בחלק הקודם עזבנו את הביטלס כשג’ורג’ חוזר לאנגליה מביקור בארצות הברית ואומר לבריאן אפשטיין שלדעתו, אין להם תחרות רצינית שם. זה רק עורר את תאבונו של בריאן אפשטיין עוד יותר. הוא לא הצליח להבין איך יכול להיות שהביטלס לא מתקבלים בהתלהבות בארצות הברית. הוא היה משוכנע שההצלחה האדירה שלהם באנגליה לא נובעת ממאפיינים מקומיים. הוא לא הצליח להרפות מהעניין. הוא הרי ידע שהם יהיו גדולים יותר מאלביס. באוטוביוגרפיה שלו כתב: “ידענו שאמריקה תקים אותנו או תפיל אותנו ככוכבים בינלאומיים.” ארצות הברית היתה בעיניו הלב והנשמה של המוסיקה הפופולרית. אם הביטלס יכבשו את עולם המוסיקה האמריקאי, הם ישלטו בעולם המוסיקה.
יום לאחר ההופעה המוצלחת והמפורסמת של הביטלס ברויאל וורייאטי שואו, בה הופיעו מול משפחת המלוכה, הוא עלה על מטוס עם הזמר בילי ג’יי קרמר ונחת בניו יורק ב-5 בנובמבר 1963.
קרמר היה עוד אמן ליברפולי שהוחתם על ידי אפשטיין. בסקר המפורסם שערך המרסי ביט ב-1962, קרמר הגיע בפופולריות שלו מקרב אמני האזור למקום השלישי, אחרי הביטלס וגרי והפוסעים (זה המקום לציין בצער כי גרי נפטר מוקדם יותר השבוע). מסיבות השמורות איתו, בריאן חשב שקרמר יוכל להצליח בניו יורק או לאס ווגאס, וכך לפתוח אולי דלת לביטלס.
הפגישות לא הלכו כמתוכנן, ההופעה של קרמר ברשת טלוויזיה מקומית עם הסינגל שלו Do you want to know a secret לא היתה הצלחה גדולה. גם חברות המוסיקה המקומיות לא התעניינו בהוצאת הסינגל. מאוחר יותר קרמר זכר בעיקר כי הוא היה מפוחד ורצה לעלות על המטוס הראשון בחזרה הביתה.
הביטלס ובילי ג’יי קריימר
עטיפת הסינגל
אבל פגישה חשובה מאוד כן התרחשה. היא התקיימה במלון דלמוניקו, שם גר אד סאליבן. סאליבן היה המנחה המיתולוגי האמריקאי של תוכנית ווראייטי בה הופיעו כולם. כל מי שרצה להיות משהו או שהיה משהו והיה מעוניין לשמר את זה, רצה להופיע בתוכנית הזו. זרעי המפגש הזה נשתלו במכתב שלואיז קאלדוול, אחותו של ג’ורג’, כתבה לבריאן. כפי שסיפרתי בחלק הקודם, לואיז לקחה על דעת עצמה חלק פעיל מאוד בנסיון לדחוף את הלהקה של אחיה לצמרת. במכתב אותו כתבה לבריאן, הציעה רעיונות שונים שלדעתה יאפשרו את פריצת הלהקה. בין היתר היא כתבה שהם צריכים להופיע בתוכנית של אד סאליבן, שכן כולם רואים את התוכנית הזו. סוכני תאטרון שונים בלונדון חיזקו עבורו את ההכרה כי הופעה בתוכנית הזו תהיה חשובה עד מאוד.
אד סאליבן
לגבי אמיתות הסיפור הבא תחליטו אתם בעצמכם. כמו תמיד אצל הביטלס יש גרסאות שונות. אבל אני אוהב את הסיפור – ג’ק באב היה מתאם הכשרונות של התוכנית של אד סאליבן. כל קיץ הוא בילה ברחבי אירופה כשהוא תר אחרי כשרונות. פיטר פריצ’רד, סוכן תאטרון לונדוני, שימש כעוזר האירופאי של ג’ק באב. עם הזמן נוצרה בינהם חברות. כשאפשטיין עבר ללונדון, נוצרה ידידות בינו לבין פריצ’רד והוא אף נועץ בו מספר פעמים. מפה לשם, בקיץ 1963 לקח פריצ’רד את באב לפחות להופעה אחת של הביטלס. ללהקה היו כבר שני להיטים גדולים, Please please me ו-From me to you, אבל הם עדיין לא הגיעו לשיא גדולתם כפי שיקרה ממש עוד רגע. בנוסף, העובדה שאף להקה לא הצליחה מעולם בארצות הברית הביאה אותם למסקנה שאין סיבה להזמין אותם להופעה בתוכנית.
כמה חודשים מאוחר יותר, ב-31 באוקטובר 1963, אד סאליבן ואשתו היו בנמל התעופה בלונדון. זה היה יום עמוס שכן ראש הממשלה היה אמור לטוס ומשתתפות תחרות מלכת היופי העולמי, שנערך בלונדון באותה שנה, היו אמורות לנחות. למרות הגשם הכבד, כ-1500 צעירים עמדו בחוץ, מחכים למישהו שינחת. אד סאליבן שאל על מה כל המהומה. הם מחכים לביטלס, אמרו לו. הם חוזרים עכשיו לאנגליה מסיבוב הופעות בשוויץ. תגובתו היתה: “מי לעזאזל הם הביטלס?” כששמע שהם להקה מקומית, הוא התחיל להסתקרן. אבל הוא עדיין לא היה בשל להחתים להקה בריטית שאף אחד לא שמע עליה בארצות הברית כדי שיופיעו אצלו.
נחזור לתחילת הפוסט. בתחילת נובמבר בריאן וקרמר טסים לניו יורק. פריצ’רד מצלצל ומציע לארגן פגישה במטרה להכניס את הביטלס לתוכנית של סאליבן. הוא גם מציע להיות המתווך. בריאן מודה לו, אבל אומר שהוא מעדיף להיות המתווך בעצמו. מוסכם שכשבריאן יגיע לניו יורק הוא יתקשר לפריצ’רד וזה יארגן פגישה עם אד סאליבן. יש בשיחת הטלפון הזו כדי להסביר עד כמה מטאורית היתה עליית הביטלס באנגליה. בפרק הזמן שבין הקיץ, אז הראה פריצ’רד את הלהקה לבאב, לבין סוף אוקטובר, יצא הסינגל She loves you. אם נשארו מתנגדי ביטלס בקרב הצעירים בבריטניה, נראה שגם החומות שלהם נפלו, שכן הסינגל הזה הפך לסינגל הנמכר ביותר בממלכה (הוא ישאר כזה למשך 14 שנים, אז Mull of kintyre של מקרטני יחליף אותו). תוסיפו את התגובות הנלהבות לאחר ההופעה של הלהקה לפני משפחת המלוכה ותקבלו את ההסבר לשינוי הגישה של פריצ’רד.
בזמן שבריאן היה באוויר, פריצ’רד נכנס לעבודה. הוא העביר לאד סאליבן את הביקורות המעולות על ההופעה של הלהקה בווריאטי שואו. הוא המשיך וסיפר לו על ההתלהבות הרבה בה הקהל מגיב ללהקה. הוא המליץ לו מאוד להזמין אותם להופיע אצלו בתוכנית. סאליבן, שזכר את מה שהתרחש בשדה התעופה, הביע עניין, אבל חיפש את האופן בו יהיה נכון להציג את זה, שכן כרגע, בגלל שהם לא מוכרים כלל בארצות הברית, נראה שאין סיבה ממשית לעשות את זה. פריצ’רד מציע להשתמש במופע הווראייטי – זו הפעם הראשונה שלהקה של נערים עם שיער ארוך מוזמנים להופיע מול המלכה. קלוש כפי שזה נשמע, נראה שזה סיפק את סאליבן. פריצ’רד הוסיף ואמר לסאליבן שנראה לו שבריאן יסתפק בתשלום הוצאות ולינה, כך שאפשר לשלם ללהקה על ההופעה תשלום על פי חוקי האיגוד.
הביטלס מאחורי הקלעים בהופעה מול משפחת המלוכה
בריאן נפגש עם סאליבן בסוויטה שלו במלון דלמוניקו ב-11 בנובמבר, ובמסעדת המלון ביום המחרת בערב. בפגישה הראשונה נכחו רק בריאן וסאליבן והוסכם בה כי הביטלס יופיעו ב-9 בפברואר 1964 בתוכניתו של סאליבן שתשודר חי מניו יורק. בשבוע שלאחר מכן הם יופיעו בשידור שיועבר ממיאמי ביץ’.
למרות שבדרך כלל שילם סאליבן עד 10,000 דולר להופעה, הוא הציע לבריאן 3500 דולר לכל הופעה. בריאן, שהבין את חשיבות ההופעה הזו לקריירה של הביטלס, הסכים, אבל דרש שהביטלס יהיו הראשונים בקרדיטים. זה קרה חלקית.
בוב פרכט, חתנו של סאליבן שהפיק את המופע, הצטרף למפגש השני בינהם. הוא הציע שהביטלס, בנוסף לשתי ההופעות החיות, יקליטו בתמורה ל-3500 דולר נוספים הופעה אחת נוספת שתשודר בשלב מאוחר יותר. כל הצדדים הסכימו והכיבוש יצא לדרכו.
בהסתכלות לאחור, נראה שהכל החל יחדיו בתנועה שמטרתה הפיכת השם “ביטלס” לשם שגור בכל בית בארצות הברית. האופן בו זה יקרה, כמובן, הוא המדיה. ראשית, העיתונות, וזה קרה ללא קשר לאפשטיין.
הפעם הראשונה שהביטלס זוכים להתייחסות אמיתית במגזין בעל תפוצה גדולה היה ב-15 בנובמבר 1963. המגזין “טיים” מפרסם סיפור בשם “הטירוף החדש”: פאניקת חצות חלפה בקהל בקרלייל: נערות צרחו, סירנו יללו. 4000 עמדו כל הלילה בניוקאסל, פניהם כחושות ומלוכלכות בגשם החזק. 50 שוטרים נדרשו על מנת להשתלט על המהומה בהאל שביורקשיר. “ביטלמניה”, כפי שהבריטים מכנים את השיגעון החדש הזה, מכה בכל מקום, ובשבוע שעבר המלכה האם בעצמה ניצבה מול ארבעת הצעירים הליברפוליים האחראים לכל זה. שם על הבמה בתאטרון הנסיך מוולס שבלונדון עמדו רביעיית רית’ם אנד בלוז רועשת שנקראת הביטלס וממול, מעבר לפנים הרבות והממסדיות שבקהל, ישבה המלכה האם. “מי שיושב בכיסאות הזולים יותר, מחאו כפיים”, צעק מנהיג הלהקה. “השאר, אתם יכולים לשקשק בתכשיטים שלכם”. ואז הביטלס החלו לנגן את From me to you והמלכה האם קרנה.
למרות שלאמריקאים הביטלס לא יראו כמו חידוש גדול (השירים שלהם מכילים בעיקר צעקות Yea! בליווי 3 גיטרות ותופים רועמים), האנגלים ככל הנראה לא מסוגלים לעמוד בקסמם. לפני שנה הם עוד הופיעו בליברפול, שרים שירים כמו Twist and shout ו-Love me do לחלל של הברים הקשוחים של המרסיסייד. עכשיו הם מרוויחים 5000 דולר לשבוע, כשהם מופיעים ברחבי אנגליה. האלבומים שלהם מכרו 2,500,000 עותקים, והמונים נדחסים בשביל הסיכוי לגעת בשולי המעילים שלהם. למרות שאף ביטל לא יודע לקרוא מוסיקה, שניים מהם יוצרים חצי מהרפרטואר של הלהקה. הסאונד המחוספס והעמוס שלהם, אותו הם משיגים על ידי ההגברה האלקטרונית של הכלים שלהם, הופכים את התחושה בהופעה של הביטלס לכמעט השתתפות באורגיה. אבל הבחורים הם התגלמות הכיף הנקי והטוב. כמו פיטר פן פרוע שיער, עם תספורת הפטריה שלהם והחולצות הלבנות עם הצוורון הגבוה, ועל הבמה הם משתטים כל הזמן, מספרים בדיחות וצוחקים בעדינות על התגובות שהם מקבלים מהקהל. טבעו של הקסם הרב שלהם נשאר מסתורי אפילו עבור המנהל שלהם. “נכנסתי למרתף אפוף עשן, מסריח ולח”, הוא מספר על היום שהוא גילה אותם, “ולפני עמדו 4 בחורים צעירים. המופע שלהם היה צולע, הבגדים שלהם נראו בלאגן אחד גדול. ולמרות זאת הרגשתי מיד שיש כאן משהו”.
דיבורים כאלה משעשעים את הביטלס, שנראים ומתנהגים כסטודנטים. אומר הדובר של הביטלס, ג’ון לנון, בן 23: “ביום בו המעריצים ינטשו אותנו, אני אשאל – איך אני הולך לשלם על הויסקי והקולה”. הביטלסים האחרים – הגיטריסטים פול מקרטני, 21, וג’ורג’ הריסון, 20, והמתופף בן ה-23 רינגו סטאר (שעונד 4 טבעות על אצבעותיו) שומרים גם הם על רגליים על הקרקע. “אנחנו לא מעוניינים לשנות את אופן החיים שלנו”, אומר רינגו. “כל הכסף שלנו נכנס ל-Beatles LTD ואנחנו מושכים כדי שיספיק לבגדים וקצת סיגריות”.
ב-18 בנובמבר הופיע כתבה קצרה במגזין ניוזוויק –
“יש להם פוני של כלב רועים וג’קטים ללא צווארון. אחד מנגן על גיטרה שמאלית, לשניים יש קולות פאלצטו, אחד חולם להיות איש עסקים וכל הארבעה שרים… ושרים… ושרים.
הם הביטלס, והסאונד של המוסיקה שלהם הוא אחד מקולות הרעש העקביים ביותר שנשמעו ברחבי אנגליה מאז שפסקו ההתקפות האוויריות. השנה הם מכרו 2 וחצי מליון תקליטים שכוללים שירים שהם כותבים לבד. שירים כמו She loves you, Love me do ו-Please please me. ההופעות שלהם משכו 5000 מעריצים צרחנים ויחידה משטרתית להתמודדות עם מהומות במנצ’סטר. בניו קאסל חיכו 4000 מעריצים החל בשלוש לפנות בוקר להופעה. 2000 נערות צרחו והתייפחו בשעה שהן נלחמו בשוטרים מחוץ להופעה בלונדון פאלדיום אליה לא נשארו כרטיסים. “זוהי ביטלמניה” הכריז ה”דיילי מייל” והוסיף: “לאן כל זה יוביל?”.
הביטלס הם ארבעה בחורים צעירים (בגילאים 21-23) ששואגים סוג של מוסיקת רוקנרול, מנגנים גיטרות, מכים על תופים ומצאו דרך להרוויח 280,000 דולר השנה. המנהיג שלהם הוא ג’ון לנון, ליברפולי כמו האחרים והיחיד בלהקה שנשוי. הוא כותב את רוב השירים שלהם בשיתוף עם פול מקרטני. הגיטריסט הוא ג’ורג’ הריסון והמתופף הוא רינגו סטאר, שנקרא כך משום שהוא עונד 4 טבעות על אצבעותיו.
לפני קצת יותר משנה, הביטלס היו שמחים אם היו להם 60 דולר בהם יכלו להתחלק לאחר הופעות במועדונים מעופשים בליברפול. אחר כך נסעו להופיע בהמבורג, גרמניה, במועדוני חשפנות, שם היכולת שלהם לנגן חזק מספיק כדי שישמעו אותם מעל לרעש שעשה הקהל הנלהב שלהם במקום, והתצוגה האפקטיבית שלהם לצליל של ליברפול שידוע כ”מרסי סאונד” (על שם הנהר השומני שעובר בליברפול), הביא אותם לתודעתם של סוכנים בריטיים. איכשהו – ואף אחד לא יודע להסביר בדיוק איך – הביטלס הצליחו במקום בו 200 להקות דומות נכשלו. “כל אחד מנסה להבין מה גורם פתאום ללהקה להצליח”, אומר המתופף סטאר, “לפעמים אני מנסה להבין את זה בעצמי גם כן”.
המוסיקה של הביטלס צורמת, רועשת מעבר לכל הגיון ורפטטיבית בצורה מטומטמת. כמו הרוקנרול, אליו היא קרובה מאוד בסגנון, היא אפקטיבית יותר כשצופים בה מאשר כששומעים אותה. הם מקפצים, מדלגים ומסתובבים במעגלים. הביטלס נודעים אפילו בכך שהם מנשקים את הגיטרות שלהם. הסגנון שלהם, ללא ספק, הוא ייחודי. “הם לא מתנועעים לצדדים כמו אלביס”, אומרת אחת הנערות הצעירות. “הם רוקעים ברגליים, נעים לכל עבר, הם מנענעים את כל הגוף ו-, oh dearie me, הם פשוט מעבירים אליך את תחושת ההנאה.”
מחוץ לבמה, הביטלס שקטים יותר, אבל לא שונים במיוחד ממי שהם על הבמה. החליפות שהם לובשים עשויות עור וסווייד, הם מדברים בעיקר על עסקים והם נהנים לדבר על Beatles LTD, החברה שהם מקווים שתדאג להם לתשלומים כשיהיו מבוגרים. בשבוע שעבר הגיעו הבחורים לפסגה – הופעה בפני בית המלוכה בתאטרון הנסיך מוולס בלונדון. כשהם חולקים את הבמה עם מרלנה דיטריך, פלנדרס וסוואן ועוד אומנים ידועים, הביטלס היו במיטבם הרועש. המלכה האם אליזבת חשבה שהם מקסימים – “כל כך צעירים, רעננים וחיוניים” ולורד סנוודן הציע לצלם אותם. אבל הבחורים נשארו הבחורים: “האנשים במקומות הזולים, בבקשה מחאו כפיים”, לנון הורה לקהל. “שאר הקהל, פשוט שקשקו בתכשיטים שלכם”.
כשקוראים את שתי הכתבות האלה, אי אפשר שלא לחוש שמי שכתב אותם לא ראה את הביטלס אלא ניזון מהמדיה הבריטית. אבל צריך לזכור עוד משהו. העיתונות הארצית החלה לסקר את הביטלס באופן רציני בשלב מאוחר יחסית. האזכור הראשון, ככל הנראה, היה ב-9 במאי 1963, כשהדיילי מירור פרסם כתבה על האופן בו ליברפול הפכה להיות יצואנית להיטים, שהביטלס בראשם.
לקח זמן עד שהעיתונות הארצית הבינה שאי אפשר להתעלם מהלהקה והחלה לכתוב עליהם באופן תדיר. כשחושבים על זה ככה, זה אולי לא מפתיע שרק בנובמבר החלו לכתוב עליהם מעבר לים, שכן לא כתבו עליהם שם כאומנים שיש לשמוע את המוסיקה שלהם (הביטלס לא באמת היו קיימים מבחינת איש בארה”ב), אלא כתופעה מוזרה בנוף התרבותי האנגלי.
עד כאן להפעם. בפעם הבאה נמשיך עם סקירת המדיה בארה”ב.