מה הביטלס היו עבור אמריקה

את השבוע נפתח עם תרגום למאמר ממש מעניין בשם: ” מה הביטלס היו עבור אמריקה” שנכתב על ידי ג’ים סאליבן עבור US News ב 2014 לרגל 50 שנה להגעת הביטלס לארה”ב ולהופעה אצל אד סאליבן. הנה התרגום לפניכם. אירן כץ עמדה על המדרכה של השדרה החמישית עם חברתה לורה ג’ניק. זה היה יום שבת, 8 בפברואר 1964, והם היו מחוץ למלון פלאזה בניו-יורק. כץ בת ה -13 סיפרה להוריה שהיא הולכת למקום כלשהו ללמוד, אבל במקום זאת, הבנות עמדו על המדרכה כבר מ 7 בבוקר, ושם נשארו, בוערות מציפייה, במשך תשע שעות. ג’ון, פול, ג’ורג’ ורינגו היו בעיר ושהו בפלאזה. כץ הרימה את השלט שהכינה: “אלביס מת, יחי הביטלס“.

אירן כץ עם השלט שעורר סערה

“זה לא היה מרישעות“, סיפרה כץ, על השלט ועל הצהרה על אלביס. “אלביס היה הדור האחרון וזה נגמר, זו היתה מוסיקה חדשה והכל היה שונה עבור דור חדש של אנשים“. גם לכץ היו תקוות גדולות: “הבטנו למעלה, משוכנעים שהם יראו אותנו עם השלט, האמנו שהם יתאהבו כשיראו אותנו“. זה לא הצליח, אבל כץ והשלט שלה הפכו לחצי מפורסמים, כשצוותי צילום צילמו אותה לחדשות בטלוויזיה הלאומית. ארבעה ימים לאחר מכן ראתה כץ את הביטלס בקרנגי הול. “אני חושבת שהייתי מופתעת“, היא אומרת, “שהאנשים האלה שראיתי על המסך בבית שרים לי, ואני באמת האמנתי שהם שרים רק לי“.

גל הפופולריות של הביטלס עלה וגדל באמריקה בחלק האחרון של 1963. הביטלס עוררו מהומה רבה באנגליה – המוני נערות צורחות בהופעות, שלושה סינגלים במקום הראשון וארבעה אלבומים במקום הראשון. הם אפילו ניגנו בלונדון במופע המלכותי, ב 4 בנובמבר, בפני המלכה, שם ביקש ג’ון לנון מהאנשים שבמושבים הזולים למחוא כפיים, אבל אמר בחיפזון לאלה שבמעמד נעליון, “לשקשק עם התכשיטים שלהם”. בתקשורת קראו לה ביטלמניה. באמריקה, הסינגלים המפצפצים והעליזים של הביטלס התפוצצו ברדיו: עם She Loves You, Roll Over Beethoven, I Want to Hold Your Hand ו I Saw Her Standing There.

אבל האומה באמת רעדה מ 8 עד 9 בערב ב 9 בפבואר 1964. הביטלס הוזמנו לתוך אולפני CBS כדי לנגן בתכנית של אד סאליבן. באותו ערב הם הכירו לארה”ב את All My Loving, ניגנו את Till there was You (בלדה מתוקה מ”איש המוזיקה”) ואת She Loves You. היתה הפסקה של 35 דקות עבור משתתפים אחרים בתכנית – כולל אקרובטים קומיים והקאסט של “אוליבר” (שכלל את דייוי ג’ונס המאנקי לעתיד) – ואז הם חזרו עם I Saw Her Standing There ו I want to Hold Your Hand. צעירות צעקו והתעלפו בכל מקום – בנות שהן עכשיו הסבתות של בני נוער שמשמיעים בקול רם את One Direction. פרק זה של “The Ed Sullivan Show” נצפה על ידי 73 מיליון אנשים בארה”ב.

הביטלס חזרו על המופע ביום ראשון הבא, וניגנו את She Loves You, This Boy, All My Loving , I Saw Her Standing There, From Me To You ו I Want to Hold Your Hand.

כ 70 מיליון איש צפו בביתם בארצות הברית בהופעתם השלישית באד סאליבן ב -23 בפברואר, הביטלס ניגנו שלושה שירים שהוקלטו מראש ב -9 בפברואר: “Twist and Shout, Please Please Me ו I Want to Hold Your Hand.

הביטלס בניו יורק (ג’ורג’ חולה בחדרו אם שאלתם)

תהילה והערצה:

“מה שהגענו אליו באמריקה היתה הערצה טהורה“, אומרת איירה רובינס, סופרת למוסיקה ותיקה ועורכת לשעבר של מגזין רוק. “יכול להיות שזה היה יותר אינטנסיבי באנגליה, אבל ברור שזה היה גדול באמריקה והם יכולים למכור הרבה יותר תקליטים“. מה שהיה נכון: הביטלס מכרו 209.1 מיליון אלבומים בארה”ב; בבריטניה נמכרו 7.5 מיליון , על פי נתוני RIAA, Apple Records ו- EMI.

“היה כל כך הרבה במופע אצל אד סאליבן שזה הימם אותי“, סיפר טים ריילי, ביוגרף של לנון ושל הביטלס ומבקר רדיו. “אבל ישנה המחשבה שהם ביטאו מאוחר יותר: ‘אנחנו להקת רוקנ’רול, אנחנו יודעים איפה אנחנו נמצאים בהיסטוריה של הרוקנ’רול ואנחנו לא רוצים לעשות את הטעות שאלביס עשה. זה כמעט התבטא במופע אצל סאליבן, הם מתריסים מאוד, נראים חזקים ובטוחים מי הם ולאן הם הולכים, ומה הפוטנציאל שלהם. עם זאת ‘אנחנו לא הולכים להתכופף כדי לרצות’” , אומר ריילי.

“הם ראו את אלביס מתגייס לצבא והולך להוליווד וזה היה סיפור אדיר וטרגי, והם תמיד הרגישו שהם נחושים לעשות את זה אחרת וזה כמעט נמצא בתת מודע במופע של סאליבן“.

אנחנו מתמקדים בכוכבים, אבל ההשפעה של מנהל הביטלס בריאן אפשטיין לא יכולה להיות מועטה. ויויק טיווארי, מפיק ברודווי (“American Idiot”, “A Raisin in the Sun”) ומחבר הביוגרפיה הגרפית “The Fifth Beatle”, אומר: “כשהם הגיעו לארצות הברית, זה היה בתקופה בה קנדי נרצח זה עתה והעולם היה בסערה, הוא (אפשטיין) ראה בלהקה מסר עולמי של אהבה, שאם ישווק כראוי, יחובק בכל מקום. ודאי שזה היה כך, אבל כשזה הגיע לארה”ב, הם היו נחוצים במיוחד, ארה”ב היתה זקוקה לנחמה ואהבה וזה מה שהביטלס ייצגו“.

פול מלמד את אד סאליבן לפרוט על ההופנר

משנים את מוסיקת הפופ לנצח:

וויל לי, הבסיסט של תזמורת CBS בתכנית Late Night With David Letterman, מוביל גם את להקת המחווה לביטלס Fab Faux. הם מכירים 211 שירים של הביטלס מתוך 219 אפשריים, וגאים על גרסאות איכות לשירים של הביטלס שלא זכו להופעה חיה. לי נדבק בחיידק הביטלס כשהיה ילד; הוא היה בן 11 כאשר הביטלס ניגנו ב “אד סאליבן”.

“זה היה דבר כל כך משפיע על הארץ הזאת, שהיתה כל כך מדוכאת אחרי ההתנקשות בחייו של קנדי“, אומר לי. “זו היתה מכה קשה כל כך, הלם כזה, כזה דיכאון, חיפשנו כל הזמן תשובות, גם אם לא קיבלנו את התשובה [מהביטלס], היה הרבה פחד ואי ודאות באוויר והביטלס היו הסחת דעת מוחלטת, היתה להם חיוביות וזה היה משהו לגמרי מחוץ לתחום של מה שראינו בעבר. ההופעה שלהם ב ‘The Ed Sullivan Show’ שינתה הכל – אופנה, גישה, כתיבה של מוזיקה כתיבה של ליריקה. לא ידענו שזה קורה אז, אבל הם עמדו להיכנס ולשנות את המסלול של הנהר של מוסיקת הפופ ולשנות אותו לעד“.

גרג הוקס היה גם בן 11 כאשר ראה את הביטלס ב 13 בספטמבר 1964, במרכז העירוני בבולטימור. הוריו אמרו שייקחו אותו רק אם ימשיך לקחת את שיעורי הפסנתר שהוא משתעמם מהם. הוא לקח את השוחד. (זה הסתדר לכולם – הוא הפך להיות הקלידן של להקת הרוק The Cars). זה היה הקונצרט הראשון שלו. “איזו דרך להתחיל“, אומר הוקס. “כולם עמדו על המושבים שלהם וצרחו לאורך כל המופע, וזה נגמר תוך 25 דקות, זה היה מרגש וראשוני, רגע של התעוררות“.

סוג זה של מעבר אטלנטי מעולם לא נעשה בעבר. “העניין באמריקה היה שזה היה בלתי צפוי כי הם זרים והם בריטים והם ניגנו מוסיקה בסגנון אמריקאי”, אומר ריילי. “זה לא היה אמור לקרות, רוק’נרול היה אמריקאי, הוא צץ היישר מהסגנונות והתרבות האמריקאית, והרעיון שהוא השתרש במדינה אחרת זה הדבר הכי מוזר“. ריילי אומר שאמריקה לא התייחסה ברצינות למוסיקה המקומית שלה. אבל כאשר הביטלס לקחו את אותם שירים אמריקאיים ושלחו אותם בחזרה אחרי שינוי ביטלסי, אנשים חשבו שזאת “דרך חדשה לשמוע את כל קטלוג הרוקנ’רול“.

כותרת הדיילי מירור על הגעת הביטלס

“כל זה היה ארוז לתוך ההופעה של אד סאליבן וזה היה מקודד עם ממתק לאוזן“, הוא אומר. “הם היו נאים, הם היו שנונים, הם היו כריזמטים והם פשוט היו סחורה מדהימה. כשהם התחילו, להקות פופ אפילו לא כתבו שירים משלהם“, מציין טיווארי. “עצם העובדה שהם כותבים שירים היתה רדיקלית, הכל בביטלס היה מדהים וחדש, לא היתה מפה משורטטת“.

אם אנחנו מתבוננים בקשת של להקות בריטיות אחרות, כמו האבנים המתגלגלות, ה”מי” והקינקס, ורואים את תוחלת החיים הארוכה שלהם. הקריירה של הביטלס, בדיעבד, היתה רק התפרצות קצרה. הם נוסדו, מתוך הקוורימן וחיפושיות הכסף, ב 1960, החלו להקליט ב -1962 ועד לסוף 1969. כולם היו צעירים כשהתחילו, ובאמת, למרות שהזמנים השתנו באופן קיצוני הם היו עדיין היו צעירים כשזה נגמר. היתה מרירות, מחלוקות ותביעות. כשזה נגמר, שר האריסון, “כל הדברים הם בני חלוף”.ג’ון לנון שר, “אני לא מאמין בביטלס”.

שיר הפופ הטוב ביותר ששמעתי מעודי:

הביטלס לא היו, כמובן, הצלחה בין לילה. הם עבדו ללא לאות בליברפול ובהמבורג, גרמניה במועדונים והשחיזו את הצלילים שלהם על ידי צ’אק ברי, באדי הולי, ריצ’רד הקטן, האחים איזלי, בארט סטרונג ואחרים. ואז, כפי שהעולם למד במהירות, הביטלס לא היו רק מאסטרים של קאברים אמריקאים. ללנון ולמקרטני היה מגע קסום, הם היו משלימים כמלחינים, בהרמוניות וכזמרים מובילים, כאנשי פרונט. הם לא רק פירשו – הם יצרו.

פיטר אשר, לשעבר מהצמד פיטר וגורדון, לימים ראש האמנים והרפרטואר בלייבל אפל של הביטלס, ולאחר מכן מפיק מפורסם, היה שם כאשר “I want to hold your hand” נכתב. מקרטני, שיצא עם אחותו ג’יין אשר, שהה בבית של משפחת אשר כשהביטלס לא היו בהופעות. “ההורים שלנו ריחמו עליו והציעו לו את חדר האורחים”, אומר אשר בצחוק. “שנינו שרנו וניגנו בגיטרה, הוא הרבה יותר טוב ממני, זה היה מרתק לשמוע את השירים שכתבו בזמן שכתבו אותם. במרתף הבית שלנו היה חדר מוסיקה קטן שהיה בו פסנתר קטן, ספה ועמדת מוסיקה, ופול היה יורד לשם לכתוב. אני זוכר יום אחד, כשג’ון בא והם היו שם כמה שעות, ופול שאל אם אני רוצה לרדת ולשמוע את השיר שכתבו הרגע. זה היה בימים הראשונים שבהם הם היו פיזית כותבים יחד. ישבתי על הספה והם ישבו זה לצד זה ליד הפסנתר, ללא גיטרות, והם ניגנו את השיר בפעם הראשונה ושאלו אותי מה אני חושב. אמרתי שאני חושב שזה טוב מאוד, היה קשה לדעת מה להגיד, אתה לא רוצה להיות יומרני, זה רק שיר פופ – אבל היה בו משהו של התגלות, לשמוע משהו טוב בפעם הראשונה, ואתה מבקש לשמוע את זה שוב, וזה מה שעושה מזה להיט – אלוהים, זה טוב, אני יכול לשמוע את זה שוב? חשבתי שאני משוגע לגמרי או שזה שיר הפופ הטוב ביותר ששמעתי בחיי”.

רובינס זוכרת איך הביטלס גרמו לה להרגיש כמו ילדה באמצע שנות ה 60. “ראינו כל רגע שהם נכנסו לחיינו כמכריע”, הוא אומר. “כשהם שחררו סינגל זה היה ‘אוי, אלוהים, אנחנו חייבים ללכת לחנות, אנחנו חייבים לקנות את התקליט!’ אני זוכרת ש’Paperback Writer’ יצא, לקחנו את זה הביתה, חבר שלי גרג ואני הקשבנו לזה 100 פעמים עד שהבנו את המלים וכמובן שהבנו אותן לא נכון, כל מה שהם עשו היה אירוע, אם הם שחררו אלבום, קנית אותו וניגנת אותו עוד שהעיניים שלך הסתובבו אחורה בראש “.

התפתחות של סאונד:

הביטלס התפתחו במהירות. שנות ה -60 היו התנודתיות ביותר זה עשרות שנים, והיצירתיות של הביטלס נעה במהירות הקול. אתה יכול לומר שהם היו בחוד החנית של מה שעשוי להיחשב רוק פרוגרסיבי, אם אתה מחשיב את המשמעות האמיתית של המילה “פרוגרסיבי” ולא את שימוש היתר של המילה בשנות ה 70. כלומר, יצירות הביטלס גדלו כלפי החוץ. בעזרת סיוע ועידוד מהמפיק ג’ורג’ מרטין, הם השתמשו בצלילי גיטרה מטושטשים ובדיסוננס, השתמשו בסמיכות ליריות “לא שגרתיות” (אך חכמות), בנו סידורים מורכבים, שעדיין היו מלודים. היו שינויים בתוך השירים, שינויים משיר לשיר במהלך אלבום, שינויים מאלבום לאלבום.

“הם מעולם לא העתיקו מהתקליטים שלהם עצמם”, אומרת אשר. “זה מעולם לא היה ‘הו, זה ללא ספק עוקב אחר זה.’ לא היה לנו מושג למה לצפות”.

ריילי הוסיף: “במובנים מסוימים הביטלס הובילו את ההתקדמות הטכנית של התקופה שלהם, הם תמיד היו צעד אחד קדימה באולפנים, ודחפו את הטכנאים האלו לעשות דברים שהם לא חשבו שאפשר, אז הם תמיד נשמעו רעננים והרעיון של הקפדה מתמדת על כושר המצאה וחדשנות, שמר אותם עכשוויים, ואתם יכולים לחקור מוסיקולוגית, כמה טוב החומר הזה בנוי”.

האם הביטלס גלשו עם רוח התקופה או הקדימו אותה ? כנראה שניהם. הפסיכדליה פתחה את הפרמטרים של מוסיקת הרוק, הן באמריקה והן באנגליה. “הביטלס השתמשו בתזמורות, סיטארים והקלטות מהופכות”, אומר רובינס, “בניגוד לג’פרסון איירפליין או להקות פסיכדליות מוקדמות בקליפורניה, שהיו יותר מג’מג’מות, בצורה חופשית. סרג’נט פפר הוא עדיין אלבום הקונספט האולטימטיבי”.

“אני חושב שחלק מהסיבה שהם מחזיקים מעמד זמן רב כל כך הוא המזל עם כל התזמון”, אומר הוקס, “האנרגיה המשוגעת של שנות ה -60, אבל אני חושב בעיקר משום שמבחינה מוסיקלית הם פשוט התקדמו כל כך, הם העלו את הרף וקידמו את מוסיקת הפופ עם כל אלבום, להקות אחרות היו צריכות להדביק אותן, וגם העובדה שבאמת השירים והביצועים באולפן היו כל כך טובים, הם היו הסטנדרט לשאוף אליו”.

לדברי טווירי, אפשטיין חשב שהביטלס “היו הבטהובן של שנות ה -60 והאמין שאנשים ידברו עליהם מאות שנים מאוחר יותר, אנחנו רק בני 50 עכשיו, אבל אני חושד שזה ישאר אותו הדבר”.