“ליידי מדונה” היה הסינגל הראשון שהראה שאחרי הצעידה קדימה בסאונד שעשו הביטלס עם “סרג’נט פפר” ועם “מסע הקסם המסתורי”, הרצון הנוכחי שלהם היה לחזור אחורה, לעבר, אל הרוקנרול. הם גם לא ניסו להסתיר את העובדה הזו. רינגו אמר בשנת 1968 על נגינת הפסנתר של פול: “מה שהוא עושה הוא גרסה של Bad Penny Blues”.
פול חיקה בשיר את ג’וני פארקר, הפסנתרן שניגן בהקלטה של ליטלטון. למעשה הוא לא חיקה בדיוק את הריפ אלא את הפיל (feel) של מה שעשה ג’וני פרקר. לליטלטון לא הפריע שהם “השאילו” ממנו את הריפ.
המפרי ליטלטון
“כמה אידיוטים באו אלי ואמרו לי: ’הם לקחו את ההקדמה של השיר שלך, מה אתה הולך לעשות עם זה?’. הם רצו שאני אתבע אותם. אני אמרתי להם לא להיות מטומטמים. אתה לא יכול לדרוש זכויות יוצרים על קצב, וקצב היה כל שהם לקחו ממני. ובכל מקרה אנחנו בעצמינו לקחנו אותו מדן בארלי ’, הוא אמר שנים מאוחר יותר. ’זה היה ממש מטופש ומעולם לא אהבתי את הגישה של ‘הנה בחורים ששווים הון, בוא נתבע אותם ונעשה קצת כסף’. למעשה הוחמאתי מאוד. למרות שאף אחד מהם לא התעניין בג’אז מסורתי, הם הכירו ואהבו את Bad Penny Blues כי הוא היה בלוזי, סקיפלי, דברים שהם יותר מתרגיל מסורתי”. הזמר האמריקאי ריצ’י אוונס זוכר שבמהלך הופעה של ג’ימי הנדריקס בה צפו הוא ופול, ניגשה לפול בחורה צעירה ושאלה אותו אם “ליידי מדונה” נכתב על אמריקה. “לא,” אמר פול, “הסתכלתי על מגזין מאפריקה וראיתי אשה אפריקאית עם תינוק. מתחת לתמונה נכתב “המדונה של ההרים”, אבל אני אמרתי, הו לא, זו ליידי מדונה, ומיד כתבתי את השיר”
המגזין שפול דיבר עליו היה גליון ינואר מ-1965 של נשיונאל ג’אוגראפיק. התמונה המדוברת לא היתה של אישה אפריקאית אלא של אשה מלאית פולינזית מוקפת בשלושה ילדים קטנים, שאחד מהם יונק משדה. אין ספק שהתמונה הזו היא שבעקבותה נכתב תחילת השיר.
איך הן עושות את זה?”, הוא שאל במהלך ראיון למגזין Musician מ-1986. “תינוק על שדייך – איך הם מוצאות את הזמן להאכיל אותם? מאיפה הן משיגות כסף? איך עושים את כל מה שאשה עושה?”
בספרו האוטוביוגרפי Many Years From Now, פול מספר סיפור אחר על מקורות השיר. “‘ליידי מדונה’ התחילה כמרי הבתולה (מרים, אמו של ישו), ואז הפכה להיות אישה ממעמד הפועלים, מהן היו כמובן מליונים בליברפול. האנשים שאני גדלתי איתם היו בעיקר קתולים, יש הרבה קתולים בליברפול בגלל הקשר האירי והאירים הם די דתיים. כשנולד להם תינוק, אני חושב שהם רואים את הקשר החזק בינהם לבין הבתולה מרי והתינוק שלה. אז הקונספט המקורי היה הבתולה מרי אבל די מהר זה הפך סימבולי לכל אשה. דמות המדונה, אבל כפי שהיא מיוצגת בכל אשה ממעמד הפועלים. זה למעשה הוקרה לדמות האם, לנשים. Your Mother Should Know הוא עוד שיר כזה. אני חושב שנשים הן חזקות מאוד, הן צריכות להתמודד עם הרבה חרא, הן מתמודדות עם הכאב שבלידה, שבגידול הילדים, בבישול בשבילו, למעשה הרבה מחייהן הן מבלות בעבודה עבור ילדיהן, אז אני תמיד מעוניין להוקיר אותן.”
פול המשיך ודיבר בספר על החלק המוזיקלי של הכתיבה: “‘ליידי מדונה’ זה אני יושב ליד הפסנתר ומנסה לכתוב בוגי-ווגי בלוזי. היד השמאלית שלי עשתה ארפג’יו (נגינת תווי אקורד אחד אחרי השני ברציפות) לאקורד, בוגי-ווגי עולה ביד שמאל, ואז ירידה ביד ימין. אני תמיד אוהב את זה, את ההתנגשות של הירידה למטה פוגשת עלייה למעלה. זה היה למעשה מה שזה היה. זה הזכיר לי את פטס דומינו מסיבה כלשהי, אז התחלתי לשיר חיקוי של פטס דומינו. זה לקח את הקול שלי למקום מוזר.” יכול להיות שההשפעה של פטס דומינו לא היתה רק בחלק הקולי אלא גם תרמה למילים. להיטו Blue Monday משנת 1956, שמושר באופן שמזכיר את איך שפול שר ב”ליידי מדונה”, מספר על תלאות השבוע של איש שעובד קשה, בתבנית שמזכירה את האופן בו כתב פול את המילים ב”ליידי מדונה”, עם ההבדל של אמא במקום גבר.
פול מספר בספרו “כתבתי לי את המילים כדי ללמוד אותן לתוכנית טלוויזיה אמריקאית ופתאום הבחנתי שפספסתי את יום שבת. אז הנחתי שזה כנראה היה באמת יום מנוחה”. עוד על הקשר בין פטס דומינו לבין הביטלס תוכלו לקרוא בפוסט הזה שכתבו כשפטס נפטר לפני כמה חודשים. ב-1968 רינגו סיפר על השיר: “אני מתאר את זה כרוק-נ-סווינג… פול עשה את זה במקור עם נגיעה של פטס וולר. ליידי מדונה הוא הקלטת הרוקנרול האישית של הביטלס. ניסינו ליצור הקלטת רוקנרול מאז שהתחלנו וככל הידוע לי, עדיין לא הצלחנו להקליט אחד ראוי מספיק. זה נסיון נוסף, וזה קרוב לזה. כשאנחנו נפגשים לג’ם סשן או משהו, בין הקלטות, אנחנו מתחילים באופן בלתי נמנע לנגן אקורדים ומקצבי רוק בסיסיים ברגע שאנחנו מגיעים לכלים שלנו. אם היינו מקליטים את השיר הזה בתקופה אחרת, אולי לפני כמה חודשים או משהו, אף אחד לא היה קורא לזה רוקנרול, אבל עכשיו כולם נותנים לזה את התווית הזו”.
באותו הזמן גם לנון הסכים לזה. הוא תיאר את השיר “כמו קטעי רוק מוקדמים. מעולם לא עזבנו את זה. אין אלבום ביטלסי ללא רוקנרול”. פול גם כן אמר באותו הזמן: “זה לא שיר רוק מוחלט, אבל זה בסביבה. אנחנו חושבים שהגיע הזמן”. בראיון לפלייבוי ב-1980, ג’ון פחות התלהב מהשיר, כשענה לשאלה מי כתב את השיר: “פול. פסנתר טוב, אבל השיר מעולם לא מגיע לשום מקום. אולי עזרתי לו בחלק מהמילים, אבל אני לא גאה בהם”. נעבור להקלטה – הביטלס, שתכננו לאמצע פברואר נסיעה להודו למהרישי מהאש יוגי, החליטו שהם צריכים להקליט סינגל לפני הנסיעה. ב-3 בפברואר 1968 הגיעו חברי הלהקה והחלו לעבוד על השיר.
הם הקדישו 3 שעות וחצי כדי להגיע לטרק הקצב. היחידים שניגנו בשלב הזה היו פול ורינגו. רינגו סיפר: “שאלנו את ג’ורג’ מרטין ‘איך הגעתם לסאונד של Bad Penny Blues?’ והוא אמר ‘הם השתמשו במברשות’. אז זה מה שעשינו.” אחרי החזרות מקרטני ורינגו הקליטו 3 טייקים, השלישי נבחר לטוב ביותר. באנתולוגיה יצא מיקס בו ניתן לשמוע את הטייק הזה (יחד עם תוספות נוספות עליו).
הביטלס עשו הפסקה של שעה וחזרו לאולפן להקליט תוספות של בס ותופים על ידי פול ורינגו, וגיטרות על ידי ג’ורג’ וג’ון. לאחר מכן הקליטו את השירה של פול, ולפי ספרו של מארק לואיסון, את ג’ון וג’ורג’ שרים קולות רקע מקושקשים תוך כדי אכילת חטיפים פריכים. לצערכם זה לא הגיע למיקס הסופי.
למחרת חזרו הביטלס לאולפן להתחיל להקליט את Across the universe אותו ג’ון רצה להוציא כסינגל. ב-6 בפברואר, בזמן שחיכה שהריסון יסיים עם The Inner Light, החליט פול שהדבר שחסר לו בשיר הוא 4 סקסופונים, ובגלל שחייבים לסיים את השיר במהרה, אין זמן שג’ורג’ מרטין יכתוב להם עיבוד. במקום זה פול התעקש על מציאת 4 סקסופוניסטים מיומנים שיהיו נוכחים בסשן של אותו הערב. מתוך הספר The Beatles Recording Sessions: “לורי גולד, ‘מסדר’ בעיות של EMI שמרטין והביטלס השתמשו בו פעמים רבות, נקרא בדחיפות לאולפן. נגן סקסופון הבריטון, הארי קליין, נזכר: ‘הם היו במירוץ אמיתי נגד הזמן למצוא 4 נגנים וקראו ללורי למצוא להם פתרון. אני הייתי באמבטיה בסביבות 18:30 כשלורי צלצל ושאל, ‘אתה עובד הערב?’, ‘לא, אני באמבטיה!’, ‘אז תביא את עצמך לEMI במהירות האפשרית, ואיפה אני יכול למצוא נגן טנור?’. הצעתי לו לצלצל לרוני סקוט הבחור שניהל את מועדון הג’אז של לונדון וכשהגעתי לאבי רואד הוא היה שם, יחד עם ביל ג’קמן וביל פובי. פול לא זיהה את רוני עד שלא אמרנו לו מי זה”. בינתיים הביטלס הקליטו עוד השלמות (שירה חדשה מפול, ג’ון וג’ורג’ בקולות רקע, רינגו בטמבורין ופול בפסנתר). ג’ף אמריק מספר בספרו: “השקענו הרבה זמן במציאת הסאונד המתאים לנגינת הפסנתר של ‘ליידי מדונה’. בסוף השתמשנו במיקרופון זול ודחיסה גדולה. כמו תמיד, פול חיפש סוג שונה של סאונד, אז לקחתי את אותו מיקרופון זול שהשתמשנו בו להקלטת השירה של ג’ון ב- I Am The Walrus ומיקמתי אותו ממש נמוך בחורי הסאונד (ראו תמונה לדוגמה כדי להבין מהם חורי הסאונד) מה שיצר סאונד מיוחד ועמום.”
רינגו מסביר על עוד הקלטה שעשו באותו ערב: “יש סאונד יפה ב’ליידי מדונה’, כמו חצוצרה מושתקת או קאזו או משהו. אבל למעשה אלה ג’ון ופול (וכנראה גם ג’ורג’) מהמהמים דרך הידיים שלהם למיקרופון. זה קרה במקרה. סיימנו להקליט חלק מהשיר ואז ג’ון ופול התחילו להמהמם למיקרופון כשהם שמים את ידיהם סביב הפה בעיגול. כששמענו את החלק הקטן מזה שהוקלט בסוף אותה הקלטה זה נשמע נהדר והחלטנו להשתמש בזה”. לאחר שסיימו את ההקלטות שלהם נכנסו נגני הסקסופון. הארי קליין ממשיך בסיפורו: “לא היתה מוסיקה כתובה אבל ניגנו כמה ריפים עד שפול אהב את מה שהוא שמע. ואז הקלטנו את זה – 101 פעמים! אני זוכר שהיתה שם ערימה של ספרי מדיטציה בפינת האולפן, כמו בחדר אחורי של משרד הוצאה לאור, ואני גם זוכר שהם שאלו אם אנחנו רוצים לאכול. ציפינו לארוחה מעולה, אבל כמה דקות לאחר מכן מישהו חזר עם פשטידה וצ’יפס”. נגן הטנור ביל פובי זוכר: “לא רק שלא היה עבורנו משהו מוכן לנגן, אלא שכשפול זרק לנו אקורדים התגובה הראשונה שלנו היתה להסתכל אחד על השני ולומר ‘ובכן, מי מנגן מה?’” נגן הבריטון ביל ג’קמן מוסיף: “פול השמיע לנו את השיר על הפסנתר, וכל אחד מאיתנו קיבל פיסת נייר ועיפרון כדי לרשום לעצמו כמה תווים. אם היתה מוסיקה כתובה עבורינו היינו יוצרים משם תוך 10 דקות. כפי שזה היה, זה לקח לנו רוב שעות הערב”. הביטלס צילמו שני קליפים עבור ליידי מדונה ב-11 בפברואר 1968, שניהם עבור תחנות הטלוויזיה בעולם. הסינגל היה אמור לצאת בזמן שהלהקה נמצאת ברישיקש, אז הם לא יכלו להופיע בעצמם כדי לקדם אותו. כנראה כדי להימנע מבעיה עם איגוד המוזיקאים הבריטים בהקשר של הופעה “מדומה”, בעיה שגרמה לכך שהקליפ של Hello, Goodbye לא הוקרן באנגליה, הקליפ של “ליידי מדונה” כלל את הביטלס מקליטים באבי רואד. הביטלס לא עשו מאמץ גדול מדי לבצע את “ליידי מדונה” במהלך הצילומים. במקום זאת, הם השתמשו בזמן האולפן להקליט את “היי בולדוג”.
מכיון שהשיר יצא רק כסינגל, ולא תוכנן להיכנס לשום אלבום, הוא קיבל רק מיקס מונו טרם צאתו, כיון שכל הסינגלים בתקופה היו במונו.
רק לאחר שאלן קליין חתם על חוזה מוצלח עם קפיטול האמריקאית, והוחלט על הוצאת אלבום חדש באמריקה שיכלול סינגלים שלא ראו אור באלבום, הוחלט לעשות לו מיקס סטריאו, וכך יותר משנה אחרי מיקס המונו, בדצמבר 1969, מוקסס השיר בסטריאו.
עטיפת אלבום הסינגלים האמריקאי
הביטלס חזרו אל השיר בהקלטות של פרוייקט Get Back בינואר 1969.
באתר setlist.fm, בו תוכלו למצוא את רשימת השירים שאמנים מבצעים בהופעות לאורך השנים, כמו גם סטטיסטיקות, אפשר לראות שהשיר הזה נמצא במקום ה-7 ברשימת השירים שפול מופיע איתם הכי הרבה מאז פירוק הלהקה. אז לסיום – הנה ביצוע יפה שלו משנת 2000.