אני לא יודע מה אתכם, אבל אני אוהב לפתוח את השבוע שלי עם כוס תה ירוק (ללא סוכר כמובן) ועם איזו תעלומה טובה. מכיוון שאת תעלומת ‘פול מת’ כבר פתרתי – הוא לא, הוא פשוט מאבד את הקול, ואת הטענה להיותו של כדור הארץ שטוח אני חושב שפתרתי עם הטענה שלאנשים ממש משעמם, יש לי היום אחת כזו שעין האדם הפשוט, או יותר נכון אוזנו לא נתקלה בה עדיין. זו תעלומה שמדירה שינה בין מעריצי הביטלס בכל העולם (העגול) כולו. גם אני איבדתי כמה שעות שינה אתמול אבל זה היה בגלל יתוש טורדני. מדובר בסצנה הנהדרת מתוך סרט הבכורה של הביטלס ‘לילה של יום מפרך’ (מת על התרגום הזה) שתפקידה היה להמחיש ולהדגיש את רוח הנעורים של הביטלס בפרט ובכלל את המרדנות ופערי הדורות בין הצעירים למבוגרים בבריטניה של תחילת שנות ה 60, אבל גם להביא את רוח השינוי לטובה ביחס לזכויותיהם של הצעירים מול אותם מבוגרים מאיימים ,אצילים ומכובדים. אז מה בסצנה? נוסע נכנס לתא בו ישובים הביטלס ועומד על זכויותיו לנסיעה שקטה ונעימה בעזרתם של משפטים חביבים ואלמותיים כמו “אני נוסע ברכבת הזו באופן קבוע – פעמיים בשבוע אז אני מניח שיש לי כמה זכויות” או “נלחמתי במלחמה עבור אנשים כמוך”, ומקבל תשובה מטלטלת ומוחצת מרינגו “אני מתערב שאתה מצטער שניצחת”. את ה’מבוגר’ הנרגן, מגלם ריצ’ארד ורנון שבאותה עת היה בגיל המופלג 39.
הנה הקטע:
בסצנה המצוינת הזו שמסתיימת עם מרדף של הביטלס אחר הרכבת מבחוץ כשהם מתחננים מהאדון ל’כדור שלהם בחזרה’, מערער האדון גם על ‘מוסיקת הרוקנרול החדשה’ של הצעירים כשהוא מכבה באבחה אחת את מכשיר הטרנזיסטור של רינגו ממנו בוקע קטע אינסטרומנטלי רוקנרולי צורמני. מאז הפעם הראשונה בה צפיתי בסרט, אכן תהיתי מה מקורו ואכן, סביב הקטע המוסיקלי הזה התפתח ויכוח שלם. האם אלו הביטלס שמנגנים בו, או האם זהו קטע אינסטרומנטלי גנרי שמנגנים נגני אולפן ונתפר עבור הסרט? או שאולי אלו בכלל ה’רולינג סטונס’?
את האש הצית הסופר דייב מורל שכתב בן היתר ספר על זיכרונותיו מתחילת שנות ה 70 שכוללים מפגש עם ג’ון לנון ועוד מיני תופינים. לספר הוא קרא Horse-Doggin’ – הארכיון של מורל, כרך מס’ 1 והוא יצא ב 2014. באותה שנה הוא התארח בתכנית הרדיו Breakfast With the Beatles בהגשת כריס קרטר, וליבה מחדש את ההתעניינות בזהות הקטע שמופיע בסצנה.
מורל סיפר את סיפורו של האספן רון פורמנק שנתקל ב 2 סלילי הקלטה בארכיוני ‘יוניברסל מיוזיק’ בעת שחקר פרויקט אחר. קלטת אחת הכילה מוסיקה אינסטרומנטלית שג’ורג’ מרטין הלחין עבור הסרט, על השני היה כתוב Beatles ובו היה ביצוע של כ 37 שניות לקטע שקיבל את השם ‘שיר הרכבת’. קופסת הקרטון של EMI TAPE נמצאה ובה חתיכת נייר ירוקה דהויה של אולפני טוויקנהאם עליה אפשר להבין את המלים ‘לילה מפרך’.
הנה ‘שיר הרכבת’ המלא:
קרטר פנה לגבי הקטע לאנשי ביטלס מובילים כמו מארק לואיסון, ברוס ספייזר ומרטין לואיס שלאף אחד מהם לא היה מושג לגבי ההקלטה הזו. קרטר גם שלח עותק של ההקלטה לנציגים של פול מקרטני ורינגו סטאר, אבל לא קיבל תגובה.
לדעתו של קרטר אין ספק שמדובר בביטלס. “אף אחד אחר לא ניגן בס כזה בתחילת 1964” ו “הגיטרה הראשית היא מאוד ג’ורג’ הריסון”. הוא גם טען שאף מוזיקאי אחר לא הגיע כדי לקחת קרדיט על ההקלטה הזו לאורך השנים.
אז זהו? השתכנעתם שאלו הביטלס? התעלומה נפתרה? תודה שהייתם אתנו….טוב לא באמת.
בלוג המוסיקה Pop and Hiss של ה’לוס אנג’לס טיימס’, פנה לג’יילס מרטין, בנו של ג’ורג’ שעבד בין היתר על הרימיקסים עבור שחזור הסרט עבור גרסת ה-4K לציון 50 שנה, שאמר: “הקשבתי לקטע, אני לא חושב שאלו הם. אין לקטע את אותו אופי – זה נשמע כמו נגני אולפן, אולי אותם נגני אולפן שאבא שלי השתמש בשאר הקטעים האינסטרומנטליים”. בכל זאת, הוא הוסיף, “יכול להיות שאני טועה”, ואמר שהוא מתכנן לנגן את הקטע לאביו בן ה 88 כדי לראות אם הוא עשוי לפתור את התעלומה.
במגזין הביטלס Beatlesfan הלכו ושאלו עוד מומחים מעולם המוסיקה והביטלס כמו למשל אלן קוזין, עורך בניו יורק טיימס שאמר:
“ההרגשה שלי היא שאלו לא הביטלס, אבל אני פתוח לאפשרות שכן. כשאני מאזין לזה זה לא נשמע כמו שום דבר שהם הקליטו, זה כן משהו שהם יכלו לנגן ואם הם היו מנסים להישמע גנריים כמו למשל ה’שאדוז’ זו בהחלט יכלה להיות התוצאה. החוסר בתיעוד היא נקודה משכנעת אבל לא מביאה בהכרח פשרה לעניין. הם יכלו להקליט את הקטע על סט הסרט היכן שהיה הציוד שלהם. לצערנו האדם היחיד שיכול לומר בצורה החלטית הוא פול. אבל נראה שמדיניות שלו בימים האלו היא לסרב לענות על שאלות של חוקרים ואז לומר להם היכן הם טועים (ולכתוב על כך שיר) לאחר שהם פרסמו את הממצאים שלהם”.
מצד שני, מומחה הביטלס רוג’ר סטורמו העיר: “למרות שזה לא ממש נשמע כמוהם זה עדיין יכול להיות הם. התופים לא נשמעים כמו רינגו, אבל זה יכול להיות פול. זה יכול להיות הם שמנסים לא להישמע כמותם. אם זה היה מישהו אחר, הם כבר היו דורשים את הקרדיט עבור הקטע”.
רוברט רודריגז, מחבר הסדרה “שאלות נפוצות על הביטלס”, חשב בתחילה שמדובר בביטלס. “בעיניי זה הזכיר את I Saw Her Standing There – שהוא בעצם רוקר של צ’אק ברי שמנוגן ב E. היעדר התיעוד הוא לא בהכרח הוכחה למשהו. הייתי רוצה להאמין שפול או רינגו יזכרו משהו בצורה כזו או אחרת, אבל אני די בספק. אז בנקודה זו, עד שמשהו מהותי יותר יצוץ , לא הייתי קובע שאילו הם, אבל גם לא הייתי מבטל זאת שכן”.
לאחר פניות רבות של מגזין הביטלס Beatlesfan לכל מי שיכל לספק תשובה (גם הוא פנה לפול ורינגו אך ללא מענה), הישועה הגיעה לבסוף בדמותם של 2 פתרונות אפשריים.
אחד מנגני האולפן שעבדו עם ג’ורג’ מרטין על מוסיקה עבור הסרט טען שזה הוא שמנגן בקטע ולא רינגו. “זה בוודאות אני” טען המתופף קלם קטיני. “על הגיטרות, אני חושב ניגנו ‘ביג ג’ים’ סאליבן וג’ימי פייג’ (!), הם עשו המון קטעי רוקנרול יחד בימים ההם, במיוחד בסשנים כאלו”.
קלם קטיני
לעומת זאת, הבסיסט הרבי פלאוורז שניגן גם הוא בסשנים שכאלו אבל לא בסשן הזה, טוען שהקטע בין 37 השניות יכול להיות פשוט קטע מהספרייה של ג’ורג’ מרטין או כל מפיק אחר.
“זה היה נפוץ בימים ההם, כשנגנים סיימו את העבודה מוקדם וביקשו מהם להקליט פיסות עבור ספריית הסאונד”. לבסוף התקבלה תשובתו של רינגו כשנשאל על העניין על ידי ה’לוס אנג’לס טיימס’: “אני חושש שאני אשמור על המסתורין. אני פשוט לא זוכר…”.
מה התשובה הנכונה? אף אחד באמת לא יודע. בעיניי הקטע הזה הוא אמירה פארודית נהדרת שנשתלה בסרט על ידי יוצריו, והיא באה להגחיך את המוסיקה החדשה הזו שנשמעה אותו הדבר לעולם המבוגרים. בצורה גאונית תפר מרטין קטע קצר שבאוזן לא מהוקצעת נשמע כמו כל קטע רוקנרול אחר, רק שהוא מנוגן על ידי נגני האולפן המבוגרים והלא רוקרים שלו וזו אמירה אותנתית, ביקורתית ונהדרת לטעמי שמיישרת קו עם הרוח הכללית הרעיונית שבו.