קלי ושל ג’ורג’ תוכלו למצוא בפוסט על ‘איך ארתור קלי כמעט היה חבר בביטלס‘. ארת’ור קלי נזכר בסשן ההקלטה הזה שבו הוקלט the one after 909 ב 1960: “אלה היו רק שלושתם. ללא סטיוארט וללא מתופף. גם אני לא ניגנתי. אני בטוח במאה אחוז שהם ביצעו את one after 909 וכבר באותו היום קיבלו אותו בתקליטון אצטייט בעל צד אחד. אני בטוח מהסיבה הפשוטה שהוא היה אצלי לתקופה מסוימת. הם הרשו לי להלוות אותו ואני השמעתי אותו להורים שלי“. עקבותיו של התקליטון הזה אבדו. הביטלס המוקדמים, או כפי שנקראו בתקופה זו ‘הסילבר ביטלס’, החליטו באמצע 1960 לעשות חזרות בביתו של פול. פעם אחת ב 1 באפריל 1960 ובפעם השנייה סביב יום הולדתו ה 18 של מקרטני ביוני 1960. בהקלטות הללו היו בין היתר כמה שירים מקוריים כמו ill follow the sun של מקרטני ו hello little girl של לנון יחד עם הקלטה אינסטרומנטלית בשם cayenne.
מאותה התקופה, הביטלס המשיכו לבצע את One After 909 מדי פעם בהופעות. התחנה המשמעותית הבאה של השיר, הייתה ימים ספורים לאחר שרינגו הצטרף ללהקה באוגוסט 1962. ב 19 באוגוסט רינגו כבר היה חבר בביטלס וניגן איתם בפעם הראשונה במועדון הקאברן. ב 3 בספטמבר 1962, ארבעת חברי הביטלס היו ישובים במועדון הקאברן ועשו חזרות עבר סשן ההקלטות השני שלהם באולפני EMI. בריאן למעשה הכריח אותם לעשות את החזרות כדי שרינגו יכיר את השירים המקוריים שהיו פוטנציאלים להקלטה בסשן למחרת עבור הסינגל הראשון שלהם. ביניהם היה גם one after 909.
ב 5 במרץ 1963, הביטלס הגיעו לאולפני EMI כדי להקליט את הסינגל השלישי שלהם From Me To You יחד עם הביסייד שנקרא אז Thank you little girl. לאחר שהם עבדו במשך 3 שעות רצופות על שני השירים, הם רצו להמשיך ולהקליט עוד שני שירים. את one after 909, ואת what goes on, עוד שיר ותיק יחסית שלנון מקרטני כתבו יחד ונכנס לבסוף רק לראבר סול בביצוע של רינגו. לבסוף היה להם זמן להקליט רק עוד שיר אחד. אפשר לשמוע את העייפות הגדולה של הביטלס ב the one after 909. הם טועים לא מעט ומבצעים אותו באופן מאוד מונוטוני וחסר. חמישה ניסיונות הוקדשו לשיר הזה באותו היום ורק פעם אחת היתה מוצלחת ובה הם הצליחו לבצע אותו בשלמותו. הנה חמשת הנסיונות שלהם ביום הזה עבור One after 909:
לאור התוצאות העגומות, השיר הזה שוב נדחק הצידה. ג’ורג’ מרטין הבין שכרגע אין לו מקום במסלול להצלחה של הלהקה שהוא מפיק. הוא חיפש שירים שימשיכו להקפיץ את הקריירה של הביטלס וככל שהתקדמו הביטלס בקריירה והאולפן הפך למעבדה, הלך והתרחק הסיכוי של one after 909 להיות מוקלט ובטח שלא להשתבץ באלבום של הביטלס.
ב 5 במרץ 1963. קצת לפני תחילת ההקלטות
בינואר 1969, בפרויקט גט בק, כאמור עלה השיר מחדש באחד מפרצי הנוסטלגיה שהוביל פול. באחד הדיאלוגים בפרויקט הם דנו בו: ג’ורג’: אנחנו צריכים לעשות אותו. הוא אחד מהראשונים מ 1958. פול: זה נהדר השיר הזה. ג’ון: תמיד רציתי לשנות את המילים מעט ולעשות אתו משהו. פול: אבל לא, הוא נהדר, אנחנו גם יודעים על מה הוא. היא על הרכבת ג’ון: “כן הוא הוא הולך לתחנה פול: אבל הוא חוזר ומגלה שזה היה הקו הלא נכון ג’ורג’: “המיקום הלא נכון” פול: כן כי זה התחרז עם station. מייקל אחי אומר כבר שנים שאנחנו צריכים לבצע את השיר הזה. אני תמיד אומר לו ‘מייק אתה לא מבין בדברים האלה’. ג’ון: תמיד חשבתי שהוא לא גמור ולא יכולתי להיות מוטרד בלסיים אותו”. ב 6 בינואר הם כבר ניסו ממש לנגן אותו וככה נשמע הניסיון הזה:
למחרת הם כבר ביצעו אותו בגרסה טובה הרבה יותר.
כשהם עברו לאולפני אפל הם נטשו את השיר הזה סופית מה שמצביע שהוא לא היה באג’נדה לאלבום החדש. בפעם המי יודע כמה הוא היה אמור להדחק הצידה עבור שירים טובים יותר. ב 30 בינואר 1969, הם עלו להופיע על הגג. באופן מפתיע, ב 28 בינואר, יומיים לפני ההופעה המיתולוגית על הגג, חזר השיר הזה לחייהם בעקבות מחסור בשירים שהם יכלו לבצע בלייב. השיר הזה ליווה אותם שנים והיה קל לביצוע. ככה הוא נשמע יומיים לפני ההופעה על הגג בליווי הקלידים של בילי פרסטון.
ככה נשמע השיר בהופעה המרגשת על הגג ב 30 בינואר 1969. שיר וביצוע שבו הביטלס חזרו לאחור ובעצם עשו מחווה לעצמם או ללהקת הסקיפל שהם היו פעם. הנה הביצוע של הביטלס מתוך ההופעה על הגג כפי ששוחררה ממש עכשיו על גבי אלבום (דיגיטלי כרגע), וראתה אור בסרט הנפלא של פיטר ג’קסון – גט בק.
גלין ג’ונס שעבד על המיקס הראשון לאלבום get back, החליט שזה יהיה השיר שיפתח את האלבום ושוב השיר חזר להקרא בשלב הזה The One After 909. במרץ 1970 קיבל פיל ספקטור את מלאכת ההפקה, הדגיש את עבודת הקלידים של בילי פרסטון והוריד את one after 909 להיות מדרגת הפותח איפשהו באמצע הצד השני. התוצאה לא רעה בכלל. גם פיל ספקטור יכול להיות צודק לפעמים.