“זה נכנס באופן ישיר בגישה של אלן קליין אלינו: אין כסף, רק נייר משעשע, המון הבטחות וכלום לא יוצא מזה. זה למעשה שיר על חוסר האמון שלי באיש, וזה מצא עצמו במחרוזת שב”אבי רואד”. ג’ון ראה את ההומור שבזה.”
אלן קליין
כך תאר מקרטני את השיר You Never Give Me Your Money לביוגרף ולחברו הטוב מיילס בספר Many Years From Now. השיר בנוי ממספר חלקים שחוברו יחדיו והוא למעשה מתחיל את המחרוזת המפורסמת של “אבי רואד”. הרעיון נולד כנראה בחודש מאי 1969, כשהביטלס החלו להקליט באולפני אולימפיה. ג’ורג’ מרטין הציע לפול לחשוב בצורה “סימפונית”. פול וג’ורג’ החלו לנסות לשלב חלקים לא גמורים של שירים שישבו אצליהם.
פול סיפר: “אני חושב שזה היה רעיון שלי, לאחד כל מיני פיסות שירים יחד, אבל כבר התעייפתי מלטעון דברים כאלה. אני שמח לטעון שזה היה רעיון של כולם”. רינגו זוכר שפול וג’ון עבדו על המחרוזת במשותף: “הם השקיעו בזה הרבה עבודה, אבל הם לא כתבו ביחד”. ג’ון סיפר: “יש לי חומרים שכתבתי בסביבות סרג’נט פפר… זו היתה דרך טובה להיפטר מחלקי שירים”. על הכל ניצחו מקרטני ומרטין. ג’ון: “יש לנו כאן 12 תיבות – בואו נמלא את זה בזה. ומילאנו את זה על המקום”. מרטין סיפר: “למעשה חזרנו לבצע יותר כמוזיקאים שוב”
נחזור לשיר הראשון במחרוזת. החלק הראשון של השיר מתחיל במחאה כנגד אלן קליין.
“Funny Papers – זה מה שאנחנו מקבלים.” אמר ג’ורג’ ב-1969. “אנחנו מקבלים פיסות נייר שעליהם כתוב כמה אנחנו מרוויחים ומה זה ומה ההוא, אבל אנחנו אף פעם למעשה לא מקבלים את זה בפאונדים, שילינגים או פנים. לכולנו יש בית גדול ומכונית ומשרד, אבל לקבל ממש את הכסף שהרווחנו נראה בלתי אפשרי.”
אלן קליין וחברים
החלק השני היה מבט נוסטלגי אל הימים הראשונים של הביטלס. איאן מקדולנד כתב בספרו הנפלא “מהפכה בראש”: “העתיד של הביטלס אולי איננו, אבל מקרטני נחוש להציל את הרוח שלהם ואת זו של הסיקסטיז עבור העתיד שלו. You Never Give Me Your Money מסמן את ההתחלה הפסיכולוגית של קריירת הסולו שלו.“ השיר מסתיים בסאונדים בלופ שמעבירים את המחרוזת אל Sun King.
לנון: “זה פול. כלומר, זה לא שיר, אתה יודע. אבי רואד היה למעשה שירים לא גמורים שהודבקו יחד. כולם שיבחו כל כך את האלבום, אבל לשום שיר לא היה קשר לשני, ללא חוט מקשר בכלל, רק העובדה שהם הודבקו יחד.” בספרו המצוין של פיטר דוגט You Never Give Me Your Money, שמתאר את התפרקות הביטלס, הוא מתאר את המצב בו הביטלס היו שרויים: “לנון היה אמן של הפרדה בתקופה הזו: הוא יכול היה לצרוח על מקרטני בפגישות, להעליב את אשתו ואת המשפחה שלה, ואז לצפות לעבוד איתו כאילו שום דבר לא קרה… בפומבי הצמד עדיין הציג חזות מאוחדת. מאוחר יותר לנון הציג עצמו כמי שהתנגד בלהט למחרוזת האגדית שמהווה את החלק הדומיננטי של הצד השני באלבום ‘אבי רואד’, אבל בזמן אמת הוא היה חבר הלהקה הראשון שהתגאה ברעיון בראיון. באותו הראיון הוא סיפר שהוא ומקרטני נהנים מפרץ יצירתיות וטען ש’כל התוצאה של העניין הפיננסי הזה לא משנה. אנחנו עדיין ניצור תקליטים ומישהו ירוויח מהם כסף ואנחנו נרוויח מהם כסף וזה מה שיהיה’. מקרטני, הפרקטי יותר, תיעל את התסכול שלו לשיר המלודי בשם You Never Give Me Your Money.
במבט לאחור, ב-1996, הוא הסביר שהשיר לא היה מכוון ‘לשאר חברי הלהקה. באמת לא הרגשתי שהאשמה בהם. כולנו היינו בזה ביחד ורק אחרי שאלן קליין הגיע התחלנו להתפלג ולהעסיק עורכי דין וכו’. הוא יצר את המחלוקת ביננו.’ את החלק שמילאו האיסטמנים וההעדפה של מקרטני אותם על פני קליין, הוא שכח בנוחות.
עטיפת הספר
מקרטני לא היה מסוגל לעשות את החלוקה שלנון עשה, בין אישי ומקצועי. לנון טען שסוף סוף הוא גילה את עצמו מחדש: ‘הלכתי לאיבוד בביטלס ועכשיו זה שוב ג’ון לנון. אני תמיד ג’ון ויוקו, זה אף פעם לא מפסיק, אנחנו זוג 24 שעות ביממה. אז כל מה שאני עושה כביטלס, יוקו יושבת על כתפי כמו תוכי’ אבל מקרטני האמין בעצמו בראש ובראשונה כביטל, ושותף שווה ערך ללנון, והוא הרגיש כל מהלומה משותפו כדקירה בלב. גיל פריטצ’רד, אחת מאלו שכונו Scruffs, אותם מעריצים שעמדו בסבלנות מחוץ לאולפני אבי רואד ומשרדי חברת אפל, מחכים שהביטלס יופיעו, זוכרת את הלילה ש’פול יצא בסערה מהדלת הראשית של האולפן בדמעות, הלך הביתה ולא חזר. ביום המחרת הוא לא הופיע בכלל, למרות שהאולפן הוזמן להקלטה’. מעריצה אחרת, וונדי סאטקליף, ממשיכה את הסיפור: ‘ג’ון רתח, בגלל שהם כולם חיכו. הוא יצא בסערה מהאולפן ועשה את הדרך לביתו של פול. עקבנו אחריו וכשהוא הגיע לשם, הוא עמד בחוץ ודפק על הדלת שוב ושוב, כשהוא קורא לפול שיפתח את הדלת. פול לא ענה, אז ג’ון טיפס על השער והלם בדלת הכניסה. אז התחילה תחרות צרחות בינהם. ג’ון צעק שג’ורג’ ורינגו הגיעו שניהם מחוץ לעיר ופול אפילו לא טרח להודיע שהוא לא מתכנן להגיע לסשן.’” הביטלס התחילו להקליט את השיר באולפני אולימפיה ב-6 במאי 1969. הם הקליטו 36 טייקים של השיר. מקרטני היה על פסנתר ושירה, לנון והריסון על גיטרה ורינגו על התופים. טייק 30 נבחר לטייק המוצלח ביותר. בשלב הזה השיר פשוט נקטע והמעבר ל-Sun King עדיין לא קיים. ככה זה נשמע:
מקרטני חזר לבדו בראשון ליולי והקליט שירה על טייק 30. ב-15 ביולי הוסיפו עוד קולות והפעמונים שנשמעים לקראת סוף השיר (אותם פעמונים בהם השתמשו בהקלטת “פני ליין”. היום הם נמצאים באולפן של מקרטני). ב-30 ביולי הביטלס הכינו מיקס גס של המחרוזת וניסו דרכים לחבר בין You Never Give Me Your Money ל- Sun King. בשלב הזה הם הסתפקו בתו אחד ארוך שנוגן על אורגן. בנוסף הקליטו עוד קולות רקע. ביום המחרת הם הורידו את קולות הרקע הללו ומקרטני הוסיף בס ופסנתר. את המעבר בין השירים עשו לבסוף ב-5 באוגוסט, כשמקרטני יצר לופים שכללו רעשי חרקים, ציפורים ופעמונים. ומכיון שאין ביוטיוב את השיר, הנה מקרטני מבצע אותו בהופעה חיה: