במקור תכננתי להעלות היום את המשך התרגום של הפרק מתוך הספר “כיצד הרסו הביטלס את הרוקנרול”, שחלקו הראשון פורסם בשבוע שעבר ועסק בשנים הראשונות של הקלטת המוסיקה בארה”ב במאה הקודמת. אבל שני דברים קרו.
ראשית, לא הספקתי לתרגם אותו. אבל לא פחות חשוב, בעקבות הפוסט של אורי אתמול הרגשתי צורך לצאת להגנתו של Beatles For Sale, אלבום שאני כל כך אוהב אבל יודע שאצל הרוב זה לא ככה. אני אוהב אותו, למשל, הרבה יותר מאשר את Help שבא אחריו ושמשום מה זוכה לאהדה גדולה.
אורי הציג בתחילת הפוסט את האופן בו אנשים בדרך כלל רואים את האלבום – אלבום בינוני שמסמל חזרה אחורה (אורי עצמו אוהב את האלבום מאוד, יש לציין). זה אכן יכול להראות ככה כשמשווים אותו לאלבום המושלם שבא לפניו ושכולו כלל חומרים מקוריים, אבל אני רואה בו דווקא התקדמות של הביטלס הן מבחינת העיבודים והן בחשיבה על מהו שיר ואיך הוא בנוי.
לא שהביטלס עצמם עצרו כדי לחשוב ולעשות את הדברים באופן מודע, כמו שיקרה באלבומים מאוחרים שלהם. חודשיים אחרי שסיימו את הקלטת A Hard Day’s Night, ב-11 באוגוסט 1964, נכנסו הביטלס לאולפן כדי לספק לבריאן אפשטיין אלבום נוסף לשנת המס. אבל לא היו להם שירים מקוריים לעוד אלבום מלא. או התלהבות רבה ליצור אחד כזה, למען האמת.
בששת החודשים הראשונים של השנה הם הקליטו 13 שירים מקוריים, 6 קאברים (כולל שניים בגרמנית), כבשו את אמריקה וצילמו את סרטם הראשון. ב-4 ביוני הם החלו בכיבוש עולמי – דנמרק, הולנד, הונג קונג, אוסטרליה, ניו זילנד ועוד.
עייפים ומרוטים הקליטו הביטלס ב-3 חודשים 16 שירים חדשים. עשרה מקוריים (בינהם הסינגל I Feel Fine) ועוד שישה אותם הכירו טוב מתחילת דרכם, כאלה שידעו שיוכלו להקליט בעיניים עצומות.
בסופו של דבר, הם היו מרוצים. לנון אמר לעיתונאים: “אנחנו מאוד מרוצים מהאלבום החדש. היתה תקופה גרועה שלא היה נראה שיש לנו חומרים לאלבום או לסינגל. עכשיו כשאנחנו אחרי והם עומדים לצאת, אנחנו מרגישים הקלה.”
ובצדק. האלבום זכה להצלחה גדולה הן בגרסתו האנגלית והן בגרסאות האמריקאיות החתוכות שלו – Beatles 65 ו- Beatles VI שכללו ערבוב קטעים מהאלבום הזה, מ- Help וסינגלים.
השם של האלבום היה אוטוביוגרפי כמעט. ככה הם הרגישו. בצירוף צילום העטיפה אותה צילם רוברט פרימן, ובה הם נראים מותשים לגמרי, אפשר להבין שסוף 1964 לא היה פשוט כל כך עבורם.
אבל בכלל רציתי לכתוב על אחד השירים שמצביע על התפתחות. בחרתי ב-Everybody’s Trying To Be My Baby של קארל פרקינס, אותו שר המעריץ הגדול שלו, ג’ורג’ הריסון. פרקינס ראוי למילות הקדמה משל עצמו, אבל זה יחכה לפוסט אחר.
הביצוע של השיר באלבום אינו שונה מהאופן בו הוא בוצע על ידם בהופעות בשנתיים שקדמו להקלטתו, אבל דווקא העובדה שהוא מופיע כך באלבום היא ההתקדמות עליה אני רוצה להצביע.
השיר הוקלט במקור על ידי פרקינס ב-1956.
את שמו של השיר וחלק ממילותיו הוא השאיל מלהיט של זמר מוסיקת קאנטרי בשם רקס גריפין שהקליט אותו ב-1936.
הביטלס ביצעו את השיר עוד בימי המבורג העליזים, שם גם הוסיפו לו את הסוף המטעה. מהו סוף מטעה (False Ending)? זהו החלק שגורם לך להרגיש שהשיר עומד להסתיים אבל למעשה יש עוד המשך או סיום אחריו.
זו לא היתה המצאה של הביטלס. היא היתה קיימת עוד במוסיקה הקלאסית. דוגמא מאוד מובהקת ניתן לראות ביצירה “הבדיחה” של היידן. תקשיבו לדקה וחצי האחרונה ותבינו על מה אני מדבר.
גם בשנות ה-50 אפשר למצוא שירים שניתן לומר שיש בהם סוף מטעה, אבל זה יותר בערך מממש. לא מדובר באמת בתחושה שהשיר מסתיים אלא בתחושה שהוא הולך להסתיים.
למעשה השיר היחיד שהצלחתי למצוא, בו יש במובהק סוף מטעה, הוא שיר שיצא בשנת 1962 – כלומר אחרי שהביטלס כבר ביצעו את השיר הזה עם סיום כפול. אם תחכו לדקה וחמישים בשיר תגלו שהוא מסתיים, רק כדי לחזור לעוד דקה ועשר שניות.
אבל אני מקדים את המאוחר.
כשהיו הביטלס בהמבורג, והמופע הפרוע שלהם שילב קברט, וודוויל ומה לא, הם ביצעו את השיר הזה עם כמות גדולה מאוד של סופים, כשכולם מודגשים מאוד. אני לא חושב שמישהו מהם חשב על מבנה. התאטרליות וההגזמה היא שהובילה אותם לביצוע הזה.
כשבריאן אפשטיין השיל מהביטלס כל זכר לפראות שלהם גם הביצוע של השיר השתנה. היה אפשר לחשוב שכעת, כשהביטלס מציגים שירים הבנויים ומבוצעים היטב, הם יפטרו לחלוטין גם מהסוף המטעה, אבל לא. השיר מסתיים ומיד מגיע סיום נוסף. זה אינו סיום קברטי דרמטי, אלא משהו שמרגיש בכלל כמו טעות. ככה השיר הופיע בהופעות שלהם משנת 1963 ואילך.
אבל מה שמתקבל בצורה טובה בהופעה, לא בהכרח מתאים לאלבום. באלבום, גם אם ניתן לראות את התפתחות הכתיבה והעיבוד, לא ניתן היה להבחין עדיין ממש בשינוי של גישה מצד הביטלס באשר לאפשרות לשבור את המבנה הברור של השיר. והנה הגיח השיר הזה בסוף האלבום והוא כולל את הסיום הכפול הנפלא הזה שנשמע בכלל כמו לכלוך.
אני משוכנע שהביטלס אפילו לא נתנו דעתם לנושא. אתם יכולים לשאול את עצמכם למה אני מקדיש כל כך הרבה מילים למשהו כל כך קטן, אבל העובדה שהשיר הוקלט ככה, לדעתי, יצר את הסדק שיוביל לשבירת השלמות הצורניות של השירים וללא ספק סלל את הדרך לשבירת מבנה השיר באופן כללי ול- Rain, Strawberry Fields והלטר סקלטר באופן ספציפי.
לגבי הקלטת השיר – הוקדשו לשיר 15 דקות ב-18 באוקטובר כדי להקליט אותו בטייק אחד עם תוספות של טמבורין מרינגו והכפלת קולו של ג’ורג’ בפזמון. השיר הוקלט תוך שימוש באפקט בשם STEED – Single Tape Echo/Echo Delay כדי ליצור את האפקט שאופיינו בו ההקלטות של חלוצי הרוקנרול. בגלל שהאפקט הזה נוצר בזמן ההקלטה ולא בשלב המיקס, המיקרופון של ג’ורג’ קלט גם את הכלים של חבריו ולכן חלק מהאפקט נשמע גם על הנגינה.
זו גרסת האולפן –
באותו יום הביטלס הקליטו גם את I Feel Fine שגם הוא מסמל שבירת המבנה הנקי של השיר עם הקלטת הפידבק הפותחת אותו.
ראוי לציין שבאותה שנה, באלבום All Summer Long, גם הביץ’ בויז משתמשים בסוף המטעה בשירם המקסים Drive In – הוא מגיע לאחר דקה ועשר שניות.
ולסיום – ב-1985 ביצע הריסון את השיר יחד עם פרקינס בהופעת מחווה שנערכה לפרקינס. ככה זה נשמע אז, ללא סיום כפול –
היום זכויות היוצרים של השיר נמצאות באחזקת חברת MPL Communications של מקרטני.