בשבועות האחרונים כתבנו על הרבה שירים מתוך האלבום הלבן הכפול, שמהדורתו החדשה מגיעה בקרוב. היום רציתי לכתוב עליו מזווית קצת אחרת. האלבום הלבן הכפול היה האלבום האחרון של הביטלס שמוקסס למונו והראשון שמיקס הסטריאו שלו היה משהו שהתייחסו אליו ברצינות. אז בואו נדבר קצת על מונו, סטריאו והלבן הכפול.
מהדורת הדלוקס של האלבום הלבן הכפול.
בראשית היה המונו. סאונד יחיד שיוצא מרמקול יחיד. ויחליט אלוהי ההיי פיי להפריד בין שמאל לימין וירא כי טוב. ויהי ערב ויהי בוקר, שחר של יום חדש. אבל בשנות השישים לא ממש ידעו מה לעשות עם זה בכל מה שאינו מוסיקה קלאסית, ולמעשה עד אמצע שנות השישים פטיפונים בפורמט סטריאו היו בביתם של אודיופילים בלבד. כשהאולפנים עשו מיקס, הם קודם כל התאמצו לעשות את מיקס המונו הטוב ביותר שיכלו. זה היה דחוס מאוד, וזה התאים בדיוק לרדיו ה-AM שהיה לכולם בביתם ובמכונית. למעט היצירות הקלאסיות שזכו לעבודה מדוקדקת, שאר המוסיקה שמוקססה בסטריאו לא זכתה ליותר מדי תשומת לב. בנוסף לחוסר בקהל, גם הציוד איפשר עבודה בסיסית ביותר. כך היה גם אצל הביטלס. ג’ורג’ מרטין והצוות שלו ייחסו חשיבות מועטה ביותר למיקס הסטריאו. לרוב זה לא נעשה באותו יום ולפעמים אפילו לא בנוכחות מרטין. גם כשהביטלס כבר נעשו פעילים יותר בכל הקשור לעבודת האולפן, הם ייחסו חשיבות למיקס המונו ולא למיקס הסטריאו. לרוב השתמשו באותם טייקים, אבל יש שירים שהשתמשו בטייקים שונים ובאפקטים שונים, לפי מה שחשבו שמתאים לסאונד הספציפי של כל פורמט.
בספרו The Unreleased Beatles כותב ריצ’י אונטרבר: “חברות תקליטים היו תחת לחץ עצום לייצר מוצרים באופן מהיר עבור אזורים שונים של העולם בשנות ה-60, וזה היה נכון במיוחד במקרה של הביטלס, שהדרישה לאלבומים שלהם היתה חסרת תקדים. יכול מאוד להיות שבחלק מהמקרים, קיימים מיקסים שונים בגלל שהם נאלצו להעשות מהר כשרק ההקלטות הבסיסיות של האולפן קיימות, ללא זמן (ואולי גם חשק) להשוות בינהם לבין מיקסים קודמים כדי לראות אם הם דומים או שחסרים חלקים. כך היו מצבים שהשתמשו בחלקים שונים עבור מיקס הסטריאו כשהאנשים שמיקססו אותם לא האזינו אפילו למיקס המונו של אותו שיר – לא רק באלבומי הביטלס, אלא באלבומיהם של אמנים רבים”. ידוע, למשל, שכשחברת קפיטול האמריקאית קיבלה את המיקסים של הביטלס, היא הוסיפה כמויות של הד וריברב, כדי להתאים את השירים לטעם הקהל האמריקאי כפי שהם הבינו אותו.
רי’צ’י מצטט את לנון שהתלונן בראיון משנת 1974 על מיקס הסטריאו שהשתמשו בו לאלבומי האוסף האדום והכחול שיצאו שנה קודם לכן: “אם אתה עושה למשהו מיקס מונו ואז מנסה לזייף את זה, זה פשוט… אתה מאבד את כל העוצמה שבזה. הרסו את הגירסה המהירה של Revolution (זו שהופיעה בסינגל משנת 1968). אני מתכוון, זה היה שיר כבד והם הפכו אותו לגלידה.”
זו תלונה שנשמעת הרבה פעמים. מיקס המונו היה דחוס יותר ולכן נשמע עוצמתי יותר במקרים של רוק. הפרדת הערוצים הפרימיטיבית שאפשרה להשתמש בימין מוחלט, שמאל מוחלט או מרכז, יצרה מצב בו בסטריאו היתה הפרדה חדה מאוד של הסאונד והכלים. האלבום שסבל מזה הכי הרבה הוא סרג’נט פפר. ג’ורג’ מרטין טען במשך שנים כי מי שלא שמע את סרג’נט פפר במונו, לא שמע אותו מעולם, ומיקס המונו של האלבום זכה לזמן עבודה רב בהרבה ממיקס הסטריאו. גם הביטלס, שהיו נוכחים בזמן מיקס המונו, לא היו נוכחים בזמן מיקס הסטריאו.
מקרטני סיפר איך במסיבה שהשמיעו בה את סרג’נט פפר הוא קרא למישהו ואמר לו “אתה חייב לשמוע את זה”. הם התקרבו לרמקול, אבל בגלל שזה היה בסטריאו כל כך פרימיטיבי, הקטע הספציפי שהוא רצה להשמיע היה מופרד לערוץ השני בלבד וכך הם רצו מרמקול לרמקול.
כשג’יילס מרטין, הבן של ג’ורג’ מרטין ומי שאחראי על המיקסים החדשים של הביטלס, עשה את המיקס החדש לסרג’נט פפר, הוא הגדיר את המטרה שלו כעשיית מיקס סטריאו למיקס המונו. אני יכול להעיד מנסיון שסרג’נט פפר לא ניצב גבוה בדירוג אלבומי הביטלס שלי בעבר. מכלול השירים בו פשוט טוב פחות מבאלבומים אחרים. כששמעתי אותו לראשונה במונו הוקסמתי והתאהבתי לחלוטין. הסאונד שלו כל כך שונה, כל כך אחיד. הוא יוצר משהו שלא שמעתי קודם לכן, ופתאום הבנתי למה הוא אלבום כל כך גדול בעיני אנשים רבים. גרסת הסטריאו שהכרנו כל כך הרבה שנים פשוט סירסה אותו. היום הוא האלבום האהוב עליי ביותר (של הביטלס ובכלל). עם השנים נעלמו אלבומי המונו של הביטלס, ורק אלבומי הסטריאו היו זמינים באופן קבוע בהדפסות חוזרות. כשהגיע הזמן להוציא את האלבומים של הביטלס בדיסקים, בשנת 1987, ג’ורג’ מרטין היה אחראי על ההחלטות בנוגע לאיך להוציא אותם. את ארבעת האלבומים הראשונים הוא החליט להוציא במונו, כיון שסבר שמיקס הסטריאו איום ונורא ולא היה לו כבר את הזמן על מנת למקסס אותם שנית (היה תאריך יעד ליציאת האלבומים כדי לחגוג 20 שנה לסרג’נט פפר). את Help ו-Rubber Soul מיקסס מחדש והמיקסים האלו הפכו למיקסים הרשמיים. שאר הקטלוג יצא במיקס הסטריאו המקורי. כשעשו רימסטרד לכל האלבומים בשנת 2009, הוחלט להוציא את כל האלבומים, כולל הראשונים, בסטריאו. אלבומי המונו יצאו במארז משלהם, עבור אספנים, וכך אפשר היה לשמוע אותם סוף סוף שוב ולהתרשם מהעבודה המופלאה שנעשתה במיקסים המקוריים. כפי שאמרתי, האלבום הראשון שמוקסס בסטריאו מתוך כוונה ולא רק מתוך הכרח, היה האלבום הלבן הכפול. זה גם היה האלבום האחרון של הביטלס שקיבל מיקס מונו. “צוללת צהובה” אמנם יצא גם הוא במונו, אבל במונו שנעשה מתוך קיפול שני ערוצי הסטריאו, ולא כזה שנעשה לו מיקס משלו. זה כשלעצמו מוזר, כי היו מיקסים של מונו לכל שירי האלבום, אבל כך הוחלט. המעבר המודע הזה ממיקס מונו למיקס סטריאו יצר מצב בו יש שירים באלבום שאני מעדיף את מיקס הסטריאו שלהם, ושירים שאני מעדיף את מיקס המונו שלהם. אני לא אתעסק בהעדפות שלי, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות לשוני במיקסים. חשוב להבין – כל הסאונד בכל שיר נשמע שונה. זה לא רק עניין של “כאן יש תוף וכאן לא”, אבל החלטתי לתת כמה דוגמאות שניתן לשים עליהן את האצבע כדי שתראו שהשוני קיים גם בהחלטות שהם לא רק סאונד אלא במה משתמשים ובמה לא. בואו נתחיל: Back In The U.S.S.R.
יש שוני בחלק שהשתמשו בו מאפקט רעש המטוס בשתי הגרסאות. בנוסף – בגרסת המונו הפסנתר חזק יותר. בסוף השיר בגרסת המונו ניתן לשמוע מכת תוף מתחת לרעש המטוס שסוגר את השיר. בגרסת הסטריאו יש צעקות במהלך סולו הגיטרה שלא מופיעות בגרסת המונו. דוגמה להחלטות שמעניין להבין למה הם נעשו. האם במקרה? כנראה.
מונו:
סטריאו:
Ob-La-Di Ob-La-Da
בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים במהלך ההקדמה שלא מופיעות בגרסת המונו, אבל חשוב יותר ומשנה את הגוון של השיר – במיקס המונו קולו של מקרטני לא מוכפל.
מונו:
סטריאו:
While My Guitar Gently Weeps
בגרסת המונו הגיטרה של קלפטון נשארת ברורה יותר במיקס גם לאחר שהסולו נגמר. לקראת הסוף רק בסטריאו יש את קריאת Yeah Yeah Yeah למרות שגרסה זו קצרה בכמה שניות.
מונו:
סטריאו:
Happiness Is A Warm Gun
מושלם במונו. גרסת המונו כוללת הקשת אורגן על הביט מהתחלה ועד שהתופים נכנסים, במונו יש בס חזק יותר, ובקטע השיר של I need a fix משהו בהכפלה מפוקשש בסטריאו, ונשמע מצוין במונו.
מונו:
סטריאו:
I’m So Tired
ההבדל העיקרי הוא שבמיקס המונו קולות הרקע של מקרטני חזקים בהרבה. וכן, זה עושה את ההבדל.
מונו:
סטריאו:
Blackbird
הבדל זניח – האפקטים של הציפורים מגיעים במקומות מעט שונים בשתי הגרסאות.
מונו:
סטריאו:
Piggies
כמו ב-Blackbird – קולות החזירים נמצאים במקומות שונים בשתי הגרסאות. הגיטרה חזקה יותר במיקס המונו.
מונו:
סטריאו:
Don’t Pass Me By
דוגמא לגירסת סטריאו שעדיפה בהרבה על גרסת המונו. גרסת המונו מהירה יותר מגרסת הסטריאו, ולכן קצרה יותר. הכינור ממשיך בה לאחר המקום שהוא מסתיים במיקס הסטריאו. בגלל שהגירסה נשמעת מואצת ולא טבעית, גרסת הסטריאו נשמעת הרבה יותר טוב, בעיקר כיון שקולו של רינגו נשמע אמיתי יותר, אך זה נכון גם לכלי הנגינה.
מונו:
סטריאו:
Why Don’t We Do It In The Road
בגרסת הסטריאו יש מחיאות כפיים בהקדמה. במונו רק כלי הקשה.
מונו:
סטריאו:
I Will
ה”בס” שמקרטני מבצע עם הקול שלו מתחיל מאוחר יותר במיקס המונו, רק לאחר הבית הראשון. זה נשמע אולי זניח, אבל זה נותן לשיר איזון נפלא. הבונגוס חזקים יותר במיקס הסטריאו.
מונו:
סטריאו:
Mother Nature’s Son
אפקטים שונים על הקול של מקרטני מהבית השני והלאה הופכים את גרסת המונו לאחידה יותר.
מונו:
סטריאו:
Sexy Sadie
בגרסת הסטריאו יש שתי הקשות על הטמבורין במהלך ההקדמה, במונו יש רק אחת. מסוג הדברים שאתה שואל למה פה ככה ופה ככה? חוץ מזה האפקטים על הכלים שקיימים בגרסת הסטריאו חזקים וכבדים יותר בגרסת המונו.
מונו:
סטריאו:
Helter Skelter
בגרסת הסטריאו יש את הפייד אאוט/פייד אין של הסוף עם הצעקה המפורסמת של רינגו – “יש לי יבלות על האצבעות”. במיקס המונו זה לא קיים! זה הופך את מיקס הסטריאו לארוך כמעט בדקה.
השיר הבסיסי ממשיך עד 3:10. גרסת המונו חותכת שם להמשך אותו טייק עד שמתבצע פייד אאוט ב3:36. גרסת הסטריאו חותכת באותו מקום, 3:10, לחלק אחר לגמרי בטייק, מבצעת פייד אאוט ואז חוזרת לסיום המוכר שכולל את הצעקה.
הגיטרה המובילה פחות דומיננטית במיקס של המונו וזה רק הופך אותו לאחיד יותר ובסך הכל לטוב בהרבה. רק חבל שאין את משפט היבלות של רינגו שלנו.
מעניין איך שמים טבעת על אצבע עם יבלת.
מונו:
סטריאו:
Long, Long, Long
האם במיקס המונו הכפלת הקול של הריסון לא בסינק או שפשוט מדובר בטרק שירה אחר מאשר בסטריאו וזה מכוון? תשפטו בעצמכם.
מונו:
סטריאו:
Revolution 1
מכיון שהשיר הוקלט בדיסטורשן כבר במהלך ההקלטה, מיקס המונו נשמע מעוות ודחוס אף יותר וזה תורם לשיר.
הגיטרה של ג’ון חזקה יותר במיקס המונו.
בנוסף, הפייד אאוט של המונו ארוך יותר ומאפשר לשמוע קולות שלנון ישתמש בהם אחר כך ל-Revolution 9
מונו:
סטריאו:
Savoy Truffle
הגיטרה המובילה ממשיכה במיקס המונו מעבר לסולו בניגוד לגרסת הסטריאו.
האורגן לא נמצא בכלל בחלק האחרון במיקס המונו, וכך אנחנו נשארים רק עם הגיטרה המלוכלכת וכלי הנשיפה, דבר שיוצר אווירה דחוסה אף יותר.
מונו:
סטריאו:
זהו. מקווה שהצלחתם להתרשם מהקטעים, ולשמוע שמעבר לשינויים שאפשר להצביע עליהם, מדובר בסאונד אחר. מה אהבתם יותר?