שער גליון הרולינג סטון שפרסם את הראיון עם לנון
שמעתי אתמול שוב חלק מהקלטות הראיון שערך יאן וונר עם ג’ון לנון ושהופיע בשני חלקים בגליונות הרולינג סטון של סוף ינואר ותחילת פברואר 1971. במקור הכתבה נועדה להיות על האלבום עליו כתב אתמול אורי פוסט נפלא, אבל הוא הפך לראיון שעסק גם הרבה בביטלס. בין השאר, מופיע בראיון המרתק הזה הקטע הבא –
שאלה: בוא ניגש לזה אחרת: תמיד דיברו על הביטלס – והביטלס דיברו על עצמם – כארבעה חלקים של אותו אדם. מה קרה לארבעת החלקים האלה?
תשובה: הם נזכרו שהם היו ארבעה אינדיבידואלים. אתה מבין, גם אנחנו האמנו במיתוס של הביטלס. אני לא יודע אם האחרים עדיין מאמינים בו. היינו ארבעה בחורים… פגשתי את פול ואמרתי לו: “אתה רוצה להצטרף ללהקה שלי?”. אחר כך ג’ורג’ הצטרף ואחר כך רינגו הצטרף. היינו בסך הכל להקה שהצליחה בגדול מאוד מאוד, זה הכל. הדברים הכי טובים שלנו מעולם לא הוקלטו.
שאלה: למה?
תשובה: כי היינו מבצעים – למרות מה שמיק אומר עלינו – בליברפול, בהאמבורג ובאולמות ריקודים אחרים. מה שיצרנו על הבמה היה פנטסטי כשניגנו רוק ישיר, ולא היה אף אחד בבריטניה שיכול היה להתקרב אלינו. ברגע שהצלחנו, הצלחנו, אבל החדות שלנו קוצצה.
אתה יודע שבריאן שם אותנו בחליפות וכל זה, והצלחנו בגדול מאוד. אבל מכרנו את עצמנו, אתה יודע. המוסיקה מתה עוד לפני שיצאנו לסיבוב התאטראות בבריטניה. הרגשנו כבר חרא כי היינו צריכים לצמצם נגינה של שעה או שעתיים, דבר ששימח אותנו מצד אחד, לעשרים דקות, והמשכנו וחזרנו על 20 הדקות הללו כל לילה.
המוסיקה של הביטלס מתה אז, כמוסיקאים. זו הסיבה שמעולם לא השתפרנו כמוסיקאים: הרגנו את עצמנו אז כדי להצליח. וזה היה הסוף של זה. ג’ורג’ ואני מוכנים יותר לומר את זה: תמיד התגעגנו להופעות במועדונים כי זה היה הזמן בו ניגנו מוסיקה, ולאחר מכן הפכנו לאומנים מקליטים טכניים ויעילים – שהיה דבר אחר לגמרי – כי היינו אנשים בעלי יכולות, ולא משנה באיזו מדיה היית שם אותנו היינו מצליחים ליצור משהו בעל ערך”.
כמובן שלא הייתי תופס את לנון במילים לגבי ערך המוסיקה שלהם אחרי המפגש עם אפשטיין, אבל אני מניח שכשאמר את הדברים האלה, אחת ההופעות הזכורות לו ביותר, אם לא הזכורה ביותר, היתה ההופעה בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול ב-27 בדצמבר 1960.
************************************************************************
הביטלס בהמבורג 1960
תחילת חודש דצמבר, שנת 1960, לא הראתה סימנים חיוביים עבור חברי הביטלס. תקופת ההופעות בהמבורג בחודשים הקודמים נקטעה בפתאומיות. הם רצו לעבור לאמרגן אחר והאמרגן שלהם כעס והחליט להתנקם. ראשית הודיע לשלטונות שפול מקרטני ופיט בסט ניסו להצית את הקולנוע שלו (ששם שהו חברי הלהקה). הם הציתו שם קונדום, שהשאיר סימן חריכה על הקיר, וכנראה שזה הספיק עבור המשטרה, שאספה את פול מהרחוב וגרשה אותו ואת פיט מהמדינה. על ג’ורג’ הלשין האמרגן שהוא מתחת לגיל המותר וכך גורש גם הוא. רק ג’ון נשאר בהמבורג, אבל לאחר זמן קצר מאוד לא מצא סיבה להישאר שם.
כשחזר פול הביתה, הודיע לו אביו כי מעכשיו הוא יצא לעבוד ולא יבזבז את זמנו בשטויות. פול התייצב לחיפוש עבודה והיה מדוכדך מאוד.
בזמן מסעו של ג’ורג’ הביתה, הוא היה בטוח שחברי הביטלס ממשיכים להופיע בגרמניה בלעדיו. הוא שמח לגלות את פול ופיט בבית. הוא שמח לגלות ששום דבר לא קרה עם הלהקה בהעדרו. שלושתם החליטו לחכות שג’ון יחזור. מה שהם לא ידעו הוא שג’ון כבר חזר. הוא פשוט לא ידע מה הוא אמור לעשות. כשהוא על פרשת דרכים החליט באופן לא אופייני לשבת בשקט ולחשוב על העתיד:
“הייתי צריך לחשוב על זה. זו היתה חווייה מתישה למדי להיות בארץ זרה. היינו צעירים למדי. חזרתי הביתה לבדי, ללא כסף כשאיתי גיטרה ואמפליפייר בלבד. חשבתי: ‘זה מה שאני רוצה לעשות? זה הדבר? מועדוני לילה? מקומות מפוקפקים? להיות מגורש מארץ זרה? אנשים מוזרים במועדונים?’ חשבתי על זה ברצינות: ‘שאמשיך לעשות את זה?'”
מונה בסט, אמו של פיט ומי שראתה עצמה כאמרגנית של ה”להקה של הבן שלי” (כפי שהיא קראה לה), הפעילה קשרים כדי להחזיר את כלי הנגינה של פול ופיט, שנשארו בהמבורג כשגורשו, כולל תוף הבס של פיט עליו כתב את שם הלהקה כפי שהוא רצה שתיקרא – BEATLES ROCK COMBO
הכלים היו אמורים להגיע לפני חג המולד וכך יוכלו הביטלס להופיע במועדון של מונה, “הקסבה”, בתאריך המיועד.
שבועיים אחרי ששלושתם חזרו, הלך ג’ורג’ אל סניף הדואר, שם להפתעתו פגש את ג’ון. ג’ון מספר:
“כשג’ורג’ ופול גילו (שהייתי בבית) הם כעסו עליי כי הם חשבו שכבר יכולנו להמשיך ולעבוד”
צ’אס ניובי
ג’ון, שחזר רק שבוע אחריהם, הגיע להחלטה שהוא רוצה להיות מוסיקאי. נקבעו להם כמה הופעות והם החליטו לצרף את צ’אס ניובי כמחליף לסטו על הבס.
הפעם האחרונה שהקוורימן ניגנו בקסבה היתה בינואר 1960. עכשיו, בדצמבר של אותה שנה, הם חזרו כביטלס והמועדון היה שייך למתופף שלהם. ללא ספק מצב לא רע לפתיחה מחודשת.
ההופעה הראשונה נקבעה ל-18 בדצמבר. במכתביו הנלהבים מהמבורג, כתב פיט לחברו הטוב ביותר ניל אספינל, כי הביטלס הפכו למוסיקאים מצוינים. ניל אספינל הנלהב הכין שלט לכבוד המופע – Return of the Fabulous Beatles הוא לא התאכזב.
ניל מספר:
הביטלס מופיעים בקאסבה
“הם היו יכולים להיות איומים, עד כמה שידעתי. הייתי למעלה כשהם התחילו לנגן. רורי (בסט) בא ומצא אותי – ‘היי, בוא ותראה אותם!’. ווואו, הם היו כל כך טובים. המוסיקה שלהם היתה שונה לגמרי והמראה שלהם היה מרושל מאי פעם במגפי הבוקרים והעור,
פיט מספר: “הופענו בדיוק עם אותו מופע שעשינו בהמבורג, ויכולת להרגיש פיסית את השתנקות הקהל. זה פשוט השתיק אותם. כשסיימנו את הקטע הראשון כולם נכנסו לאקסטזה. הקהל פשוט התפוצץ”.
הם הופיעו עוד כמה פעמים עד סוף השנה, אבל ההופעה, שלטענת מומחה הביטלס מארק לואיסון היתה החשובה ביותר בקריירה שלהם, התרחשה ב-27 בדצמבר בחדר הנשפים של ליטרלנד טאון הול. כך היא מתוארת בספרו Tune in –
לא היתה סיבה לחשוב שמשהו מיוחד הולך לקרות באותו יום שלישי בערב. איש לא הכיר את הביטלס כיוון שכשהופיעו לאחרונה בליברפול בכלל קראו להם הקוורימן. הלהקה ששמה פורסם בנוסף – הדלתונס ודל רינס – ניגנו שירי קליף ריצ’רדס ושירי מצעדים אחרים.
בוב וולר, שמאוחר יותר הפך לדי.ג’יי במועדון הקאברן ולאושיית רוק בליברפול, היה זה שארגן לביטלס את ההופעה, דבר שדרש שכנועים רבים מצידו כיוון שאף אחד לא הכיר אותם.
כרזת הפרסומת לארוע
בוב ידע שהצגת ההרכב חשובה מאוד. הוא אמר להם מראש מה הוא רוצה לעשות. הוא יציג אותם כשהם מאחורי מסך סגור. מיד כשיפסיק להציג אותם הם אמורים להתחיל לנגן. רק אז המסך יפתח. הגיע הרגע ובוב הודיע בקול:
“Direct from Hamburg—the sensational BEATLES!”
מיד לאחר מכן החל פול שואג את מילות הפתיחה של “לונג טול סאלי”
Gonna tell Aunt Mary, ’bout Uncle John! He claim he has the misery but he’s havin’ a lot of fun!
הביטלס החלו לנגן, המסך נפתח והלהקה נגלתה לקהל. לבושים כפי שהחלו להתלבש בהמבורג, במראה הרוקרים שלהם עם ג’קט העור השחור, הג’ינס השחור והמגפיים. ג’ון עם הגיטרה והאמפליפייר האמריקאים שלו. בשורה הראשונה של הלהקה היו לא זמר אחד אלא בניגוד לכל מה שהיה מוכר – שלושה זמרים. האופי ששידר כל אחד מהם, ההרמוניות, השילוב של המכות על תוף הבס עם הטחות הרגל ברצפת העץ (אלמנט שהביאו איתם מההופעות בהמבורג).
זה היה אמור להיות ערב ריקודים, אבל הרחבה התרוקנה. כולם רצו לקדמת הבמה ועמדו צפופים סמוך אליה.
פיט בסט מספר:
הביטלס מופיעים בליטרלנד ב-1961
“ליטרלנד היה התפוצצות בגורל של הביטלס. ניגנו באולם ריקודים שיכול היה להכיל 1500 אנשים על הרחבה בבת אחת, אבל הם הפסיקו לרקוד כשניגנו ושעטו קדימה כגוף אחד להיות קרובים אלינו, כדי לראות כל רגע ויותר מהכל כדי לצרוח. אנשים לא הלכו לאולמות ריקוד כדי לצרוח: זה היה חדש”.
בוב וולר מספר: “הם היו מהופנטים. הם הביטו למעלה, ואני הבטתי למטה על ים הפרצופים. הם לא ראו או שמעו משהו כזה לפני כן. אני לא ראיתי משהו כזה לפני כן. הביטלס היו מסעירים… היתה להם השפעת קסם על אנשים. הם הכניסו את כל כולם לתוך ההופעה שלהם.
אנשים השתגעו לגמרי בקטע הסיום שלהם What’d I’d Say. פול הוציא את המיקרופון מהמעמד, הוריד את הגיטרה והשתולל באופן פנטסטי על כל הבמה. כל חברי הלהקה רקעו בטירוף והקהל השתגע”.
מכייון שלא הכירו את הלהקה וכיון שהוצגה כמי שהגיעה ישירות מהמבורג, רוב הקהל חשב שמדובר בלהקה גרמנית.
ג’ון מספר:
“פתאום היינו וואו. תבין, 70 אחוז מהקהל חשב שהיינו וואו גרמני, אבל זה לא הזיז לנו. אפילו בליברפול אנשים לא ידעו שאנחנו מליברפול. הם חשבו שאנחנו מהמבורג. הם אמרו ‘אלוהים, הם מדברים אנגלית טובה!’ מה שכמובן היה נכון, כי היינו אנגלים.
זה היה הערב הזה שבאמת יצאנו מהקליפה שלנו ושחררנו הכל. עמדנו שם בפעם הראשונה מול קהל שהריע לנו. זו היתה הנקודה בה התחלנו לחשוב שאנחנו באמת טובים. עד המבורג חשבנו שאנחנו בסדר, אבל לא טובים מספיק. רק כשחזרנו לליברפול קלטנו את השוני וראינו מה קרה לנו בזמן שכל האחרים ניגנו את החרא של קליף ריצ’רד”.
בוב וולר מציג את הביטלס על במת ליטרלנד ב-1961
דייב פורשו, מעריץ רוק צעיר שקידם ערבי רוק היה המום לא רק מהמגנטיות והביטחון ששידרו הביטלס, אלא גם מהבגדים שלהם. מעטים היו המקומות אליהם יכלו גברים להיכנס באותה תקופה ללא עניבה, ובטח שלא עם ג’ינס של פועלים. פה, לפניו, בפעם הראשונה עמדה על הבמה להקה שלבשה ג’קטים מעור, מכנסי ג’ינס ובלי זכר לעניבה. זה היה מטורף מבחינתו. באופן מיידי הוא קבע עם בסט 3 מועדי הופעות.
כשהוא מבין מה קורה, בריאן קלי, מארגן הערב, הורה לסדרנים לא לתת לאף אחד נוסף להתקרב אל חדר ההלבשה. מספר ימים קודם לכן בוב וולר היה צריך לשכנע אותו עוד ועוד כדי שיסכים לתת לביטלס הזדמנות להופיע. עכשיו הפך להיות המקדם בר המזל ביותר בליברפול.
הבניין כפי שהוא נראה היום
כשהמקום התרוקן, הזמין קלי את הביטלס למשרד, הוציא את יומן 1961 והחל לדבר על תאריכים. ג’ון, פול וג’ורג’, שמעולם לא נאלצו להתעסק עם ה”צרה” הזו, העבירו בשמחה את המשימה לפיט, שהבין בזה בזכות הנסיון שצבר במועדון של אמו. מאותו רגע הפך פיט בסט לאחראי לקביעת ההופעות. בחודשים הבאים הופיעו הביטלס כל שבוע במקום.
הכל השתנה אחרי ההופעה הזו. יש שרואים בה את תחילת הביטלמניה. לטעמי, הדבר הכי חשוב שקרה בהופעה הזו היה שגם אם ידעו עליות ומורדות בשנה וקצת שיעברו עד העלייה לפסגה, הביטלס לא עצרו יותר כדי לפקפק ביכולתם. את העתיד שלהם ראו רק במקום אחד – מוסיקה.