שלום חברים.
כפי שכולם יודעים הביטלס כבשו את ארצות הברית בסערה בשנת 1964. נכון, הם כבר היו כוכבי ענק במולדתם ושמם החל להיות מוכר גם במדינות אירופה, אבל הביטלס הפכו לתופעה האדירה שהיו רק לאחר כיבוש אמריקה. לאחר ההצלחה הגדולה שהשיגו שם, לא ניתן יותר היה לעמוד מהצד ולא להתפעל מהאופן בו 4 חברים מליברפול הצליחו לשבש את דעתם של בני הנוער בכל העולם המערבי.
היום אני פותח בפרוייקט שיעקוב אחר ההופעות והאלבומים המוזרים שיצאו לביטלס בשנת 1964 בארצות הברית. אני אעשה זאת בעזרת ספריו הנפלאים של ברוס ספייזר על ההוצאות האמריקאיות ובעזרת הספר הנהדר Some fun tonight של צ’אק גנדרסון, שבשני כרכיו עוקב אחר כל ההופעות של הביטלס בארצות הברית.
עכשיו, אחרי שהסברתי לכם שאני הולך להתעסק בשנת 1964, אני הולך לשבור את מילתי, שכן אני מתחיל דווקא ב-1963. למה?
כי אפשר אולי לחשוב שההגעה של הביטלס לאמריקה וכיבוש ארה”ב היתה פשוטה מאוד, אך למעשה זה היה תהליך מפרך בו בריאן אפשטיין וג’ורג’ מרטין ניסו להפעיל את היכולות המוגבלות שלהם על מנת להכריח את חברת קפיטול רקורדס להוציא את ההקלטות של הביטלס בארה”ב. לחברים בקפיטול לקח כמעט שנה עד שהם הסכימו. בינתיים, חברות אחרות הוציאו את השירים ללא הצלחה גדולה במיוחד.
אז בואו ונצלול לתהליך הראשוני הזה של הבאת הסאונד של הביטלס למאזינים האמריקאים.
בדיוק שנה לפני שהגיעו הביטלס לראשונה לניו יורק, הוציאה חברת Vee-Jay את תקליטון הבכורה האמריקאי של הלהקה ב-7 בפברואר 1963. הוא כלל את השירים Please Please Me ו- Ask me why. שם הלהקה נכתב באופן שגוי – The Beattles.
למה מלכתחילה הסינגל יצא בחברת Vee-Jay ולא בחברת קפיטול, בה יצאו החל משנת 1964 כל אלבומי הלהקה? שאלתם שאלה יפה. אמנם כבר ניסיתי לענות עליה בעבר, אבל עכשיו, כשאני מתחיל את הסקירה המורחבת יותר של הביטלס באמריקה, ניכנס יותר לעומק הדברים.
קצת היסטוריה על קפיטול רקורדס, אם לא אכפת לכם. החברה נוסדה ב-1942 על ידי ג’וני מרסר, גלן ווליך ובאדי דסילבה. סיפור ההקמה הוא יפה – אשתו של מרסר, ג’ינג’ר, חיפשה מתנת יום הולדת מיוחדת לבעלה. חבר הציע לה שתתקין לו רדיו ברכב, וכך עשתה. ג’וני כל כך התלהב מהרדיו שהותקן, שהוא הלך לביקור אצל גלן ווליך שהתקין את הרדיו. תוך זמן קצר הם הפכו לחברים. מרסר היה מלחין שירים נודע שחשב שגם המבצעים וגם הכותבים לא הוצגו במיטבם באלבומים. ווליך, שהיה בעל חנות מוסיקה, תכנן בדיוק להרחיב את מחלקת הקלטת המוסיקה שהיתה בחנותו. הם החליטו להקים חברת תקליטים משלהם. מרסר חשב שיש לו משקיע. הוא הזמין לארוחת צהריים את באדי דסילבה, שהיה מפיק באולפני פארמונט, וזה השקיע באופן מיידי 25 אלף דולר באולפן. קפיטול רקורדס הוקמה.
החברה היתה חדשנית באופן בו עשתה עסקים מראשיתה. בעוד שחברות תקליטים אחרות העדיפו שלא ישדרו את האלבומים שלהם ברדיו מתוך אמונה שזה פוגע להם במכירות, קפיטול רקורדס שלחה עותקים חינמיים לשדרים. זה השתלם שכן הם הפכו לחביבי השדרנים וזכו להשמעות רבות.
ב-1948 היתה קפיטול רקורדס לחברה הראשונה שהקליטה על סרטים מגנטיים, מה שהוביל לסאונד טוב יותר וליכולת לערוך. שנה מאוחר יותר החברה היתה לראשונה שהוציאה תקליטים ב-3 פורמטים שונים – 78, 45 ו-33.3 סל”ד. תוך זמן קצר הפכה החברה לאחת החברות המובילות בתעשייה.
האומנים של החברה כללו בסוף שנות ה-40 שמות כמו נט קינג קול, בני גודמן, פגי לי, לס פול, דין מרטין וכמובן – פרנק סינטרה.
בשנת 1955 קנתה EMI הבריטית 95% ממניות החברה בשמונה וחצי מליון דולר. EMI זכו באופציה לשווק את אומני קפיטול באנגליה וקפיטול קיבלה זכות סירוב ראשונה להוצאת אומנים אנגליים בארה”ב. נראה שזכות הסירוב קסמה מאוד לחברים בקפיטול, שכן הם עשו בה שימוש תדיר.
ב-1962 התמנה אלן ליווינגסטון לראש קפיטול. הוא הסביר את ההסדר הזה בינם לבין EMI כך: “זה נעשה מתוך נימוס, כי לא היתה לנו מחויבות. הייתי מדי פעם לוקח הקלטה של EMI, בעיקר אנגלית, ומוציא את זה בארצות הברית ללא שום הצלחה. לא היה שום עניין באמנים אנגליים פה. והם לחצו עליי קצת, אבל לא יותר מדי, והייתי ממשיך לנסות כל זמן מה להוציא משהו. לא היתה לנו שום הצלחה, אבל בגלל מערכת היחסים הרגשתי שאנחנו צריכים לעבור על כל מה שהם שלחו לנו. לא יכולתי פשוט להעיף את זה, אז נתתי לאחד המפיקים שלי בקפיטול את המשימה להאזין לכל הקלטה ש-EMI שולחת לנו. שמו היה דייב דקסטר. ודייב היה מוסיקולוג מצוין, הוא היה כותב, הוא היה מפיק, וסמכתי על האוזניים של דייב וזה לא הטריד אותי”.
דייב דקסטר
דקסטר, שהיה באמצע שנות הארבעים שלו, אהב ג’אז וביג בנד. רוקנרול לא ממש היה הקטע שלו. כל אלבום בסגנון הזה שהיה מגיע, היה נדחה מיידית.
חברת ווי ג’יי היתה לייבל עצמאי קטן משיקגו שהתמחה בR&B. באפריל 1962 החברה חתמה על חוזה הפצה בינלאומי עם EMI. החוזה אפשר ל-EMI להדפיס ולשווק את כל הקטלוג של הלייבל במדינות בהן היו לחברת EMI חברות תקליטים, בינהם: אפגניסטן, גיברלטר, הודו, איראן, עיראק, ירדן, כווית, ערב הסעודית ועוד. אה, כן, גם באנגליה.
הגענו אם כן לקיץ 1962. הסקפטיות של קפיטול בנוגע למוסיקה שמגיעה מאנגליה גרמה להם להחלטה לוותר על הוצאת מה שהיה להיט ענק באנגליה בקיץ ההוא – I remember you של פרנק איפילד. ההסבר שלהם היה שאם קליף ריצ’רדס, שהיה כוכב גדול באנגליה, לא מכר באמריקה, אז למה שזה יהיה שונה במקרה הזה?
חברת EMI רצתה מאוד להוציא את השיר בארה”ב. היא פנתה לחברת טרנסגלובל, ששימשה כסוכן שלה בארה”ב, וביקשה שימצאו מישהו שירצה להוציא את ההקלטה הזו. פול מארשל, שהיה באותו זמן יועץ גם EMI, גם בטרנסגלובל וגם בווי ג’יי, ניסה להציע את השיר למספר לייבלים עד שלבסוף חשב על ווי ג’יי. החברה החלה לרשום הצלחה עם כמה סינגלים לאחרונה ופרצה לשוק הפופ עם להיטים שהיו יותר מרק גוספל או R&B.
החברה התחילה בדיוק להפתח להרכבים ואמנים שונים ממה שייצגו עד עכשיו. כלומר, גם אמנים לבנים. הם בדיוק החתימו את The Four Seasons של פרנקי ואלי. ההצעה להוציא שיר שיכול להיות להיט עם השקעה כספית נמוכה נראתה להם כרעיון טוב והם עשו זאת בשמחה. גם פה כשיצא הסינגל, שמו של האמן נכתב עם שגיאת כתיב – Farnk Ifield. תזכורת לעצמי – לבדוק האם זה סוג של סימן היכר של החברה?
השיר, כמובן, היה הצלחה גדולה.
פרנק איפילד
והנה סוף סוף אנחנו מגיעים ללהקה שבשבילה אנחנו כאן. כשיצא באנגליה הסינגל הראשון של הביטלס, Love me do, עותק שלו נשלח לדייב דקסטר. דקסטר לא התרשם והמליץ שקפיטול תוותר על הזכות. מאוחר יותר אמר שהמפוחית של ג’ון היתה מה שגרם לו לדחות את השיר. כמי שהפיק כמה הקלטות R&B הוא האמין שמפוחית היתה כלי למוסיקת בלוז ושאין לה מקום במוסיקת פופ.
כשנשלח אל דקסטר הסינגל השני של הביטלס, Please Please Me, דעתו לא היתה שונה. הוא לא אהב את קיומה של מפוחית בשיר ולא התלהב באופן כללי. ג’ורג’ מרטין, שידע שקשה עד בלתי אפשרי להוציא בקפיטול שירים שמקורם באנגליה, היה מתוסכל לחלוטין. הוא היה מרוצה מאוד מהסינגל והאמין שיש לו סיכוי ממשי להצליח בארה”ב. הוא פנה לראשי EMI על מנת שידרשו מקפיטול להוציא את השיר. התשובה שקיבל היתה שקפיטול פועלת באופן עצמאי ושהחברה מכירה טוב את השוק האמריקאי ויודעת מה נכון ומה לא נכון עבורו.
גם בריאן אפשטיין היה מאוד לא מרוצה. אפשטיין, בנוסף להיותו מנהל הלהקה, היה כזכור גם מנהל חנות התקליטים החשובה והמוכרת ביותר בצפון אנגליה. לא מישהו שרוצים שלא יהיה מרוצה. כדי לנסות לרצות את שניהם, ועל פי נסיון העבר, השיר הועבר לטרנסגלובל בתקווה שהם ימצאו מישהו שירצה להוציא אותו בארה”ב.
פול מארשל שוב החל מחפש חברת תקליטים אך קיבל רק דחיות. חברת אטלנטיק כתבה לו שהשיר “מועתק ולא מקורי”. לבסוף הוא נזכר בהצלחה שהיתה לווי ג’יי עם איפילד ופנה אליהם. הם זכרו כמה הרוויחו עם הסינגל של איפילד ואמרו לעצמם – מה אכפת לנו להוציא את זה?
החוזה של ווי. ג’יי. כלל שלל סעיפים. החלק המעניין בו היה שהם מקבלים את זכות הויתור הראשונה על כל ההקלטות הבאות של הביטלס. במידה והחוזה מבוטל, הם רשאים להמשיך למכור אלבומים וסינגלים של הלהקה שנלקחים מהמסטרים שיקבלו לתקופה של חצי שנה מיום ביטול החוזה.
והנה יוצא סינגל הבכורה של הביטלס בארצות הברית. מרגש. חבל רק שהוא זוכה באפס תשומת לב. לווי ג’יי לא היה מושג איך לשווק אותו. זה פופ? R&B? קאונטרי? זה לא שהוא היה כישלון מוחלט, שכן הוא מכר כמה אלפי עותקים, ועדיין, זה רחוק ממה שקיוו לו.
בעקבות זכות הסירוב הראשונה בחוזה שלהם, ווי ג’יי קיבלה את הסינגל החדש של הביטלס From me to you ולא קפיטול (שביננו, בין כה היו מוותרים עליו). הסינגל יצא במאי 1963. באנגליה השיר יצא חודש קודם לכן והגיע במהירות לפסגה. בארה”ב גם השיר הזה יזכה לחוסר התייחסות כמעט מוחלט. כלומר, כשהוא בגרסה שלהם.
חודשיים מאוחר יותר השיר יכנס למאה הגדולים, אבל לא על ידם. דל שנון, ששמע את השיר כשהופיע עם הביטלס באנגליה, שאל אם הוא יכול להקליט אותו, דבר שיעניק לביטלס חשיפה גדולה יותר באמריקה. לנון היה מוחמא, אך חשש שזה יכול לפגוע בהצלחת הסינגל בביצוע שלהם. כך או כך, השיר הוקלט, יצא והגיע עד המקום ה-77 בבילבורד. שדרני הרדיו, שלא שמו לב בכלל לסינגל של הביטלס, השמיעו את הביצוע של דל שנון, ככל הנראה כיון שהיו לו כבר להיטים בעבר.
דיק ביונדי, שדרן רדיו משיקגו, היה נפגש דרך קבע עם מנהל ווי ג’יי. זה נתן לו עותק של הסינגל הראשון של הלהקה והוא אכן השמיע אותם, במה שהוא כנראה ההשמעה הראשונה של הביטלס בארצות הברית, ב-8 בפברואר 1963. הוא חיבב את הסינגל. לאחר מכן הוא גם קיבל את הסינגל השני, בדיוק כשעבר לשדר בקליפורניה. הוא שיכנע את מנהל התחנה להכניס את From me to you לפלייליסט של התחנה. לקח לזה זמן, אבל הסינגל החל לצעוד במצעד התחנה במשך 6 שבועות ביולי 14. לפני שהשיר נוסף לפלייליסט של התחנה, ווי ג’יי מכרו 3900 עותקים עד סוף יוני. לאחר שהשיר החל להיות מושמע, מכרו בשלושה חודשים עוד 8775 יחידות. זה גרם לביטלס להופיע בבילבורד בחלק של “מבעבעים מחת ל-100 הלוהטים” במקום ה-116. הופעה ראשונה לביטלס בבילבורד. מעניין אם יופיעו שוב או שישארו להקה שמבעבעת מתחת ל-100 פעם אחת. בסך הכל, בהוצאה הזו, כולל מכירות משנת 1964, מכר הסינגל 22,126 עותקים.
זהו להיום. בפעם הבאה – ווי ג’יי מוציאים אלבום ראשון לביטלס בארצות הברית. איך אפשר שלא להתרגש?