ג’ון לנון, אורי גלר וביצת החייזר

שלום חברים יקרים. לפעמים אהבת הביטלס וחיפוש אחר חומרים שולחים אותי לתחום הביזאר. ביזאר היא ללא ספק ההגדרה הנכונה לפוסט הזה.

היום אני רוצה לספר לכם על ג’ון לנון, אורי גלר וביצת החייזר.

אני מודה שאת הסיפור הזה לא הכרתי (או לפחות הדחקתי) עד שצפיתי בכתבת וידאו מYNET בעמודו של חבר הפייסבוק שלי שי רינגל, שגם היה שותף בהכנתה.

הכתבה היתה על המופע המשותף החדש של ננסי ברנדס ואורי גלר, והיה בה קטע בו אורי גלר מספר כי לנון הזעיק אותו ונתן לו ביצי חייזר.

מופתע מהמידע, חיפשתי ברחבי האינטרנט עוד פרטים, והחלטתי לתרגם לכם טור שכתב אורי גלר והתפרסם ב- Telegraph הלונדוני בדצמבר 2004.

———————————————————————————————–

יש בכיסי חפץ בצורת ביצה. הוא ניתן לי על ידי ג’ון לנון. והוא ניתן לו על ידי… ובכן, אגיע לזה.

אורי גלר וג’ון לנון

אכלנו במסעדה בניו יורק. יוקו היתה איתנו, אז זה היה אחרי הפרידה הגדולה והפיוס. יוקו ציפתה להולדת בנם, שון, וג’ון היה נרגש – הוא תכנן לאהוב את הילד הזה יומם וליל: להאכיל אותו, להחליף לו, ללמד אותו לדבר, ללמד אותו לאהוב מוסיקה. הוא עשה את כל זה.

והוא עמד לצפות בהתבגרותו, דרך הנפילות מהאפניים, אימת בית הספר, מקריאת ספר ועד דייטים בקולג’. הוא מעולם לא הגיע לעשות זאת.

ג’ון החל לדבר על עב”מים. הוא אמר שהוא מאמין שישנם חיים בכוכבים אחרים, שחייזרים ביקרו אותנו, שאולי הם צופים בנו ממש עכשיו. הוא לקח אותי לשולחן חשוך ושקט יותר, הדליק סיגריה והצביע בעזרת החלק הבוער שלה אל פניי.

“אתה מאמין בדברים האלה, נכון?”, הוא שאל אותי. “ובכן, אתה תאמין לזה. לפני חצי שנה בערך, ישנתי במיטה, עם יוקו, בבית שבבניין דקוטה. פתאום לא ישנתי יותר, כיון שהופיע אור בוהק סביב הדלת. הוא זרח דרך חור המנעול והסדקים, כאילו מישהו היה שם עם פנסי חיפוש, או שהדירה עלתה באש. זה מה שחשבתי – פולשים או אש. זינקתי מהמיטה ויוקו לא התעוררה בכלל, היא עדיין שכבה שם כמו אבן, ואני פתחתי את הדלת. היו שם ארבעה אנשים”

“מעריצים?” שאלתי אותו.

“ובכן, הם לא רצו את החתימה המזויינת שלי. הם היו, כאילו, קטנים. כמו חרקים. עיני חרק גדולות ופיות חרק קטנים והם החלו לרוץ אלי במהירות כמו מקקים.” הוא השתתק והביט בי. “סיפרתי את זה לשני אנשים בלבד, כן? אחת היא יוקו והיא מאמינה לי. היא אמרה שהיא לא מבינה את זה, אבל היא יודעת שלא הייתי משקר לה. סיפרתי לעוד מישהי, והיא לא האמינה לי. היא צחקה ואז אמרה שבטח הייתי מסטול. ובכן, הייתי בהיי פעמים רבות, ואף פעם לא ראיתי משהו מוזר כמו החרקים המזדיינים האלה. בן אדם, הייתי צלול באותו ערב. לא חלמתי ולא השתמשתי. היצורים האלה היו שם, בדירה שלי. כמו אנשים אבל לא כמו אנשים.”

“מה הם עשו לך?”. לנון שוב קילל. “איך אתה יודע שהם עשו לי משהו, בן אדם?”

“כי בטוח שהיתה סיבה לבואם”.

“אתה צודק. הם עשו משהו. אבל אני לא יודע מה. ניסיתי להעיף אותם החוצה, אבל כשעשיתי צעד לכיוונם, הם כאילו דחפו אותי אחורה. אני מתכוון, הם לא נגעו בי. זה היה כאילו הם עשו את זה עם כח הרצון. דחפו אותי עם כח רצון וטלפתיה.”

“ומה אז?”

“אני לא יודע. משהו קרה. אל תשאל אותי מה. או ששכחתי, או שהדחקתי את זה, או שהם לא נתנו לי לזכור. אבל אחרי זמן מה הם כבר לא היו שם ואני פשוט שכבתי על המיטה, ליד יוקו, רק שהייתי מעל השמיכות. ואז היא התעוררה והביטה בי ושאלה מה קרה. לא הצלחתי לומר לה בתחילה, אבל היה לי ביד את הדבר הזה. הם נתנו לי אותו.”

“מה זה היה?”. לנון הכניס את ידו לכיס הג’ינס. “אני סוחב את זה איתי מאז לכל מקום, מחכה להזדמנות לשאול מישהו את אותה השאלה. הנה זה. אולי אתה תדע”.

לקחתי את חפץ המתכת בצורת הביצה והבטתי בכל צדדיו באור המעומעם. הוא נראה מוצק וחלק, ולא ראיתי שום סימנים עליו. “מעולם לא ראיתי דבר כזה”.

“שמור את זה”, אמר לי ג’ון. “זה מוזר מדי בשבילי. אם זה הכרטיס שלי לכוכב אחר, אני לא מעוניין ללכת לשם.”

אורי גלר ואלטון ג’ון

כשנפגשנו לראשונה, ב-28 בנובמבר, 1974, כמעט לפני 30 שנה, הוא סבל מאוד מהפרידה מיוקו. השימוש הנרחב שלו בסמים ואלכוהול, יחד עם הצער על ההפלה שיוקו עברה לאחרונה, גרמו להם להתרחק, וג’ון רצה נואשות לתקן את מערכת היחסים. הוא פשוט לא ידע כיצד לעשות את המהלך הראשון.

בלילה בו נפגשנו לראשונה, אלטון ג’ון הופיע במדיסון סקוור גארדנס. אלטון ניסה לשכנע את הביטל לשעבר לעלות איתו לבמה, וג’ון היה קרוע – הוא רצה להופיע, אבל פחד. לבסוף, הוא פנה אלי והציע לי עסקה, כאילו הייתי מתווך שנשלח על ידי אלוהים: “אני אשיר,” הוא אמר, “אבל אתה תדאג שיוקו תתקשר אלי.”

כמו כל הבדיחות של ג’ון, זו היתה תחינה שהגיע מהלב, עטופה בקורטוב ציניות. יוקו התקשרה אל ג’ון, סתם ככה, 36 שעות מאוחר יותר. אני חושב שג’ון האמין תמיד שאני שיגרתי אליה קרן של שליטת מחשבה. מבחינתי, מכל האירועים הלא מוסברים שעיצבו את חיי, זה היה אחד המוזרים שבהם.

ג’ון לנון היה מאייר כפייתי. החתימה האחרונה אותה נתן, 15 דקות לפני שמארק צ’פמן ירה בו מחוץ לביתו שבבית דקוטה, ב-9 בדצמבר, 1980, הציגה פורטרט כפול שלו ושל אשתו, יוקו אונו. הציור נעשה במספר קווים – לא ניתן לטעות בסגנון, או בפרצופים.

אני תמיד נפעמתי מהיכולות של ג’ון כאמן. אין ספק שאם היה חסר יכולות מוסיקליים, הנער שהקים את הביטלס היה הופך לצייר מצליח או מאייר. במהלך השנה האחרונה של חייו, נפגשנו פעמים רבות מאוד לפטפט על כוס קפה באחד המלונות שליד בתינו בניו יורק.

לפעמים ג’ון היה מביא את שון, שהיה בערך בן 4. הרוקר הניח את קריירת המוסיקה שלו בצד כל זמן שהילד היה קטן. ג’ון אמר לי פעם עד כמה הוא מצטער וכואב את העובדה שכשבנו הראשון, ג’וליאן, היה פעוט, הוא הקדיש את האנרגיה שלו לבמה או לאולפן, או שהיה מבלה במסיבות עם חברים.

“אתה לא מקבל את השנים האלה בחזרה”, הוא אמר. “אני לא מתכנן להחמיץ דקה אחת מגדילתו של שון”.

זו היא הטרגדיה הגדולה ביותר במותו של חברי. הוא סוף סוף למד מה גורם לו לאושר, ואז זה נשלל ממנו. מה שבאמת עניין אותי בג’ון לא היו חייו המדהימים, התהילה שלו או הכישרון שלו. מה שעניין אותי היתה הרוחניות העמוקה שלו.

גם אני עבדתי על מציאת הדבר שיהפוך אותי למאושר – לבסוף הבנתי שקניית שעונים ואכילת 6 קינוחים לפני שאני מאלץ את עצמי להקיא אותם, לא יקרבו אותי אל הנירוונה.

ההלם מרציחתו של לנון היה אחד הכוחות החזקים שהניעו אותי לעזוב את ניו יורק ולבלות שנה ביפן, שם עברתי ניקוי רעלים רוחני. ג’ון דיבר בתשוקה על ראיית החיים היפנית, ואני משוכנע שהפילוסופיה של יוקו היתה במרכז חייו בשנותיו האחרונות.

התעוררתי ביום בו ג’ון נורה על ידי צלצול מחבר, רולנד, מוציא לאור שגר מול בניין דקוטה.

“הוא מת”, הוא בכה. “הם הרגו את ג’ון”. התלבשתי תוך מספר שניות ורצתי לכיוון העיר: הייתי חייב לראות את הבניין כדי להאמין לחדשות. כתבי הרדיו לא הספיקו לי. אם ג’ון באמת מת, אם זו לא היתה מתיחה תקשורתית חולנית, אז יהיו אנשים מחוץ לביתו עם נרות ופעמוני תפילה. ושם הם אכן היו, בהמוניהם.

לא נזקקתי להיכנס לתוך ההמון. פשוט עמדתי והבטתי לעברם, ואז הלכתי דרך סנטרל פארק והדמעות זלגו על פניי.

עכשיו, 24 שנים אחרי, כשאני מחזיק את ביצת המתכת הקרה באגרופי, יש לי תחושה חזקה שג’ון ידע על החפץ הרבה יותר ממה שאמר לי. אולי הוא לא הגיע עם הוראות הפעלה, אבל אני חושב שג’ון ידע למה זה משמש.

ותהיה מטרתו אשר תהיה – תקשורת? כרטיס אינטרגלקטי במחלקה ראשונה? – זה הפחיד אותו. הלוואי ויכולתי להזהיר אותו… שלא משנה עד כמה מפחידים נראים החייזרים, בני האדם הם אלה שצריך לחשוש ולהישמר מהם.

———————————————————————————————

עד כאן אורי גלר. עכשיו כולכם אומרים לעצמכם – נו באמת. השרלטן הזה והשטויות שלו. אבל אל תשקרו לעצמכם. אתם אולי חושבים שהזכרונות של מקרטני, לנון, הריסון, סטאר, חבריהם ובני משפחתם אמינים יותר, והם לבטח פחות סנסציוניים, אבל אל תטעו לחשוב שהם מתארים באמת את מה שקרה. וזה הסיפור על ביצת החייזר של לנון.

טוב, נו, אני גם לא מאמין לזה.לכן המשכתי לחפש עדויות מפיו של לנון. לא מצאתי. מה שכן מצאתי היתה כתבה מהמגזין Alien UFO Sightings, שמשמו אתם יכולים להבין כי ביצי חייזרים אינם בהכרח הפריט המוזר ביותר שאפשר להתקיל אותם איתו, ועדיין, הם מאוד סקפטיים לגבי סיפורו של גלר.

הנה תרגום הכתבה:

———————————————————————————————-

אורי גלר אומר שהוא מאמין כי יעודו בחיים הוא להכין את העולם למפגש פורמלי על כדור הארץ עם חוצנים (הוא עצמו מכוכב בשם הובה). גלר פגש את לנון ומאי פאנג בהופעתו של אלטון ג’ון במדיסון סקוור גארדן בשנת 1974, ויש לו סיפר מופלא: לנון סיפר לו על ביקורם של חייזרים שנתנו לו ביצה מכושפת.

זה הנושא של מאמר זה.

ההודאה של לנון בחוברת שצורפה לאלבום Walls and Bridges

כדי להבהיר, ביקורי חייזרים אצל לנון אינם בגדר הבלתי סביר. הוא הודה בגלוי בראיונות (ובהערות שבעטיפת אלבומו Walls and Bridges שם כתב – On the 23rd Aug. 1974 at 9 o’clock I saw a UFO J.L) שראה עב”ם מרחף מול דירתו שבניו יורק ב-23 באוגוסט, 1974, שש שנים לפני מותו ב-1980.

ריאיינו את מאי פאנג על המקרה הזה מספר פעמים, והיא אישרה אותו. היו שרמזו בטעות כי ג’ון הרגיש שהוא נמצא במעקב על ידי חייזרים. “לא, הוא מעולם לא ראה עב”ם נוסף”, היא אומרת. “הוא אהב לקרוא מגזינים על עב”מים – יש לי אותם עדיין, הם בארון שלי – הוא הוקסם מהנושא, אבל ממש לא היה אובססיבי לגביו.”

הפרספקטיבה לבדה הופכת את הסיפור הזה לקצת יותר מדי מוגזם לטעמי, וכנראה שגם לטעמכם – אבל בגלל שהטענות של גלר הם פנטסטיות וניתן למצוא אותם בפרטי פרטים ברשת, החלטתי שהגיע הזמן לחזור לסיפור הזה ולראות אם יש בו אמת כלשהי.

לנון מצייר עב”ם על העטיפה הפנימית של האלבום Walls and Bridges

לפי האתר http://tanata.squarespace.com, סיפורו של גלר פורסם בדצמבר 2004 בטלגרף הלונדוני [משם תרגמתי לכם אותו], והופיע במקומות אחרים גם כן. אחרי שקראתי את הסיפור, יצרתי קשר עם מאי פאנג, שכן היא ולנון עדיין היו חברים קרובים ב-1975, כך שאם זה אכן קרה, ג’ון בוודאי סיפר לה.

מהראיון איתה למדנו שלא רק סיפור הביצה מפוקפק, אלא גם זכרונו של אורי לגבי ליל המפגש הראשון שלו עם לנון.

כמו כן ריאיינתי את סטיב רוזטה, קוסם לשעבר בעצמו, שהיה לו ידע מעניין ומפתיע לגבי הביצה הקסומה ומקורה.

הנה האמת: מאי פאנג זוכרת בפרוטרוט את ליל ה-28 בנובמבר, 1974 ואת הפגישה עם אורי גלר. כפי שתראו, זכרונותיה שונים מאוד מזכרונותיו של אורי גלר.

היא מספרת: “זה היה הלילה שהוא עשה בו את הטריק עם המפתח. הוא כופף את המפתח וג’ון היה מוקסם. ג’ון תפס את פיטר בויל ואורי חזר על הטריק עבורו. פיטר נתן לו מפתח והוא כופף אותו, אבל היתה בעיה אחת. אורי לא הצליח ליישר את המפתח, ופיטר נאלץ לפרוץ לתוך ביתו שלו כיון שזה היה המפתח היחיד שלו. מה שהיה מעניין הוא שאורי הרגיש שעליתי עליו. הוא ידע שחשדתי בו והוא סרב לעשות את הטריק בשבילי. בנוסף הוא עשה תרגיל “ציור על חושי” לג’ון. אבל הוא לא רצה להתעסק איתי.”

יש לה בעיה גם עם הזיכרון של אורי. “ראשית, סדר הארועים כפי שהוא מציג אותו הוא שגוי. לא פגשנו אותו עד אחרי המופע! ג’ון ואני פגשנו אותו במסיבה שאחרי המופע במועדון “המזח”. ג’ון הסכים להופיע עם אלטון זמן רב לפני כן. זה לא אפשרי שלאורי יש קשר כלשהו עם ההחלטה הזו”.

בנוגע לבקשה של ג’ון שאורי “יגרום ליוקו להתקשר לג’ון דרך שליטת מחשבות”, כדבריו, מאי אומרת בלעג, “אני מניחה שהוא לא ידע שג’ון ויוקו דיברו בינהם כל הזמן! בנוסף, יוקו היתה במופע וגם במסיבה שאחריה! כך שהיא כבר דיברה עם ג’ון.”

בנוגע ל”הפלה שהתרחשה לאחרונה” כדבריו, מאי אומרת, “איזו הפלה התרחשה לאחרונה?? (ההפלה האחרונה של יוקו, לפי הידוע, התרחשה ב-68-69).

מה לגבי ביקור החייזרים המסתורי וביצי החייזר? מאי אומרת, “אם משהו מוזר כזה היה מתרחש… הייתי יודעת מזה, כיון שאני וג’ון נפגשנו בתכיפות, במיוחד בשנתיים הראשונות שאחרי הפרידה שלנו (1975-1976)”.

הוכחה לגבי מקור הביצה קיבלנו מסטיב רוזטה (המנהל של להקת קאברים לביטלס מסיאטל בשם Apple Jam ומפיק המחזה (Just Like) Starting Over).

סטיב שלח לי אימייל בו כתב: “יש לי משהו להראות לך. אני חושב שזה יענה על השאלה שלך לגבי המקום ממנו הגיע הביצה.”

אורי גלר וביצת החייזר

כשנפגשנו בבית הקפה “טאלי”, הוא הניח קופסה קטנה על השולחן ופתח אותה. בפנים היתה… ביצה מוזהבת, קטנה וחלקה, בדיוק כמו שאורי גלר מחזיק בתמונה, זו שהוא טוען שג’ון לנון נתן לו ב-1975!

סטיב הסביר שה”סופר ביצה”, כפי שהיא נקראית, ניתנת לקנייה בחנויות קסמים. הן מעוצבות בצורה אליפטית כדי שקוסמים יוכלו לגרום להן להראות קסומות כשהן עומדות לבדן. הניירות שבתוך הקופסה הבהירו שמדובר ב”צעצוע, פסל וקמע”.

סטיב חייך ואמר “יש לי את זה שנים רבות. הייתי קוסם כשהייתי בן 14. הערצתי את אורי גלר בזמן ההוא, ואפילו פגשתי אותו במופע באנקוראג’ ב-1978 באלסקה. הוא כופף כפית עבורי. עדיין יש לי אותה איפשהו. אבל אתה יודע שניתן לקנות את הטריקים האלה בחנויות קסמים ואנשים יכולים ללמוד איך לכופף כפיות”

לסיום, אני תמיד מוכן לשמוע סיפור טוב על הפארנורמל. אבל הסיפור על לנון וביצת החייזר היא בברור בדיה. אולי אורי המציא את הכל. או אולי לנון מתח את גלר. ג’ון אהב תעלולים. גלר עצמו הודה שלג’ון היה חוש הומור ציני. כמה משעשע לתאר את “החייזרים” כ”4 אנשי חרק” (החיפושיות?). נו באמת.

אולי ג’ון מצא את אחד הביצים האלה בחנות קסמים והחליט להמציא סיפור שאורי גלר יאמין בו.

————————————————————————————————–

בהמשך הכתבה מביא הכותב קטעים בהם הוכח שאורי גלר הוא שרלטן. המפורסם שבהם הוא קליפ בו גלר נכשל אצל ג’וני קארסון, קוסם לשעבר בעצמו, בתוכנית משנת 1973. קארסון, שהיה ספקן במיוחד, הביא מומחה שיעזור לו בהכנות ומאחורי הקלעים בבחינה המדוקדקת של אורי גלר.

אבל אתם לא צריכים ללכת רחוק מדי. בכתבה שפורסמה בYNET הסיפור שהוא מספר על לנון והביצה שונה מהתיאור שהוא נתן בעצמו בטור אותו כתב. אז אפשר לומר שהוא שכח, או שהוא תמצת, או שהאמת לא באמת חשובה, או שהאמת נמצאת שם בחוץ. בכל מקרה, זהו.

ואם אתם שואלים את עצמכם איך כל זה קשור – הרי ידוע שחייזרים בנו את הפירמידות במצרים. בני ישראל יצאו ממצרים. בגלל זה אנחנו חוגגים את פסח. עכשיו פסח – והנה, הקישור הקסום. תוכלו לקנות אותו בחנות הקישורים הקסומים הקרובה למקום מגורכם. (אנא בידקו כי אתם קונים קישור קסום מקורי. לא תינתן אחריות לקישור קסום שמיוצר בסין).

עכשיו, תעבירו לי את החרוסת ושיהיה לכם יום טוב.

#מייפאנג #שוןלנון #גוןלנון #סוףהשבועהאבוד #אלטוןגון #יוקואונו