בשונה מאוד מאלבום הבכורה שלהם, האלבום השני With the Beatles הוקלט כבר לאורך שבעה סשני הקלטה. בחשבון מהיר – פי 7 ממה שהוקדש להקלטה של רוב Please Please Me. אחרי שיצא הסינגל ההקלטות לאלבום החלו כבר ביולי ובאוגוסט, כשיצא הסינגל המצליח She Loves You, קל היה לחברת התקליטים לשחרר את החבל עבור הביטלס. גם בעטיפה רואים את השוני הגדול. אם באלבום הבכורה זו עטיפה שצולמה כלאחר יד במשרדי המדרגות של משרדי EMI בלונדון, הפעם היתה בה כבר אמירה אומנותית. הפעם הייתה הפריבילגיה והזמן לבריאן אפשטיין לבחור איזה צלם שהוא רוצה וכשהוא ראה את אחת התמונות שצלם בשם רוברט פרימן צילם בפסטיבל ג’אז בלונדון שבה רואים את ג’ון קולטריין האגדי מנגן בחליל, הוא אהב מאוד את משחק האור והצל בתמונה הזו. בריאן אירגן פגישה לביטלס יחד עם רוברט פרימן והביטלס אהבו את מה שהם ראו. במיוחד לנון שהאומנות מאוד דיברה אליו, אם זה בגלל הלימודים בקולג’ ואם בגלל ההתכתבות עם תמונות של אסטריד מהמבורג שאהבה לשלב משחקי אור וצל בתמונות שלה. בתמונה האומנותית הזו, לא הייתה מחשבה רק על משחק האור והצל הנהדר שהיה הרעיון המוביל אלא גם על קומפוזיציה. רינגו מוקם מתחת לכולם כדי שהתמונה תהיה בפורמט ריבועי כמו שמתאים לעטיפת תקליט.
לנון שהיה דומיננטי מאוד באלבום הזה במיוחד בביצועים הווקאלים הנהדרים שהוא הביא, כתב בחומרים המקוריים שלו את הפרשנות שלו למוסיקה השחורה. לדוגמא ב all I’ve got to do הוא כתב מחדש את ‘אנה‘ של ארתור אלכסנדר ושר עם מתיחות הקול שמאוד מאפיינות את השירה השחורה, ובאופן כללי אפשר לשמוע את הניסיון שלו לחקות שירה רית’ם אנד בלוזית, שחורה כמעט בכל ביצוע שלו באלבום. רוב הקאברים שהביטלס בחרו לבצע לאלבום, היו שירים של סמוקי רובינסון, גרסאות לשירים של הרכבי הבנות הדונייז והמארבאלטס וכמובן money שהוא קאבר של בארט סטרונג שנכתב על ידי בארי גורדי וג’ני ברדפורד וזה מעניין כי בארי גורדי הוא המייסד של חברת התקליטים תמלה שהפכה לתאגיד מוטואון שהוא האמא והאבא של המוסיקה השחורה בארה”ב, ויש לו לגורדי, אחריות גדולה בעקיפין לסאונד של האלבום הזה של הביטלס. הביטלס אהבו את מוטאון שמיום היוסדה ב 1959 התוותה את הסאונד המקורי והפרשי הזה שבמקרה היה גם שחור ובעבע חדשנות, הפקה, כתיבה מדויקת ובעיקר הורדת המחיצות בין ז’אנרים. מה זו מוסיקה שחורה על פי מוטאון? זה הכל זה עירוב של רית’ם אנד בלוז, רוקנרול, ג’אז ויצירה של משהו פופי ומתוק שנעים לאוזן מצד אחד, אבל יש בו המון תוכן והמון עומק. גם מקרטני תרם לאלבום המחווה הזה כשהוא כתב את hold me tight בנוסחת להקות הבנות ותרם גם ל I wanna be your man שנכתב בנוסחת הריתם אנד בלוז שהותאמה לרולינג סטונז והתמונה המתקבלת היא אלבום שמאוד נוטה למוסיקה השחורה. ב Not a Second Time אפשר לשמוע את השפעה הברורה של סמוקי רובינסון וכשלנון ביצע אותו עבור האלבום של הביטלס הוא לא שכח לנסות ולעלות בגבהים של הקול כמו שעשה סמוקי.
השיר הזה הוא שיר בלעדי של לנון. מעין עבודת סולו מוקדמת שלו בתוך הביטלס ואנחנו נראה את המוטיב הזה חוזר גם בהקלטה של השיר, שלפי הספקולציות, מוקלט כאילו הוא קטע בלעדי של ג’ון. במילים אנחנו כבר מוצאים שינוי רעיוני בכתיבה: חוסר פשרה ואי מתן הזדמנות שנייה. השינוי הזה בכתיבה של לנון מאוד מעניין, כי עד עכשיו שמענו מילים כמו ‘מיזרי’, שיר רחמים עצמיים על אהבה נכזבת, שירי אהבה כמו ‘ממני אלייך’, ‘היא אוהבת אותך’. בשיר הזה לנון עובר מעמדת הקורבן או המחזר לקובע הטון. משהו שיחזור על עצמו גם באלבום הבא של הביטלס בשיר you cant do that. מבחינתי השיר הזה מבשר על תקופת הכתיבה המעניינת של לנון שתפרח ותשתנה בשנתיים הקרובות. השיר הזה נכתב ככל הנראה ממש קרוב למועד ההקלטה שלו ב 11 בספטמבר 1963. היום הזה נפתח בהקלטה של I wanna be your man, עבר להקלטה של little child, משם ל all I’ve got to do הגיע ל not a second time ו don’t bother me של הריסון. הביטלס הקליטו 5 טייקים לטרק הבסיס של השיר. אם מאזינים היטב אפשר לשמוע גיטרה אקוסטית שעליה מנגן ג’ון בשיר, פסנתר רועם שג’ורג’ מרטין ניגן עליו ותופים נהדרים של רינגו. איפה פול? קשה לשמוע בס וקשה לשמוע גיטרה חשמלית, משהו שמעלה תהיות לגבי השתתפותו של פול וג’ורג’ בהקלטה של השיר הזה. בשלושת הטייקים הבאים לאחר מכן, ג’ון הקליט את הקול הראשי ללא שום הרמוניות ועזרה מאף אחד והקול שלו הוכפל. לגמרי עבודת סולו מוקדמת של ג’ון בביטלס.
ג’ון יחד עם ג’ורג’ מרטין ב 11 בספטמבר 1963
במהלך שלושת הטייקים הללו הוקלט גם טרק הפסנתר של ג’ורג’ מרטין. זה אמנם ליין פסנתר מאוד פשוט לא שום טריקים שמנגן בעצם את הלחן של הבית. באופן כמעט מיסטי, ליין הפסנתר הפשוט הזה מצליח להדביק לשיר אופי בלוזי שלא בטוח שהיה דבק בו בלעדיו. זו למעשה היתה הפעם האחרונה שבה לנון והביטלס ביצעו את השיר הזה. כמו עוד שירים של לנון מהאלבום הזה, השיר הזה לא בוצע בהופעות ולא בטלוויזיה ולא ברדיו.
חודש לאחר יציאת האלבום השני של הביטלס שראה אור בנובמבר, התפרסמה לקראת סוף דצמבר ביקורת של מבקר המוסיקה של הטיימז הלונדוני – ווליאם מאן. הביקורות הזו הייתה מפתיעה מאוד. ככה כתב וויליאם מאן במאמר שלו שקיבל את הכותרת what song the beatles sang – איזה שיר הביטלס שרו. “נראה שהכותבים האנגלים הבולטים של 1963 היו ג’ון לנון ופול מקרטני, המוזיקאים הצעירים המוכשרים מליברפול ששיריהם סוחפים את הארץ מאז חג המולד האחרון, בין אם הם בוצעו על ידי הלהקה שלהם, הביטלס, או על ידי הרכבים של טרובדורים אנגלים אחרים שהם מספקים להם שירים.אני לא עוסק כאן בתופעה החברתית של הביטלמניה, שמתבטאת בצרחות ההיסטריות של נערות צעירות בכל פעם שרביעיית הביטלס מופיעה בפומבי, אלא בתופעה המוסיקלית. במשך כמה עשורים, למעשה מאז שקיעתה של תופעת המיוזיק הול, אנגליה צרכה את השירים הפופולריים שלה מארצות הברית, ישירות או באמצעות חיקוי. אבל השירים של לנון ומקרטני הם מקומיים ובעלי אופי, הם הדוגמאות הכי יצירתיות לסגנון שהתפתח במרזיסייד במהלך השנים האחרונות. ישנה גם אירוניה נחמדה, מחמיאה למדי, בידיעות שהביטלס הפכו לחביבים העיקריים גם באמריקה. הקטעים הרועשים שלהם הם אלה שמעוררים התרגשות של בני נוער. הפזמונים הדביקים יצאו מהאופנה בימינו, ואפילו שירים על ”misery’ נשמעים ביסודם די עליזים; השיר האיטי והעצוב this boy, יוצא דופן במוסיקה הנוגה שלו, אבל מבחינה הרמונית הוא אחד המסקרנים שלהם עם שרשרת של מקבצים פנדיאטונים, והסנטימנט בו מתקבל על הדעת כי נשמע נקי ופריך. אבל העניין ההרמוני אופייני גם לשירים המהירים יותר שלהם, ואפשר לקבל את הרושם שהם חושבים בו-זמנית גם על ההרמוניה וגם על המלודיה, זה בא לידי ביטוי בטוניקות השביעיות והתשיעיות שמובנות במנגינות שלהם, ובהחלפות המפתחות הסבמדיאנטים השטוחים. הקדנצות האיאוליות כל כך טבעיות בסוף הקטע ‘not a second time’ . (זו התקדמות האקורדים שמסיימת את Song of the earth של מאהלר). אלה חלק מהתכונות שגורמות לי לתהות מה יעשו הביטלס, ובמיוחד לנון ומקרטני, והאם אמריקה תקלקל אותם או תעצור בהם, והאם התקליט הבא שלהם יהיה כמו האחרים . הם הביאו טעם ייחודי ומלהיב לז’אנר מוזיקה שהיה בסכנה מלהתקיים להפסיק להיות מוזיקה בכלל“.
מה הם aeolian cadence? המושג aeolian מדבר על סולם ספציפי שמורכב ממרווחים קבועים ספציפיים של טון וחצי טון. המושג cadence מדבר על השגה של מטרה מוסיקלית, למשל אקורדים מסוימים שישיגו הרגשה מסוימת ביצירה. למשל שימוש ב’קיידנס’ מסוים בסוף היצירה לא תאפשר שימוש גם בפייד אאוט, כי אלו שני מחוות שונות שמתנגשות האחת עם השנייה. אז איל מסתיים not a second time? על פי מומחי המוסיקה הוא בכלל לא מנוגן בסולם אאולי ובסופו יש שימוש בפייד אאוט במקום ב’קדנסה’. אז מה כל כך הסעיר את ווליאם מאן בסופו של השיר? ההסבר או אחד ההסברים הוא שככל הנראה התקדמות האקורדים ממש בסוף כשהפייד אאוט מתחיל נשמעה לו כמו עירוב של אקורדים שחלקם ‘אאולים’ ויחד עם השימוש בפייד אאוט זה נשמע כמו משהו שלא עושים בדרך כלל והוא הדביק את שני המושגים להיות ‘קדנסה אאולית’. בראיון מאוחר יותר, לנון סיכם את השיר שלו כך: “Not a second time כן זה השיר שהאדיוט מהטיימז דיבר עליו. זה הבולשיט האינלקטואלי הראשון שכתבו עלינו. אלו היו באמת רק אקורדים כמו כל האקורדים. עדיין, זה עוזר כשכותבים בולשיט עליך”. האלבום ראה אור בבריטניה בעשרים ושניים בנובמבר 1963. באותו היום בדיוק בצהריים, עלה לי הארווי אוסוולד למחסן הספרים של עיריית דאלאס, שם הוא גם עבד, כיוון את הרובה שלו ויורה שלוש יריות לכיוון השיירה של הנשיא קנדי שעברה שם. כדור אחד פגע, הרג את קנדי ואת התמימות של האומה האמריקאית. יש דיעות שגורסות שהאומה הפגועה הזו התנחמה בין היתר בחבורה של ארבעה מגודלי שיער מליברפול שבאנגליה.