לנון בראיון לפלייבוי בשנת 1980. “כש ‘Help’ יצא ב 1965, ממש קראתי לעזרה. רוב האנשים חושבים שזה רק שיר רוק מהיר. גם אני לא הבנתי את זה באותו הזמן, כתבתי את השיר כי הייתי צריך שיר עבור הסרט, אבל אחר כך הבנתי שאני באמת זועק לעזרה. זו היתה תקופת האלביס השמנה שלי. רואים את זה בסרט, אני מאוד שמן, מאוד לא בטוח, ואיבדתי את עצמי לגמרי”. רינגו סיפר בראיון לפרויקט האנתולוגיה, שבתחילת הביטלמניה רואים שהביטלס “מתמלאים” מכל ההיצע המטורף ואורח החיים חסר הסדר שלהם באותה תקופה. ואכן ב 1965 לנון לא נראה במיטבו: מסעות הופעות המפרכים, עומס העבודה הבלתי ייאמן, הלחץ של ההנהלה להוציא מהם כמה שיותר וההתנסויות בסמים שונים שהחלו עוד בזמן המבורג, עושים את שלהם.
ג’ון הסביר: “זהו כמו להיות בכלוב. אתה מכיר את זה שכל בעלי החיים בגן החיות שמנים כי אין להם מה לעשות מלבד לאכול? ובכן, זה היה כל מה שעשינו המשך הרבה זמן, לאכול ולראות טלוויזיה “.
ג’ק דאגלאס שעבד עם לנון מאוחר יותר גם כטכנאי בהקלטת האלבום Imagine ובשנת 1980 כמפיק של האלבום Double Fantasy (שאגב זיכה אותו בפרס הגראמי על כך), זוכר שלנון סיפר שהוא חשב על עצמו כ’ביטל השמן’.
“הוא היה מתבונן בתמונות שלו. הוא חשב שהיו לו פנים שמנות, והוא היה קצת גוץ. זה מה שהוא חשב שהוא, הביטל השמן …”
באותה תקופה שמע לנון כי אצל עיתונאים מסויימים אכן דבק בו הכינוי ה’ביטל השמן’ או ה’מלא’ ולנון שהיה רגיש מאוד וחסר ביטחון נעשה בשלב מסויים מעט אובססיבי למשקלו.
1965 – תקופת ‘אלביס השמן’
מקרטני נזכר שבאותה תקופה, סביב צילומי הסרט Help הם נחשפו לסם חדש שנקרא הרואין: “ניסיתי הרואין רק פעם אחת. אפילו אז לא הבנתי שלקחתי את זה. פשוט מישהו הושיט לי משהו, עישנתי, ואז גיליתי מה זה. זה לא השפיע עליי ומזל שכך כי לא הייתי מעלה בדעתי ללכת בדרך הזאת.”
על לנון זה דווקא כן עבד. ב 1968 בזמן הקלטות האלבום הלבן, דווקא אחרי תקופה של נקיון מאוכל מזיק ומסמים באשראם של המהרישי, ג’ון ויוקו מתמכרים להרואין. ההרואין מזדחל גם לשירים. 2 דוגמאות מובהקות: “I need a fix ’cause I’m going down” שכתב לנון ב Happiness Is A Warm Gun או The deeper you go the higher you fly שלא משאיר מקום לדמיון ב Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey.
ההתמכרות הובילה למצב גופני ירוד שנתן את אותותיו על לנון ובאותה תקופה הוא נראה רזה וכחוש. לנון סיפר : “היינו מלאים בזבל. הייתי פשוט מקיא שעות“.
בקטע הזה אפשר לראות ראיון משותף של לנון ואונו שהתרחש על הסט של פרויקט ‘גט בק’ באולפני טוויקנהאם, ובו הם נראים מסטולים בלשון המעטה. הראיון נערך בתחילת 1969 באולפני טוויקנהאם ורואים שהוא פשוט סובל, מרגיש בחילות ובכללי נראה נורא.
השיר Cold Turkey ששוחרר באוקטובר 1969 מדבר על תהליך הגמילה והנסיגה הקשה שעברו השניים. פול דחה את הרעיון שהשיר יהיה סינגל של הביטלס, וכך הוא שוחרר על ידי ההרכב החדש של ג’ון Plastic Ono Band. השיר הוקלט ושוחרר לפני שהביטלס התפרקו רשמית, מנגנים בו אריק קלפטון על הגיטרה, קלאוס פורמן על הבס ורינגו סטאר על התופים.
לנון שמחפש מוצא מהמצב שנקלע אליו, מקבל ספר מד”ר ארתור ינוב פסיכותרפיסט אמריקני. הספר נקרא The Primal Scream. הספר מבוסס על ההנחה שחוסר איזון נפשי של אדם נגרם עקב כאב מודחק הקשור לחוויות הילדות שלו. לנון מוקסם מהספר ומזמין את ד”ר יאנוב לפארק טיטנהרסט על מנת לעזור לו להתעמת עם הטראומות הבלתי פתורות שלו כמו איבוד הקשר עם אמו לאחר שנשלח לחיות עם הדודה מימי, מותה ביולי 1958 כשלנון היה בן 17 והקשר הבעייתי והסבוך עם אביו. בשלב מאוחר יותר, טסו לנון ואונו למרפאה של ד”ר יאנוב בלוס אנג’לס להמשך הטיפולים.
לנון סיפר: “הטיפול הוא להביא אותך לנקודה שבה אתה צורח את הטראומה והם מעודדים אותך ללכת עם זה”
לנון סיפר לד”ר יאנוב שהוא גדל אומלל ומבודד בידיעה שהוריו לא רצו אותו. הוא בכה לעתים קרובות.
כשחזרו מלוס אנג’לס לאנגליה ב24 בספטמבר 1970, לנון חזר שמן ב 12 קילו. תוצאת אכילה של “28 צבעים שונים של גלידה” באמריקה. יומיים לאחר שובם הם נכנסים לאולפני EMI באבי רואד, להוטים להתחיל לעבוד על כמה שירים שנוצרו בלוס אנג’לס. בניהם Mother בו לנון זועק את ה primal scream :
Mamma, don’t go
Daddy, come home
התוצאה היא אלבום הסולו המטלטל של לנון, הראשון שלא מורכב מקטעים אוונגרדים והראשון שיוצא אחר פירוק הביטלס. האלבום Plastic Ono Band רואה אור ב 11 בדצמבר 1970.
בפברואר 72 מתארחים הזוג במשך כשבוע בתכנית The Mike Douglas Show. השבוע היה מלא באורחים שונים ושיאו היה הופעה של אחד הגיבורים הגדולים של לנון, צ’אק ברי. ברי ולנון אפילו ביצעו את “ג’וני בי גוד” ו”ממפיס, טנסי “של ברי, עם להקת הליווי של לנון. צריך לזכור שבאותה תקופה לנון התקוטט עם המוציא לאור מוריס לוי לגבי Come Together וההעתקה משירו של צ’אק ברי You Can’t Catch Me.
במהלך השבוע הזה ממשיכים להחשף לנון ואונו לדיאטה המיקרוביוטית.
הדיאטה המקרוביוטית מורכבת בעיקר מדגנים ,ירקות והימנעות ממזונות מעובדים ובשר. בדיאטה הזו התמיד לנון בעצם עד יום מותו.
ב 2012 הוציאה דברה שרון דיוויס ספר בשם BackStage Pass VIP. דיוויס, מומחית לתרבות הפופ שבעברה ליוותה את הרולינג סטונס במסע ההופעות שלהם בשנת 80, כתבה בספר על חייהם הפרטיים של כוכבי רוק משנות ה -60 וה -70, כולל ראיון עם הזמר הארי נילסון שהיה קרוב ללנון בעיקר בתקופת ‘סוף השבוע האבוד’, שאמר שהוא הבחין שללנון יש בעיה עם אוכל. בספר טוענת דיוויס שללנון היו את כל הסימנים של הפרעות אכילה כמו שינויים מסיבים של משקל בתקופות שונות, פטישים על חיבורים מוזרים של אוכל, ובעיקר היה תמיד רעב, אהב לאכול, אבל “שנא את התחושה של להיות מלא”, כדי שלא יכריח את עצמו להקיא אחרי הארוחה.
הדיילי טלגרף הבריטי פרסם כתבה על יציאת הספר , ראיין את הכותבת ויצא כמובן עם הכותרת הבומבסטית John Lennon suffered bulimia.
יוקו כמובן מהרה להכחיש:
“לג’ון לא היתה הפרעת אכילה. לפעמים הוא אכל שוקולד. התזונה שלו כללה תזונה צמחונית, דיאטה מקרוביוטית, ורק לעתים נדירות רק מיץ בלבד. כולן דיאטות בריאות.”
נשאיר זאת לכם להחליט…
בזמן הקלטות האלבום Double Fantasy באוגוסט 1980, הבמאי ג’יי דובין מגיע לאולפני hit factory בניו יורק כדי לצלם קטעים באולפן עבור ‘סרט תדמית’ לאלבום החדש. הוא מצלם אחד עבור Just Like Starting Over ואחד עבור I’m Losing you היפהפה. ג’ון שראה את הצילומים, היה מאוד לא מרוצה ממראהו הכחוש והגבעולי, ביקש לגנוז את הסרטונים ואף ניסה להיפטר מהם. ב 2015 השתחרר קטע מצולם מתוך הקלטות I’m Losing you.
ניו יורק 1980