השבוע, ב.9.9, ציינו עשור להוצאות הרימסטרד של הביטלס שיצאו בסטריאו ובמונו. עם כל כמה שקופסת הסטריאו היתה מרשימה, היתה זו דווקא קופסת המונו שהצליחה לעשות משהו שלא חשבתי שאפשרי. אחרי 25 שנים של האזנה רצופה לביטלס, היא הצליחה לאפשר לי להאזין לאלבומי הלהקה באוזן חדשה. אותם השירים המוכרים אבל באופן שלא הכרתי. אתם בטח מתארים לעצמכם עד כמה משמעותי היה הארוע הזה עבורי.
כבר הרבה זמן רציתי לכתוב על הקטלוג הקאנוני של הביטלס. מתי הוא נקבע? על ידי מי? מי נפגע ואיזה אלבומים נעלמו? האם הם נעלמו? איך קרה שבמשך כל כך הרבה שנים עניין המונו היה זניח בשיח על הביטלס ולפתע לפני עשור ומשהו הוא חזר להיות פעיל?
כל כך הרבה שאלות. אני אנסה לענות על כל השאלות הללו בפוסטים הקרובים שאקדיש לנושא.
היום, אם תרשו לי, אחרוג מהמנדט שניתן לי על ידכם ואציג כמה נקודות ציון בדרך להתחלת הדיון בהקלטות של הביטלס ובעיסוק במונו וסטריאו. הביטלס עצמם, כמובן, הם ציון דרך בסיפור ההיסטורי של הקלטות האולפן, אבל על זה נדון בהמשך. אני כבר מתנצל על כך שאגע בנקודות בודדות ולא אספר את כל סיפור הקלטת הסאונד מתחילתו ועד שנות השישים של המאה הקודמת, כי זה יצריך פוסטים רבים, וזה לא נושא הבלוג שלנו. אבל כן אגע באנשי מפתח שקשורים לדיון שלנו. אז בואו נתחיל.
הרצון לתעד את הקול היה רצון רב שנים. לא רבים יודעים, אבל ההצלחה לעשות זאת לראשונה לא התחילה עם אדיסון, אלא ב-1859 עם הממציא הצרפתי אדוארד לאון סקוט. סקוט מצא דרך לתעד את גלי הקול על ידי מכשיר שקרא לו פונאוטוגרף. המכשיר כלל שפופרת אליה דיברת. בצידה השני של השפופרת היתה מחט שחרטה את גלי הקול על נייר שהושחר על ידי עשן של מנורות שמן. הנייר הולבש על גליל שהסתובב תוך שהוא זז למעלה וכך גל הקול שמר על רצף. בהתחלה ניתן היה רק להגיע לרישום של הקול. יחלפו מספר שנים עד שהצליחו להשתמש במכשיר כדי להשמיע את מה שהוקלט.
כך נשמעת ההקלטה הראשונה הידועה לנו של קול אנושי –
בעיני זה מצמרר.
אין ספק שהפונוגרף, שהמציא אדיסון ב-1877, היה הפעם הראשונה שבאמת ניתן היה להגיע להקלטה והשמעה של קול באופן טוב (הכל יחסי כמובן). כשמקשיבים להקלטת הדמו שהקליט, אי אפשר שלא להתפעל-
בדרך כלל מדברים על כך שהסטריאו הגיח לעולם בסוף שנות החמישים. לעולם המסחרי הוא אכן הגיע אז, אך ההתחלה שלו מוקדמת הרבה יותר. בשנת 1881 התקיימה בפריז תערוכת החשמל הבינלאומית הראשונה (לא להתבלבל עם התערוכות הבינלאומיות הידועות שהחלו ב-1851 בלונדון ושלכבוד זו שהתקיימה בפריז ב-1889 נבנה מגדל אייפל). כשמזכירים היום את אותה תערוכת חשמל, מתרכזים בעיקר בהמצאות גדולות ורעיונות שנשארו איתנו בסגנון כזה או אחר עד היום – הגדרות רשמיות ראשונות ליחידות מידה שאנו משתמשים בהם עד היום כמו וולט, אום ואמפר, כמו גם את מכשיר הטלפון של גראם בל והפונוגרף של אדיסון. אבל הדבר שהלהיב ביותר את הקהל די נשכח שכן הוא לא התפתח מבחינה מסחרית, אבל הרעיון שבו ממשיך איתנו עד היום בשני מישורים – הסטריאו והשידור הישיר.
קלמנט אדר הוא שם שכמעט איש אינו מכיר. גם אני לא הכרתי אותו עד שהתחלתי לחפש את מקורות הסטריאו. ובכן, לפניכם האיש שהמציא את הסטריאו. אבל לא רק. אדר היה אוטודידקט והתמחה בהנדסה חשמלית. הוא שיפר את מכשיר הטלפון של גרהאם בל ולכן היה זה רק הגיוני שהיה האחראי על רשת הטלפוניה הראשונה בצרפת שקמה בפריז. עבור היריד הוא המציא המצאה בשם תאטרופון. הוא הציב 80 משדרי טלפון מסביב לבמת האופרה של פריז. למעלה מ-2 קילומטרים משם, בביתן שנבנה בתערוכה, הוצבו תאים ובהם שתי שפופרות טלפון, אחת לכל אוזן. כל אחת שידרה חלק אחר מהמשדרים. למעשה, מי שישב בתא יכול היה להקשיב לשידור סטריאופוני של האופרה שבוצעה חי באותה שעה. בתחילה נראה היה שהרעיון צובר תאוצה. אנשי החברה הגבוהה אימצו אותו, בתי מלון מפוארים הציבו את המכשיר בלובי ומלך פורטוגל, דום לואיז, מימן ב-1884 את יצירת האפשרות של כל חובב אופרה פורטוגלי לעשות מנוי ל-90 אופרות ב-180 אלף רואיז. אז למה כל זה נעלם? שאלה יפה. לא מצאתי תשובה ברורה.
קלמנט, ככל הנראה, היה גם הראשון שהצליח לבצע טיסה ממונעת, ולא האחים רייט, אבל את זה אתם מוזמנים לחפש לבד, כי אנחנו ממשיכים.
בינתיים הפופולריות של הפונוגרף ודומיו הולכת וגוברת ובשנת 1900, שלושת חברות התקליטים “אדיסון”, “ויקטור” ו”קולומביה” מוכרות כבר 4 מליון תקליטים בשנה.
נעבור אל רג’ינלד פסנדן, שהיה אחראי על פטנטים רבים שנרשמו על שמו ותרם רבות בתחום פיתוח שידורי הרדיו. רג’ינלד היה הראשון לשדר קול ומוסיקה. זה היה בשנת 1906. אבל עברו עוד 14 שנים עד שיחל השידור המסחרי בארה”ב.
שידור הרדיו המסחרי הראשון היה של תחנת KDKA בפיטסבורג והוא התרחש בשש בערב, יום שלישי ה-2 בנובמבר 1920.
ככה זה נשמע:
במהירות קמות להן תחנות רדיו רבות ומכשיר הרדיו הופך לבן בית. ב-1930 יוצא גם הרדיו הראשון לרכב. הוא נקרא The Motorola, על שם חברת מוטורולה שנוסדה שנתיים מוקדם יותר ומייצרת אותו.
ב-1931 הומצא הסטריאו באופן רשמי. הממציא היה בחור מוכשר מאוד בשם אלן בלומליין, שרבים באנגליה בתקופה ההיא טענו שבלעדיו אנגליה היתה יכולה להפסיד במלחמת העולם השנייה.
ב-1929 הצטרף אלן לחברה שתהפוך מאוחר יותר ל-EMI. ב-1931 הלך בלומליין לקולנוע עם אשתו ויצא מתוסכל מחווית הצפיה. בשלב הזה המעבר מסרטים אלמים לסרטים מדברים הושלם, אך מבחינתו באופן מספק חלקית בלבד. הוא לא יכול היה לקבל את העובדה שאדם שעומד בצד שמאל ואדם שעומד בצד ימין נשמעים שניהם מהמרכז, או גרוע יותר, מאחד הצדדים, על פי הצבת הרמקול שבאולם.
מונו, כידוע, נקרא כך בגלל שהקול בו יוצא ממקור אחד בלבד. בלומליין החליט שהוא צריך לשפר את זה. הוא החליט שכיון שלאדם יש שתי אוזניים, צריך להשתמש בשני רמקולים. הוא החליט כי הוא צריך להגיע למצב בו הסאונד יוכל לזוז ממקום למקום. הוא החל לעבוד על דרך בה החריץ עליו עוברת המחט יהיה בעל שני “ערוצי מידע”. בשביל שההמצאה תהיה כלכלית, הוא חיפש דרך בה אותו תקליט יוכל להיות מנוגן גם במערכת סטריאו וגם במערכת מונו. על מנת להסביר את האופן שבו הדבר יעבוד, הוא הכין מודל מוגדל של תזוזת המחט בסטריאו.
ב-14 בדצמבר 1933 הוקלט וצולם הנסיון הראשון.
באותה שנה נרשם גם פטנט בנושא. בלומליין המשיך לעסוק בסאונד ולרשום פטנטים רבים (128 ליתר דיוק). בתחילת שנות ה-40 הוא הצטרף לצוות שמטרתו היתה לפתח רדאר שבעזרתו יוכלו מטוסים להפציץ בחושך בלילה. ב-1942, בזמן שעבדו על שדרוג הרדאר, נהרגו אלן ומספר חברי צוות כשהמטוס שלהם התרסק. הוא היה בן 38 במותו. סר ברנרד לאבל, פיזיקאי ואסטרונום ידוע, טוען שהתרומה של בלומליין לניצחון במערכה באוקינוס האטלנטי (שהיתה המערכה הארוכה ביותר והתרחשה בין 1939 ל-1945) לא פחותה מזו של אלן טיורינג, מפתח מכונת הצופן “אניגמה”.
נמשיך – בסוף שנות ה-30 מחליט וולט דיסני האגדי כי הוא רוצה ליצור ספקטקל קולנועי מצוייר מסוג חדש – “פנטזיה”. הסרט, שיצא בשנת 1940, מציג יצירות מוסיקליות קלאסיות בשילוב עם אנימציה נפלאה. שני דברים נפלאים קוראים פה – זהו הסרט המסחרי הראשון שמשתמש בסטריאו. יחד עם חברת RCA מחליט דיסני כי לא יתכן שסרט שכל פס הקול שלו הוא מוסיקה קלאסית לא ינצל את היכולת הזו. אבל מלבד הגרסה הרגילה שיצאה לבתי הקולנוע, יצאה גם גרסה בת 8 ערוצי סאונד ושמונה רמקולים, שנדדה ממקום למקום והציגה חווייה יוצאת דופן – חוויית הסראונד הראשונה.
הקולנוע ממשיך לעשות ניסויים עם סטריאו וערוצי סאונד בשנות ה-40, אך רק בשנות ה-50, כשהסרטים מנסים להילחם בטלוויזיה ועושים מעבר למסך רחב, הם גם מאמצים את הסטריאו כשיטת הסאונד שלהם.
גרסה מסחרית לסטריאו מגיעה רק לקראת סוף שנות ה-50, כש-EMI לא מצליחים לשמור על הפטנט של בלומליין והוא הופך לנחלת הכלל. אבל הדרך לשם נסללת כל הזמן. שידור ראשון של רדיו FM שמגיע אל מערכת ביתית מתבצע ב-1954. איכות הסאונד תאפשר שידור סטריאו איכותי. החברות הגדולות עושות בשנה זו את הקלטות הסטריאו הראשונות שלהן וב-1958 הBBC מתחיל לשדר בקביעות בסטריאו בימי שבת בבוקר.
בסוף שנת 1957 יוצאים אלבומי הסטריאו הראשונים. הם מחולקים לשניים – מוסיקה קלאסית ואלבומים שנועדו להרשים את החברים שלכם מהיכולות של המערכת החדשה שקניתם. זה היה חשוב מאוד, כמובן, כי אלבומים בסטריאו חייבו לקנות נגן תקליטים חדש ורמקולים חדשים, שבימים ההם יוצרו על ידי, הפתעה הפתעה הפתעה, אותן חברות שייצרו את התקליטים.
הנה דוגמה לאלבום שנועד להרשים:
חברות המוסיקה משלבות ידיים ויוצאות למתקפה פרסומית שכוללת מלבד פרסומות בכל כלי התקשורת גם הדגמות חיות וסרטונים שמשודרים בכל מקום אפשרי. הנה אחד מהם.
עדיין, כשהתחילו שנות ה-60, רוב מכשירי הרדיו, בוודאי אלו שברכבים, היו מכשירי AM ששידרו במונו, ורוב נגני התקליטים היו במונו. אלבומי סטריאו נועדו לאודיופילים או לחובבי הגדג’טים. אגע במיקסים של הביטלס בפעם הבאה, אבל רק אומר כי Please Please Me יצא ראשית במונו ורק 5 שבועות לאחר מכן בסטריאו, שכן EMI לא ראתה בכך חשיבות רבה מדי. האלבום יועד לצעירים, ולהם בין כה אין כסף למכשירי סטריאו או אלבומי סטריאו שעלו יותר מאלבומי מונו.
ככל ששנות ה-60 התקדמו המונו החל לאבד את יוקרתו. הסטריאו החל להיתפס בצמוד למונח High Fidelity או Hi-Fi בקצרה, שפרושו היה נאמנות גבוהה למקור. המונו, שנועד לרמקול אחד החל להיתפס כנחות ולא טבעי לעומת הסטריאו שפעל על 2 האוזניים. לא בטוח שזה נכון, אבל נחזור לזה בעתיד. בתחילת שנות ה-60 היו בבריטניה פחות מ-10 אחוז של נגני תקליטי סטריאו. עד סופה עשו רוב הצרכנים את התהליך של מעבר. כמו שיקרה מאוחר יותר עם הקומפקט דיסק, הסטריאו שווק כהגעה לגן עדן של סאונד וכסופו של החיפוש אחר הסאונד הטוב ביותר האפשרי. זה נתן לחברות התקליטים את היכולת למכור שוב יצירות קלאסיות שהוקלטו מחדש בסטריאו, אך בכל הקשור לפופ, רוק, בלוז ושאר הסגנונות, מה שהוקלט במונו נשאר במונו ולכן בניגוד להמשך הדרך, בה הוצאות מחודשות ייצאו חדשות לבקרים, לא היה בהם כרגע ערך כלכלי מסחרי.
מי שמעוניין לקרוא קצת יותר על התקליט, הרדיו והשינויים שעברו על הנושא בחצי הראשון של המאה הקודמת,מוזמן לקרוא תרגום בשני חלקים של פרק מספרו המצוין של אלייז’ה וולד “איך הרסו הביטלס את הרוקנרול”.
בשבוע הבא נגיע לשאלה – אלבומי הביטלס, מונו או סטריאו?