האם ישנה פתיחה יותר קורעת לב לאלבום מאשר זו ?
Mother, you had me but I never had you
I wanted you, you didn’t want me
האלבום הישיר ביותר של אדם שנאבק עם כל החסמים והצלקות שליוו את חייו.
בראש ובראשונה נטישתם של הוריו וכנראה שנטישתה של אמו פעמיים – בפעם הראשונה כשהשאירה אותו לגדול אצל הדודה מימי ובפעם השנייה כשנדרסה למוות, היוותה השפעה גדולה יותר שכן השיר הפותח את האלבום נקרא Mother למרות שהצעקה המדהדת של לנון אומרת
Mamma, don’t go Daddy, come home
והיא מראה עד כמה היו לאירועים האלו השפעה על חייו של לנון הבוגר.
במהלך 1969, ג’ון ויוקו מתכנסים בתוך עצמם ומתבודדים באחוזת טיטנהארסט. לאחר 2 הפלות של יוקו, הצמד החליט להפסיק את השימוש בהרואין שהחל לתת את אותותיו ולעבור להשתמש במתודאין כתחליף. ברקע יוקו נאבקה לקבל משמורת על בתה קיוקו. לנון מהצד השני התמודד עם הדעיכה של הביטלס, הריבים עם שאר חברי הלהקה וההתעסקויות המשפטיות עם חברת אפל.
בתחילת 1970 ג’ון ששיער ארוך וזקן עבות עיטרו את פניו, החליט במהלך ביקור בדנמרק אצל ביתה של יוקו שגרה עם אביה וזוגתו שם, להסתפר בתספורת קצוצת שיער. גם יוקו הלכה בעקבותיו ושניהם עשו זאת כשאת שערם הגזור הם הניחו בשק שאותו החליפו במכנסיי איגרוף מוכתמים בדם של מוחמד עלי. וכל זה למה? על מנת למכור אותם במכירה פומבית למען השלום.
את קטע ההחלפה אפשר לראות כאן:
באותו הזמן נחשף לנון לספרו של ד”ר ארתור ינוב The Primal Scream והוקסם ממנו עד כדי כך שהזמין את ד”ר ינוב לאחוזה כדי לעזור לו להתמודד עם כל טראומות העבר שלו. המצב באחוזה היה קטסטרופלי ומבולגן מה שלא איפשר לד”ר ינוב להתקדם. הסשנים הועברו למקום אחר בלונדון (שם שהו ג’ון ויוקו בחדרי מלון נפרדים) ולבסוף הוטסו השניים לקליניקה של ד”ר ינוב בלוס אנג’לס.
בסשנים עם ד”ר ינוב לנון חוזר ומספר שהוא גדל אומלל ומבודד בידיעה שהוריו לא רצו אותו ופורץ בבכי לעיתים קרובות.
ב-24 בספטמבר 1970, לאחר כ 4 חודשים בלוס אנג’לס, חוזרים הזוג לאנגליה והחלו בעבודה על 2 אלבומים בו זמנית. האחד של ג’ון והשני של יוקו עם אותו ההרכב: קלאוס פורמן על הבס, רינגו סטאר בתופים ובילי פרסטון ופיל ספקטור לסירוגין על פסנתר.
קלאוס פורמן סיפר על הלך הרוח באולפן: “הם צחקו, בכו ואחזו זו בזו. מחזיקים אחד את השנייה כל כך קרוב. שני אנשים מבוגרים, ובכל זאת הם היו כאילו ילדים. לא בגלל שהם אמרו דברים מטופשים, אלא בגלל הרגשות שלהם. הם בכו, אחר כך צרחו בצחוק, ואז בכו שוב”.
לנון עובד מהר ובמשך כחודש מושלמת עבודת ההקלטה של שני האלבומים, כשהשירים מוקלטים בצורה בסיסית ביותר.
אמנם האלבום משקף את הטראומות של לנון אך הוא בא גם להשאיר אותן מאחור, וברגע של אופטימיות, נכתב השיר Hold On
לנון הסביר “‘Hold on, John, it’s going to be alright.’ – Otherwise, I won’t hold on.”
בטייק 32 האחרון של השיר, לנון שר ובו זמנית ניגן בגיטרה ואפשר לשמוע בהקלטה את לנון אומר Cookie שהתייחס בעצם ל…מפלצת העוגיות (או עוגיפלצת כמו שאנחנו בישראל מכירים אותו), מתוך התכנית רחוב סומסום שעלתה כשנה לפני כן למרקע. רינגו התייחס להקלטות של האלבום ולתקרית ה Cookie בשיר Early 1970 שיצא כביסייד לשיר It Don’t Come Easy ב-71.
Laying in bed, watching tv, cookie!
With his mama by his side, she’s japanese.
They scream and they cried, now they’re free…
כאן אפשר לשמוע את טייק 32 לשיר:
בשיר I Found Out חוזר לנון לנושא המכאיב של נטישת הוריו:
I heard something ’bout my Ma and my Pa
They didn’t want me so they made me a star
שום נושא לא נשאר במגירה וגם יחסיו עם פול מקרטני עולים בשיר. אפשר להגדיר את השורה הבאה כהשתלחות הראשונה של ג’ון בפול באלבומים:
I seen through junkies, I been through it all I seen religion from Jesus to Paul
כאן אפשר לשמוע את גרסת הדמו הביתי לשיר:
When they’ve tortured and scared you for 20 odd years
Then they expect you to pick a career
When you can’t really function, you’re so full of fear..
חלק מהטראומות איתן התמודד לנון, היו הכללים הנוקשים איתם התמודד בילדותו – בבית הספר, בבית הדודה מימי ובכללי החינוך האנגלי הנוקשה. ב Working Class Hero הוא בז לדת, לפוליטקאים ולאותם כללי בית ספר ומשפחה שהגבילו אותו. השיר, שהיה שיר פשוט מאוד עם סך הכל שלושה אקורדים, היה חלק משורת שירים פוליטיים שהחלו באותה תקופה עם המהפכה של 1968 ומלחמת ויאטנם ברקע, והגיעה לשיא אצל לנון עם האלבום Some Time In New York City מ-72.
People say we got it made
Don’t they know we’re so afraid ?
תחושת הבידוד ניכרה היטב בתקופת הטיפול אצל ד”ר ינוב וב-Isolation לנון מתאר את שניהם כנגד כל העולם.
Just a boy and a little girl, trying to change the whole wide world.
את קטע האמצע בשיר
I don’t expect you to understand,
after you’ve caused so much pain.
לקח לנון מתוך שיר משנת 1959 שהקליט ברט סטרונג שנקרא Oh I Apologize שהיה בעצם הביסייד לשיר יותר מפורסם Money שנכנס לאלבומם השני של הביטלס.
אפשר לשמוע את השיר כאן:
ביום הולדתו ה 30, לנון מבלה באולפן בהקלטות של Remember.
שוב לנון חוזר בעצת ד”ר ינוב לשורש הבעיות שלו, לילדות ולאביו ואימו:
Remember your ma and pa
Just wishing for movie stardom
Always , Always playing a part…
בסוף השיר לנון שר שורה מתוך הפואמה Remember, Remember, The Fifth of November שנכתבה על “ליל המזימה” שנחגג כמדי שנה ב-5 בנובמבר בבריטניה בו מציינים את כשלון המזימה של קבוצת קתוליים לרצוח את המלך האנגלי ג’ימס הראשון על ידי פיצוץ ארמונו.
אותו פיצוץ נשמע היטב גם בסוף השיר.
הנה הטייק הראשון מתוך הסשנים של Remember:
“את Love כתבתי ברוח האהבה. בכל החרא שהייתי בו מצאתי כוח לכתוב אותו. הוא עבור יוקו, יש לו מלודיה יפהפייה ואני אפילו לא כזה טוב בכתיבת מלודיות”.
הנה גרסת הדמו לשיר:
את טכניקת הצעקות של ד”ר ינוב אפשר לשמוע היטב ב well well well, השיר הארוך ביותר באלבום בו צורח לנון את נשמתו.
המילים פחות או יותר מתארות חיי יום יום של הזוג עם השורה המטרידה:
We both were nervous feeling guilty And neither one of us knew just why
כאן אפשר לשמוע גרסה אקוסטית עירומה לשיר
השיר Look At Me נכתב ב 68 בהודו, ולא מצא את דרכו לאלבומי הביטלס עד שהגיע לאלבום הזה.
השאלות הקיומיות שעולות בשיר כנראה שכוונו כלפי סינתיה באותה התקופה:
“Who am I supposed to be?” “What am I supposed to do?” “Who am I?” “Who are we?”
הנה גרסה אקוסטית לשיר:
השיר God – לטעמי, הוא החשוב באלבום.
זהו שיר המסקנות של לנון שסוגר בעצם את ה”טיפול” ומתאר את לנון המפוכח שמתעורר מהחלום והאשליות בהם היה כל השנים.
על פי שיטתו של ד”ר ינוב הוא מקלף את השכבות החוסמות מעליו אחת אחרי השנייה כמו שכבות של בצל ונותן את מניפסט ה”אני לא מאמין” שלו.
לאחר שהוא מתנער מכל מה שהוא לא מאמין בו יותר, כולל אלביס, דילן והביטלס, המסקנה היא אחת:
I just believe in me, Yoko and me, and that’s reality.
ועוד הוא מוסיף כדי שלא תהיה אי הבנה לגבי הביטלס:
I was the walrus
But now I’m John
And so, dear friends,
You’ll just have to carry on
The dream is over.
רינגו שמפליא לתופף בשיר, הסביר באחד הראיונות שבין “אני לא מאמין” אחד למשנהו הוא לא חזר על אותו מבנה תיפוף וכל אחד מהם היה ייחודי לגמרי.
הנה גרסה מרטיטה מתוך האנתולוגיה של לנון:
לבסוף, בדמות אפילוג קצרצר, מגיעה ההשלמה הסופית:
My Mummy’s Dead I can’t get it through my head Though it’s been so many years My Mummy’s Dead It’s hard to explain So much Pain I could never show it My Mummy’s Dead.