האלבום הלבן הוא תמונת המצב של התקופה שעברה על הביטלס – חוסר סדר ואירגון ויציאה מהגבולות המוכרים של להקה ומהגבולות של עצמם כאינדיבידואלים. אין בו קו עלילה אחיד ובעיקר ישנה אנדרלמוסיה מוסיקלית שמרחפת מעל הכל. הנה לכם פוסט מסכם שעוקב אחר הדרך הפתלתלה להקלטתו יום אחרי יום. הביטלס הגיעו לאולפן על מנת להקליט אלבום. הם לא תכננו את מה שיהיה האלבום הלבן הכפול שלהם שיהווה אלבום חדש לביטלס אחרי סרג’נט פפר. התוצאה היתה אלבום מנוגד מאוד לפפר הצבעוני. עטיפתו תהיה לבנה לגמרי, הוא יכיל 30 קטעים חדשים לגמרי של הביטלס בשלל סגנונות וחוסר ההקפדה בו היא הקונספט הבולט. ב 29 במאי 1968 הביטלס הגיעו לאולפן ההקלטות. שבוע בערך לפני כן, הם התכנסו בביתו של ג’ורג’ הריסון שבבעלותו היה מכשיר הקלטה רציני והקליטו 27 הקלטות דוגמא לשירים שצברו עבור האלבום. השיר הראשון עליו הם התחילו לעבוד באולפן היה Revolution 1 של ג’ון. 31 במאי 1968 – מקליטים את Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ה 4 ביוני 1968 – ממשיכים עם Revolution 1 ב 5 ביוני 1968, התחילו הביטלס לעבוד על השיר הבא Don’t Pass Me By שכתב לא אחר מאשר רינגו. יומיים אחר כך טסו רינגו וג’ורג’ לארה”ב כשהתרוץ העיקרי היה השתתפותו של הריסון בסרט “ראגה” של ראבי שאנקר. ב 8 ביוני השתתפו פול וזוגתו דאז ג’יין אשר בחתונתו של אחיו של פול, מייק. 8 ביוני 1968 – פול בחתונתו של מייק מקרטני בהעדרם של רינגו וג’ורג’, ג’ון ופול לא לוקחים חופשה ועובדים כל אחד על היקר לו: ב 10 ביוני מוצא לנון זמן להמשיך ולשחק עם הבייבי החדש שלו Revolution 9 ולמחרת מקליט פול את Blackbird ומקדם את בת טיפוחיו מרי הופקין. ג’ורג’ ורינגו חוזרים ב 18 ביוני לאנגליה, אבל אבוי, יומיים אחר כך טס לו מקרטני לארה”ב על מנת לקדם את חברת אפל החדשה בכנס של קפיטול בלוס אנג’לס. שם הוא מקדם גם את אהבתו הלוהטת והחדשה לא פחות לגברת לינדה איסטמן. לנון מנצל את ההזדמנות ומגביר הילוך על Revolution 9. הריסון מנצל את הזמן גם הוא וב 24 ביוני מתחיל להפיק לג’קי לומאקס, הטאלנט החדש של חברת אפל. הריסון גם תרם לו שיר שכתב ולא זכה להכנס לאלבום הלבן Sour Milk Sea. מקרטני חזר ללונדון והאלבום הלבן שוב עלה על המסלול. ב 26 ביוני התחילה העבודה על עוד שיר של ג’ון, זה עם השם הכי ארוך בתולדות הביטלס: Everybody’s Got Something To Hide Except Me And My Monkey. ב 27 ביוני התחילה העבודה על Good Night שכתב ג’ון לבנו ג’וליאן ובוצע על ידי רינגו. הוא יזכה לסגור את האלבום הלבן. עובדים על Good Night ב 28 ביוני 1968 ב 3 ביולי התחילה סאגת Ob-La-Di, Ob-La-Da שבסופו של דבר תדיר את ג’ף אמריק מהאולפן ומדעתו. ותחילת העבודה על הגרסה החשמלית והבועטת ל Revolution החלה ב 9 ביולי. ממקססים ב 11 ביולי 1968 ב 15 ביולי התחילה העבודה על Cry Baby Cry היפה והנוגה של לנון וב 18 ביולי על שיר חדש של פול Helter Skelter. למחרת התחילו הביטלס לעבוד על השיר העוקצני של לנון כלפי המהרישי מאהש יוגי שקיבל את השם Sexy Sadie. 19 ביולי 1968 19 ביולי 1968 – פול עם ג’ורג’ מרטין ומל אוונס למחרת, ב 20 ביולי, נפרדות דרכיהן של פול וג’ין אשר סופית. ב 22 ביולי הגיעה תזמורת לאולפן על מנת להקליט את קטע התזמור עבור Good Night ועוד קטע שכתב ג’ורג’ מרטין עבור הפתיחה של Don’t Pass Me By שכונה – A Beginning. ג’ון עם התזמורת ב 22 ביולי 1968 ב 25 ביולי הגיע סוף סוף תורו של ג’ורג’ הריסון והעבודה על While My Guitar Gently Weeps התחילה. ב 28 ביולי 1968, יצאו חברי הלהקה לסיבוב צילומים ברחבי העיר בסשן מרענן שכונה ה Mad Day Out. הוא צולם בלא פחות מ 7 לוקיישנים שונים. ה 28 ביולי 1968 – הביטלס וחבר ב Mad Day Out למחרת התחילה העבודה על מה שיהיה הסינגל הבא של הביטלס – Hey Jude. ה 30 ביולי 1968 – עובדים על Hey Jude ה 1 באוגוסט 1968 – עדיין Hey Jude ה 1 באוגוסט – מתגודדים סביב המאסטר ב 7 באוגוסט החלה העבודה על Not Guilty של ג’ורג’ הריסון ולמרות כמות השעות שהושקעה בו, הוא לא עבר את האודישנים ולא זכה להכנס לאלבום. ב 9 באוגוסט הקליט מקרטני את Mother Nature’s Son וב 13 באוגוסט התחילה העבודה על Yer Blues של ג’ון ועל עוד קטע שלא נכנס לאלבום בשם What’s The New Mary Jane. Rocky Raccoon הווסטרני של פול הוקלט ב 15 באוגוסט וב 20 באוגוסט, ביום השלמות, הקליט מקרטני באישון לילה את קטע האוננגרד הקטן שלו Wild Honey Pie. יומיים אחר כך, ב 22 באוגוסט, הביטלס התפרקו. ובכן כמעט. רינגו החליט שנמאס לו והוא נטש את הלהקה וטס עם משפחתו לחופשה בסרדיניה. רינגו והמשפחה מגיעים לסרדיניה מכיוון שסשני הקלטה באולפן כבר נקבעו מראש, הלהקה פשוט המשיכה בלעדיו והם הקליטו באותו היום את Back in the USSR. השיר הבא שהוקלט בהעדרו של רינגו הוא Dear Prudence והעבודה עליו החלה ב 28 באוגוסט. בשני השירים האחרונים, המתופף הוא לא אחר מאשר פול מקרטני. ב 3 בספטמבר חזר רינגו לחיק הלהקה האוהבת ואפשר היה לצלם את הקליפים עבור Hey Jude ו Revolution ביום שלמחרת. מצלמים ב 4 בספטמבר באולפני טוויקנהאם ב 11 בספטמבר 1968 התחילה העבודה על Glass Onion של ג’ון ששילב בו רפרנסים לשירים אחרים של הביטלס. בתוך כך הצליח פול להתחיל לעבוד על I Will הקטן והיפה שלו ב 16 בספטמבר. ב 18 בספטמבר הוקלט Birthday הספונטני ביום אחד ולמחרת התחילה העבודה על Piggies של ג’ורג’ הריסון. ב 23 בספטמבר התכנסה הלהקה על מנת להקליט את Happiness Is A Warm Gun המורכב והאדיר של ג’ון לנון. העבודות על Happiness Is A Warm Gun ב 1 באוקטובר כינס מקרטני שוב את כולם על מנת להקליט את שיר המחווה ל’בית אבא’ – Honey Pie. ה 1 באוקטובר – מקליטים את Honey Pie יומיים אחר כך ב 3 באוקטובר, הוקלט Savoy Truffle של הריסון ללא לנון. ה 3 באוקטובר 1968 השיר Martha My Dear הנהדר של פול התחיל את דרכו האולפנית ביום שלמחרת וקיבל גם את עבודת התזמור הראוייה לו. ה 4 באוקטובר 1968 ב 7 וב 8 באוקטובר הקליטו הריסון, מקרטני וסטאר את השיר המרטיט של הריסון Long Long Long. ה 7 באוקטובר 1968 ה 8 באוקטובר 1968 לחלק השני של היום, הגיע לנון כדי להקליט עם הלהקה שני שירים שלו. האחד I’m So Tired והשני The Continuing Story Of Bungalow Bill. לנון ב 8 באוקטובר 1968 יום המחרת, ה 9 באוקטובר, יום הולדתו ה 28 של לנון – היה יום של מיקסים והשלמות באולפן. מקרטני ניצל את השעות הריקות, תפס אולפן ריק והקליט את Why Don’t We Do It In The Road עם רינגו. ה 12 באוקטובר היה יום של ציון דרך. זה היה היום האחרון בו התחיל מישהו מהם להקליט שיר חדש. בשאר הימים הבאים יהיו רק סגירות של שירים שכבר הוקלטו. אם התחלנו את עבודות ההקלטה על האלבום עם שיר של לנון, מן הראוי שגם נסיים אותו כך. Julia האמוציונאלי והאישי סוגר את הקלטות האלבום הלבן. אז מה נשאר? לבחור את סדר השירים ולעצב פוסטר. מקרטני מקבל עליו (או לוקח) את העבודה מול מעצב הפוסטר, ריצ’ארד האמילטון. פול עם ריצ’ארד האמילטון מעצבים פוסטר אמצע אוקטובר – עובדים על סדר השירים באלבום פירות העמל של תקופת ההקלטות בשמחה רבה, 4 וחצי חודשים של עבודה קשה הגיעו אל סיומם. האלבום הלבן הכפול של הביטלס יצא לאור ב 22 בנובמבר 1968.

האלבום 'רינגו' מציין 50 שנה לצאתו! פרק חדש בביטלמניקס התפרסם זה עתה כדי לציין את התאריך העגול הזה ולדבר על רינגו. הפרק יעסוק ברינגו שלאחר פירוק הביטלס, באיבוד ומציאת הדרך שלו מתוך המסגרת שהיוותה עבורו הלהקה. כשהמסגרת התנפצה, רינגו ניסה להבין מה היא הדרך. הוא הקליט והוציא 2 אלבומים 'איזוטרים' יחסית - האחד קאברים לסטנדרטים ישנים והשני מחווה לקאנטרי ווסטרן, אבל החלום לייצר מוזיקה פופלארית כמו חבריו ללהקה כל הזמן היה שם. הוא שיחרר סינגלים לאוויר כדי לבדוק האם הקהל מעוניין בכך. התשובה היתה חיובית. שנתיים תמימות בהן רינגו עסק במוזיקה, משחק בסרטים, עיצוב ואפילו תפקיד ניהולי כמנהל חטיבת הסרטים של אפל, הוא הצליח למצוא את הדרך לאלבום 'האמיתי' הראשון שלו. בעזרת חברים טובים והמפיק ריצ'ארד פרי, במהלך 1973 הוא גיבש את האלבום שהפך ל'אלבום איחוד הביטלס' היחיד לאחר הפירוק. על רינגו שלאחר הפירוק, הדרך לאלבום וגיבוש והקלטת השירים ו'איחוד' הביטלס הרגעי שהיה שם, אדבר בפרק החדש בביטלמניקס שחוגג 50 לאלבום 'רינגו'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט בספוטיפיי. אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל האלבום של רינגו. האזנה נעימה!

האלבום Driving Rain של מקרטני יציין ממש עכשיו ב 12 בנובמבר, 20 שנה לצאתו וזו סיבה מספיק טובה להעיר חזרה את סדרת הפוסטים על קריירת הסולו של פול מקרטני ולכתוב על האלבום הנפלא הזה. בפוסט הקודם בסדרה, פול מקרטני שיחרר לאוויר העולם את האלבום הנהדר Flaming Pie, בו הוא חזר לעשות מוסיקה מרגשת כמו שרק הוא יודע לעשות ורכב על תחושת הנוסטלגיה הציבורית לביטלס שהגיעה לשיא עם פרויקט האנתולוגיה שהביא את הלהקה שוב למרכז לאחר 25 שנה שחלפו מאז הפירוק. באלבום הוא סגר גם מעגלים וקצוות עם קולוגות ויצר שיתופי פעולה נהדרים. במאי 1997, האלבום ראה אור, קיבל ביקורות נהדרות ונמכר היטב ויחד עם קבלת תואר ה’סר’ בחודש מרץ, המסע הושלם. מקרטני בן ה 55 היה בלב הקונצנזוס. לאחר שהתנסה בפרויקט מוסיקה קלאסית אחד, ה Liverpool Oratorio שהוקלט ב 1991 בקתדרלה המפוארת בליברפול ושוחרר באותה השנה, מקרטני הרגיש בטחון לגשת לפרויקט שני. ההרפתקאות הבלתי ידועות שבהן  ניסה מקרטני להטביע חותם, הצריכו מדריכים. ב 1991 היה זה קראל דיוויס שעבד באופן צמוד עם מקרטני על כתיבת המוסיקה, הפעם בחר מקרטני לגייס לעזרתו מחשב עם תוכנת קיובייס. לצידו היה גם המלחין דיוויד מת’יוס שעזר וריצ’ארד רודני בנט שפיקח על כל הפרויקט ולא חשש לבקר את מקרטני. מקרטני ‘תיזמר’ על המחשב על מנת לייצר פלט שאותו יוכלו נגני התזמורת לנגן. “לעיתים קרובות נהגתי לשלוח אליו פקס עם קטעי מוסיקה מהמחשב. הייתי בטוח שזה טוב. כמה דקות אחר כך קיבלתי פקס חזרה עם המילה FEEBLE [חלש] על מה ששלחתי“. מקרטני הודה שמוסיקה קלאסית לא היתה הטריטוריה שלו: “לא האזנתי להרבה מוסיקה קלאסית. האזנתי לבאך ולאחרונה למונטוורדי שאני חושב שיש לו הרבה במשותף עם המוסיקה של הביטלס המוקדמים. אני בר מזל כי אני לא ממש יודע על מוסיקה קלאסית וזה טוב כי מה שאני כותב הוא מקורי. זה יתרון לא לדעת הרבה. הבורות היא ברכה במקרה שלי”. דיוויד מת’יוס הוסיף: “התרשמתי מיכולת האינסטינקט התזמורתית והדמיון שלו. זה לא היה דמיון תזמורתי, וזו גם לא היתה מוסיקת רוקנרול שתורגמה לתזמורת זו היתה מוסיקה תזמורתית אמיתית“. הרעיון המרכזי שפיתח מקרטני בפרויקט היה מעגל החיים מתחילת ימיו של היקום והוא בחר לכתוב פאומה שתלווה את הפרויקט. הפואמה הוקדשה לחבר הטוב שלו איוון ווהאן שהלך לעולמו ב 1993. איוון היה זה שהציג את פול לג’ון ביום הגורלי ההוא ב 1957. ההקלטה נערכה בסוף אפריל 1997 באולפן 1 הגדול באבי רואד. לקחו בה חלק התזמורת והמקהלה הסימפונית של לונדון. באולפן הסמוך הקליטה להקת אואזיס את האלבום Be Here Now, עתיר הדיסטורשן. הסאונד הגבוה שהגיע מהם הפריע להקלטת התזמורת. כשנתבקשו חברי אואזיס להנמיך את הסאונד, הם הגיבו בכעס ויצאו בסערה מהאולפן. האלבום Standing Stone ראה אור בספטמבר 1997. בתחילת 1998 חזר מקרטני לפרויקט נסיוני בטריטוריה אחרת שגם בה הוא הרגיש בשל לקחת צעד קדימה. הוא חזר לעבוד עם יות’ על הפרויקט הבא של ההרכב הפיקטיבי הפיירמן. אם בפרויקט הראשון לקח יות’ את תוצרי ההקלטה של האלבום Off the Ground ויצר מהם יצירה חדשה, הפעם החליט מקרטני שהוא יכול לכתוב קטעי אמביינט חדשים ומקוריים. שמונה מתוך עשרה היצירות שכתב נכללו באלבום Rushes שהוקלט בפברואר 1998 באולפן של מקרטני. פול ניגן על כל הכלים כשיות’, הלוא הוא מרטין גלובר, פיקח על העבודה . אני חוזר ומודה שהז’אנר הזה הוא לא כוס התה עם הביסקוויט הנמס שלי, אבל כדאי לשים לב לשני דברים באלבום הזה. הוא מתכתב יותר עם מוסיקת עולם ופחות קודר ממה שרקח יות’ באלבום הקודם. בטראק מעניין וארוך בשם Auraveda, נעשה שימוש בכלים הודים – טאבלה וסיטאר. קשה לומר מה היתה הסיבה המדויקת לכך, אבל קל לשים לב לקריצה אל עולמו של הריסון. האלבום נפתח ונסגר בשתי גרסאות לאותו הקטע, מה שמקנה לו תחושה קונספטואלית, כלי בארגז הכלים של פול שהוא השתמש בו באלבום ‘באנד און דה ראן’. עם סיום העבודה על Rushes שיצא בספטמבר 1998, מקרטני מיהר לפרויקט הבא. אלבום שיאסוף בו את כל השירים שהקליטה לינדה במרוצת השנים. באותה התקופה לינדה נאבקה במחלת הסרטן והיתה כבר חולה מאוד. היא הלכה לעולמה ב 17 באפריל 1998. האלבום שהוקדש לה Wide Prairie ראה אור בסוף אוקטובר. לאחר מותה של לינדה באופן טבעי פול התכנס בעצמו ונכנס לתקופה דיכאונית. ההגיון אמר שאדם כמוהו יעמיס על עצמו עבודה רק כדי לא לשקוע באבל, אבל פול בחר אחרת. “היתה לי שנה של חוסר עשייה. כולם אמרו לי ‘תהיה עסוק’, עניתי ‘לא. זו כמו הכחשה’. סרבתי להיות עסוק. היתה לי שנה שלמה כדי לשחרר כל רגש שהציף אותי וככה עשיתי. למשך שנה מצאתי את עצמי בוכה בכל מיני סיטואציות ובפני כל אחד שפגשתי. ברגע שלינדה עלתה בשיחה אמרתי ‘מצטער על כך. אני חייב לבכות‘”. אחד השירים שפול כתב באותה תקופה דיבר בדיוק על כך. Try Not To Cry לא מסתיר בו את הרגשות שהיו לפול. הוא כתב אותו על הפסנתר כשניסה לצאת מהתקופה הזו כשהוא לא בטוח לאן הדרך מובילה. בשיר הוא מבקש עזרה ומדמה את החיים לשיר לא מוכר, בו לינדה לא נמצאת ולכן הוא לא יודע כיצד לבצע אותו. בחודש מרץ 1999 פול החליט לצאת מתקופת האבל שלו ולהוציא אל הפועל פרויקט ייחודי שעלה כבר בין לינדה ובינו. אלבום קאברים לשירי רוקנרול. הדגש היה על שירים שהשפיעו עליו אבל כאלה שהוא לא ביצע בעבר. “זה משהו שלין ואני דיברנו עליו והיא התלהבה מאוד מהרעיון. היא אהבה את הרוקנרול הזה. היא אהבה את הרעיון שאבצע כמה מהשירים הללו שלא ביצעתי בעבר עם הביטלס“. הפרויקט המשיך במידת מה את אלבום ה’בוטלג הרוסי’ שיצא ב 1988 אבל הוא שונה בשלושה אופנים עיקריים. בחירת הנגנים ל’סופר גרופ’ המופלאה שהוא הרכיב שכללה בין היתר את דיוויד גילמור, מייק גרין, איאן פייס ודייב מאטאקס ופול חוזר לעמדה האופיינית שלו – הבסיסט. האופן השני היה הבחירה באולפני אבי רואד מאשר באולפנים שלו. השינוי השלישי הוא שיבוץ שלושה שירים מקוריים שלו. Try Not To Cry, שיר הנושא ועוד שיר שהוקדש ללינדה בשם What It Is. התוצאה שונה לחלוטין מהבוטלג הרוסי שנשמע מעומעם ורזה לעומת סאונד שאמנם נשמע מונוכרומטי ודחוס באלבום Run Devil Run, אבל מאוד אותנטי ומתחבר בויז’ן להקלטה במועדון טחוב שנקרא הקאברן. הבחירה של פול להוציא לאור דווקא את החזרה לשורשים הזו כמשהו ראשוני לאחר מותה של לינדה ולא הקלטה של למשל אלבום משתפך שיבכה את מותה של אהובתו, אמיצה ומוצאת חן בעיניי מאוד. זה לא שהוא התעלם מהנושא לגמרי. יחד עם השיבוץ של Try Not To Cry ו What It Is שמוקדשים ללינדה ומוסווים היטב כשירי רוקנרול, הוא בחר כסינגל היחיד מהפרויקט ב No Other Baby שביצעו אז בסוף שנות ה 50 להקת הסקיפל ה’ויפרז’ ומצליח להרטיט כשפול שר: “אף אחת לא תוכל לרגש אותי כמוך“. ברוח הרוקנרול הזו נכנס מקרטני ב 16 בספטמבר 1999 לאולפני קפיטול בלוס אנג’לס על מנת לתרום את חלקו עבור סרט הקומדיה הבריטי Maybe Baby. הוא הקליט את שיר הנושא שהיה קאבר לשיר של באדי הולי. בתחילת אוקטובר יצא האלבום Run Devil Run וקצר הצלחה יחסית לאלבום קאברים. ההודעה על הופעה בקאברן בדצמבר, יצרה היסטריה סביב מי שרצה לשריין לעצמו כרטיסים וברוח התקופה החדשה, שודרה ההופעה גם בשידור חי באינטרנט מה שגרם לעומסים כבדים ברשת ולמליוני מאוכזבים שלא הצליחו לצפות במופע בלייב. ממש כחודש לאחר שחרור Run Devil Run, שוחרר גם אלבום ביצועים קלאסיים לשיריו של מקרטני בשם Working Classical. מקרטני התעקש להוכיח לעולם המוסיקה שלשיריו יש ערך מוסיקלי גדול ומה טוב יותר מאשר להפוך שירי עבר שלו למוסיקה קלאסית ולשבץ גם קטעים חדשים שכתב? אני מודה שהאלבום הזה נגיש יותר לכל מי שרוצה להתוודע אל ‘מקרטני הקלאסי’ ויש בו רגעים יפים כמו למשל הביצוע הנוגה והמלנכולי ל Warm and Beautiful והביצוע היפהפה לקטע שדיי הלך לאיבוד בקריירה של מקרטני – Golden Earth Girl מתוך Off the Ground. בשנה שפתחה את המלניום החדש, מקרטני לא עשה הרבה. לא עשה הרבה במושגים של מקרטני, זה טיפח אהבה חדשה בשם הת’ר מילס ועבד על אלבום אוונגרד. האלבום שנקרא Liverpool Sound Collage נולד לאחר שהאמן פיטר בלייק שמוכר בעיקר מעיצוב העטיפה האייקונית לאלבום האייקוני סרג’נט פפר, יצר קשר עם פול וביקש ממנו לצור קטע מוסיקלי שישלים את התערוכה שהוא ערך בליברפול. מכאן התפתח אלבום שלו שמאוד מתכתב עם ‘המוסיקה הלא גמורה’ של יוקו וג’ון. ההקלטות מכילות בהם בין היתר דגימות קולות של חברי הביטלס ושיתוף פעולה עם אורחים מפתיעים כמו חברי ה’סופר פרי אנימלז’ הוולשים שהוציאו באותה שנה אלבום מופת בשם Rings Around the World. לאלבום של ה’אנימלז’ תרם מקרטני ‘נגינה’ על גזר וסלרי ברוח התרומה המפורסמת לביץ’ בוייז עבור השיר Vegetables. ה’תרומה’ הזו היתה מעין טובה שהחזיר לחברי הלהקה שהיו אחראים ל’בלנד הביטלסי’ באלבום Liverpool Sound Collage שראה אור באוגוסט 2000. שלוש שנים תמימות חלפו מאז האלבום ‘פליימינג פאיי‘ והעבודה של פול הלכה והצטברה במישורים שונים שמדי פעם חופפים. שני אלבומים קלאסיים, אלבום אמביינט אחד, אלבום מחווה ללינדה, אלבום קאברים לשירי רוקנרול ואלבום אוונגרד. מה חסר? אלבום עם שירים לקהל הרחב. ההחלטה שלא לייצר אלבום זכרון קלאסי ללינדה השתלמה. לאחר שהחל מקרטני לשקם מחדש את חייו גם בתחום הזוגי, היתה לו הסתכלות רחבה יותר על החיים. מותה של לינדה היה קשה מנשוא אבל שנתיים לאחר מכן כשפניו היו אל עבר העתיד, הוא יכל לכתוב ולייצר שני סוגי שירים. כאלה שמתאבלים ומסתכלים על העבר וכאלה שמסתכלים באופטימיות אל העתיד הלא נודע ומנסים לשים את הכל בקונטקסט הגיוני. הנסיעה הזו בשבילי החיים עם המהמורות היתה לא פשוטה ודמתה במובן מסויים לנהיגה בגשם. זה קשה, אבל חייבים להמשיך. בתחילת 2001 פול החליט שזה הזמן לעבוד על האלבום הבא שלו. הוא קיבל רשימת מפיקים פוטנצייאלים ובחר את דיוויד קהאן האמריקאי שעבודתו עניינה אותו למרות שלא עבד איתו מעולם. גם את צוות הנגנים שהורכב עבורו הוא לא הכיר: ראסטי אנדרסון בגיטרה, המתופף אייב לבורייאל ג’וניור ואיש הקלידים גייב דיקסון. בפברואר הגיע מקרטני ללוס אנג’לס על מנת לעבוד על האלבום באולפני הנסון. הגישה שבחר לאלבום היתה גישת Run Devil Run פחות או יותר. הכוונה היתה להקפיד על כך שהשירים יוקלטו כמה שאפשר בלייב ולחזור לתפקידו כבסיסט, גם כאן עד כמה שאפשר. השיר הראשון שהוקלט היה קטע בשם About You שנכתב בגואה שבהודו. השיר האנרגטי הזה מסמל את ‘נקודת ההתעוררות’ באלבום, בה מסיים פול את ההתמודדות עם העבר ועובר לעסוק בעתיד. בקטע הזה מעביר פול את המושכות להת’ר ומרשה לעצמו לומר לה ‘למרות הכל. עכשיו זו את שבגללה אני קם בבוקר. את דברי האהבה אני אומר מעכשיו עלייך‘. כבר בהקלטה הראשונה שבר מקרטני את החוק הלא כתוב וניגן בגיטרה חשמלית באופן חופשי ונהדר שמסמל אולי את היציאה הזו לחופשי. שווה לציין גם את ההאמונד הנהדר של גייב דיקסון. השיר הבא שהוקלט מסמל מאוד את ‘הצד של לינדה’ באלבום. Lonely Road שפותח את האלבום הוא קטעי מרגש מאוד שבו מקרטני חושף את מה שמתרחש בליבו ומספר לנו על תהליך האבל הקשה שעבר. “ניסיתי להתגבר עלייך. ניסיתי למצוא משהו חדש, אבל כל מה שיכולתי לעשות הוא למלא את הזמן עם מחשבות עלייך“. היופי בשיר הזה הוא האבולוציה שהוא עובר. הוא נפתח כמו No Other Baby אבל עובר לסערת רגשות חשופה שלא מאפיינת את מקרטני. סערת הרגשות הזו מסעירה גם את המאזין. מקרטני שומע את המוסיקה של לינדה ומתחרפן. במלחמה הזו שבין לשמר את הזכרון, תהליך שמוריד אותו היגון שאולה, הוא בוחר שלא לתת למצב הזה ‘לקחת אותו למטה’. נושא הבדידות שעלה בכמה שירים שכתב מקרטני בחייו, מפחיד אותו מאוד. ‘אני לא רוצה ללכת בדרך הבודדה הזו שוב‘ הוא שר וצורח בקול נשבר ושובר לי את הלב. גם את השיר הזה כתב מקרטני בגואה בחופשה עם הת’ר בינואר וכשהוא הגיע להקלטות בפברואר הקול שלו היה במצב בעייתי. למעשה הוא איבד את קולו שבוע קודם לתחילת העבודה והסדקים בקולו בהקלטת השיר נבעו לא רק מהסערה הרגשית. הקטע הבא שהוקלט היה קטע אינסטרומנטלי ברובו בנופך הודי שנקרא. Riding into Jaipur הקטע מתכתב עם פרויקט הפיירמן וליתר דיוק עם קטע ספציפי בו שהזכרתי קודם ונקרא Auraveda. את הקטע הזה החל פול לכתוב בחופשה במלדיבים עם לינדה וסיים אותו בהודו עם הת’ר בנסיעת רכבת בדרך לעיירה ג’ייפור והכתיבה שהחלה עם לינדה והסתיימה עם הת’ר יותר מסימלית באלבום הזה. הפעם נעשה שימוש רק בטמפורה ככלי הודי שעליה ניגן ראסטי אנדרסון ומקרטני ניגן בגיטרת המרטין האקוסטית שלו כמו בסיטאר. לאור העובדה שבסוף השנה ילך ג’ורג’ הריסון לעולמו, אפשר להתייחס אל הקטע הזה כעל עוד מחווה יפה אליו. הקטע הכי ביטלסי באלבום, לפחות מבחינת מתודת העבודה היה She’s Given Up Talking. כך סיפר דיוויד קאהאן המפיק: “הקלטנו קטעים מהופכים וחשבתי שזה מגניב. פול אמר שאנחנו חייבים להשתמש בזה איפשהו. הקלטנו את זה על קלטת ושילבתי את זה על גבי ההקלטה של השיר“. באופן כללי הקטע הזה נשמע כמו משהו ממשפחת הנסיוניים של מקרטני שהוא נהנה לעשות מדי פעם. ברוח הביטלס, הוא חיבר גם את הבס שלו לאפקט הפאז. אפשר לשמוע שהחוק הלא כתוב השני שאמר שמקליטים בלייב הופר גם הוא כשהמון עבודת אוברדבים נדרשה והקנתה לקטע אווירה עגמומית וקודרת. מי היא זו שויתרה על יכולת הדיבור? מקרטני כתב את השיר כמה שנים קודם לכן בג’מייקה כשהוא לקח השראה מסיפור על ילדה שלא תקשרה עם המורים בבית הספר, מה שהצביע על חוסר תקשורת סלקטיבית. “הרעיון שהיא ויתרה על הדיבור נשמע לי כמו כותרת טובה לשיר“, סיפר מקרטני. תוצר נוסף לחופשה בגואה בתחילת השנה היה הקטע הקטן והענוג I Do . הכתיבה הנפלאה בשיר שמה את מקרטני על צומת דרכים. ההרגשה היא ששתי נשים נוכחות. מקרטני מדבר לליבן של שניהן באופן נוגע ללב. הוא מסביר ללינדה שזה מה שהוא צריך. היחסים החדשים האלה. להת’ר הוא מבטיח שהוא אוהב אותה ולשניהם הוא שר: “אילו רק ידעתן איך אני מרגיש…“. לעצמו הוא מסביר: “הימים עוברים כל כך מהר כשאתה נהנה, אבל החיים לא קלים, גם כשאתה בשמש“. כלי הנשיפה ה’פני ליינים‘ הן דגימות תזמורתיות שהכניס המפיק דיוויד קאהאן והן משלימות את הקטע באופן נפלא ונותנות לו הוד והדר. בחופשה בג’מייקה בה הוא כתב את She’s Giving Up Talking, כתב מקרטני גם את Your Way שהפך באולפן לקטע ווסטרני חמוד וקטן. ראסטי אנדרסון תרם נגינת סטיל גיטאר פדאל והייחוד בהקלטה היה שבפעם הראשונה הקליט מקרטני הרמוניות עם חברי הלהקה החדשה שלו. מי שיאזין היטב ישמע את טכניקה תיפוף הברכיים הייחודית שהוא שילב מדי פעם בשירים כשהבולט בהם היה Put it There. הקטע הבא שהוקלט היה ג’אם סשן סוער אולפני שקיבל את השם Rinse the Raindrops. זה קטע ייחודי מאוד ואהוב עליי בדיסקוגרפיה של מקרטני שהיתה עמוסה בג’אם סשנים ארוכים שהוקלטו אבל לא באמת הבשילו לכדי משהו שיוכל לשמש באלבום. הפעם זה קרה. מתוך סשן ארוך של כחצי שעה בו ביצעו מקרטני והלהקה גישות שונות סביב משפט אחד. אותי זה זורק מיד ל I want you שכתב לנון והביטלס ביצעו בצורה דומה עבור האלבום ‘אבי רואד’. בשיר ההוא בחר לנון לקחת שני טייקים עם גישות שונות ולחבר אותם ליצירה אחת. הפעם המשימה הזו ניתנה למפיק דיוויד קאהאן שלקח את חצי השעה המוקלטת ונשאר באולפן עד 4 לפנות בוקר כדי לעשות איתה משהו. “לא הצלחתי לרדת מתוצאה של עשר דקות“, הוא סיפר. לטעמי התוצאה מצויינת ומביאה מקרטני ייחודי ולא אופייני עם שירה נהדרת. הקטע הייחודי הזה יועד לסגור את האלבום הארוך הזה (15 קטעים) עד שאירוע לא צפוי קרה בניו יורק ב 11 בספטמבר 2001 ועל הדרך פיגע גם באלבום היפה והמהורהר הזה. הקטע הבא שהוקלט From a Lover to a Friend מתכתב היטב עם ה’צד של לינדה’ באלבום. הוא ממשיך את הקו המאוד חשוף של מקרטני באלבום שאולי מתחרה לו רק הפתיחות והזעם באלבום RAM. הוא לא חשב בכלל לכתוב שיר חשוף שכזה. לדברי פול הקטע הורכב מכמה חלקיקי מנגינות שהיו לו שלא הצליחו להגיע לכדי סיום. אדי קליין, טכנאי ההקלטות המוכשר שהלך לעולמו בשנה שעברה, ליווה את מקרטני רבות ולמעשה היה שותף בבניית האולפן שלו, עזר לו לסיים לחבר את הקטעים באחת משעות הלילה המאוחרות. את הדמו שהכיל מילים שמקרטני לא ממש נתן עליהן את הדעת הוא הביא ללהקה ב 20 בפברואר 2001. המילים שכאילו נשלפו מהשרוול מגלות את מקרטני במלוא פגיעותו וזקוק לאהבה חדשה בזמן שלינדה לא מניחה למחשבותיו. בשיר הוא מעלה אותה מדרגת האהובה לדרגת חברת הנפש הנצחית שלו ומבקש ממנה רשות לאהוב שוב. “איך אני יכול ללכת כשאני לא מוצא את הדרך” הוא שר באופן הכי נואש ומעורר סימפתיה. שימו לב לליין הבס המלודי והמתגלגל שמתחרה עם קולו של מקרטני אבל גם משמש לו כחבר לאורך כל השיר. שיתוף הפעולה הראשון בין פול לבנו ג’יימס ראה אור באלבום ‘פליימינג פאיי‘, שם ברוח האלבום המשפחתי, העניק האב לבנו את תפקיד הגיטרה החשמלית ב Heaven on a Sunday. באלבום הזה Driving Rain, שיתוף הפעולה התרחב לכדי שתי יצירות. האחת Spinning on an Axis שחיבר מקרטני האב לאחר ביקור משפחתי עם ג’יימס בניו האמפשייר. “השמש שקעה וג’יימס סיפר שהשמש לא ממש יורדת למטה, אלא שאנחנו מסתובבים ומתרחקים ממנה. היה לנו מעין כלי קלידים קטן וג’יימס ניגן ריף ואני ניסיתי לעשות עליו מעיין ראפ“. לאחר שתפס את הקטע על גבי הקלטה, הביא אותה מקרטני לאולפן כשג’יימס התארח וניגן על כלי הקשה. אני מודה שלמרות הפילוסופיות של הקטע, הוא מעט מיותר באלבום אינטימי שכזה. לעומת את Back in the Sunshine Again, הקטע השני המשותף של פול וג’יימס אני מחבב מאוד. את הקטע היפה הזה שמתאר יציאה מחושך לאור, מחורף לקיץ, מגשם לשמש סיים מקרטני לכתוב ממש לפני סשן ההקלטה שלו כשג’יימס תרם את הריף המרכזי לשיר ואת קטע הגשר וניגן בגיטרה חשמלית באולפן. מקרטני שוב השתמש בטכניקת האילתור סביב משפט אחד ושר אותו בואריציות שונות בקטע הסמי בלוזי הזה. בקיץ 2000 פול ביקר בחווה בסקוטלנד. הרוגע והשלווה שם העניקו לו השראה לכתוב את Tiny Bubble. הוא רץ לאולפן בחווה והקליט לו דמו. “הוא התחיל כבלדה, אבל כמו שקורה עם שירים כשמביאים אותם לאולפן ומצמידים להם להקה ומתופף הם הופכים למשהו אחר ומקבלים קצב“, הוא סיפר. התופים אמנם הופכים את הקטע ל’פופי’, אבל יש בו אלמנטים מנוגדים כמו למשל ליין החשמלית היפה ואורגן ההאמונד עליון ניגן גייב דיקסון. הליריקה בשיר המשיכה את הקו הפילוסופי של האלבום, אבל גם את הצד הרגשי-אישי. שוב באופן חשוף מקרטני שר: “אתם לא יכולים לדמיין מה עובר עליי“. ב Magic מקרטני חזר אחורה בזמן ל 1967. ליתר דיוק הוא חזר ללונדון למועדון ה Bag O’ Nails לרגע הפגישה הראשונה שלו עם לינדה. מקרטני שר באופן מדורג הולך ויורד עד לרמות של חוסר אנרגיה. הטון הנמוך הזה גורם למאזין להרגיש שמקרטני הולך עוד רגע לפרוץ בבכי בזמן שהוא מספר לנו את סיפור ה’קסם’ שקרה לו בערב בו הוא פגש את לינדה. “פתאום חשבתי שאני ממש גאה שהכרתי מישהי כל כך נהדרת כמו לינדה ל 30 שנה“. זה לא השיר היחיד שכתב מקרטני ישירות על לינדה. שירים נוספים שהכילו זכרונות מהתקופה שלהם יחדיו ירדו מהפרק, אבל מג’יק נשאר. “באותו הערב כשנפגשנו לראשונה עשיתי משהו שאף פעם לא עשיתי. ברגע שהיא עמדה לעזוב נעמדתי ואמרתי: ‘סליחה… שלום. אני פול, מי את?’. זה היה קסם“. בסופו של הקטע זה נשמע שפול ממאן לסיים אותו. הוא משתמש בטכניקת ה’סוף המטעה’ כדי למשוך את השיר רק עוד קצת בוריאציות שונות. רק עוד קצת להשאיר את הזיכרן המתוק הזה אצלו. בלוס אנג’לס באחד מימי הגשם לאחר טיול באיזור מאליבו, כתב מקרטני את שיר הנושא Driving Rain על חוויות היום החולף. למרות שזה קטע לא מתוחכם, עם מילים גנריות, מקרטני הצליח לסחוף בו בעיקר בגלל השירה העוצמתית והרעיון על החיים כמסע מלא מהמורות. דוגמא נהדרת לדברים הקטנים שהשפיעו על מקרטני בכתיבת המילים היה הצירוף Something’s Open, התראה שהופיעה בלוח המכוונים ברכב שאותה הפך ל Something’s Open It’s My Heart. את הלב הפתוח לאהבה חדשה העניק מקרטני כאמור להת’ר מיילס שזכתה לשיר שלם על שמה שהיווה המנון לאהבה החדשה. ‘הת’ר’ הוא קטע אינסטרומנטלי ברובו שכתב מקרטני על הפסנתר. כשהת’ר שלא הכירה את כל שירי הביטלס שמעה את הקטע שכתב פול היא שאלה, ‘איזה שיר של הביטלס זה?‘, פול ענה ‘זה לא של הביטלס. אני סתם ממציא את זה’. ‘ממציא? עכשיו? אתה חייב להקליט את זה על גבי קלטת עכשיו!‘. את הדמו הביא פול לאולפן והוא הוקלט על ידי הלהקה כשמקרטני הוסיף על גביו בס ועוד גיטרות. לבסוף הוא החליט להוסיף בשליש האחרון שלו גם מילים בהם הוא תיאר הלכה למעשה את תהליך האבל והבידוד שעבר עליו במשך שנה עד למציאת האהובה החדשה. זהו הקטע האחרון שהוקלט בסשנים הללו שהסתיימו ב 2 במרץ 2001. במאי השיק מקרטני את Wingspan, הפרויקט שהעלה מחדש את קרנו של ההרכב השני שלו Wings. הפרויקט לווה באלבום אוסף ותכנית טלוויזה דוקומנטרית באותו השם בה הוא ישב ושוחח עם מרי בתו על התקופה. תוכלו לצפות בו במלואו כאן: כשהתארח מקרטני אצל מייקל פרקינסון בסוף 1999 כדי לקדם את Run Devil Run, הוא התיישב ליד הפסנתר וסיפר וניגן קטע לא גמור שכתב בבית מלון בניו יורק כשלמרגלותיו הסנטרל פארק. הוא המשיך וסיפר שבחדר היה פסנתר קטן ולמחרת הוא התיישב וכתב את Your Loving Flame, קטע שמאלצי מדבק. מקרטני סיפר שזה השיר הראשון שהוא כתב להת’ר וברגע שהוא סיים אותו הוא התקשר אליה והשמיע לה אותו. האם זה מקרה שריף הפסנתר דומה מאוד לזה של ‘לט איט בי‘, שיר שדיבר על אימו של מקרטני? אין לי מושג. ב 19 ביוני התכנסה הלהקה שוב באולפני הנסון בלוס אנג’לס כדי להקליט את השיר הישן-חדש. לאחר מכן לקח דיויד קאהן את ההקלטה והוסיף על גביה קטעי תזמור כמעט בלתי מורגשים שכללו ויולה, כינור וצ’לו. בזמן שהותו בלוס אנג’לס, נתבקש מקרטני על ידי הבמאי קמרון קרואו לתרום שיר עבור סרטו החדש ‘ונילה סקיי’. מקרטני הזמין את קרואו לאולפן והשמיע לו כמה שירים מתוך האלבום החדש. קרואו לא התרצה וביקש שיר יותר פולקי עבור הסרט. מקרטני חזר אליו לאחר כמה ימים עם שיר הנושא שנשמע כמו העתקה מעצמו מ Biker like an Icon שהופיע באלבום Off the Ground. בבוקרו של ה 11 בספטמבר 2001, מקרטני היה בנמל התעופה JFK. ממש לפני שהמריא משם, עצר הקפטן את הטיסה ועשן נראה מיתמר מכיוון מגדלי התאומים. במהלך השעות בהן הוא היה תקוע בשדה התעופה כשהחדשות המשיכו לזרום, לקח מקרטני את הגיטרה וכתב את התחושות שלו. Give Me the right to Freedom. ב 20 באוקטובר הוא עזר בארגון מופע צדקה למען הנפגעים. המופע נערך במדיסון סקוור גארדן ונקרא The Concert for New York. שם הוא גם ביצע את השיר החדש Freedom שהתכתב מאוד עם Give Peace a Chance של לנון כמו ששמו של המופע התכתב עם המופע למען בנגדלש של הריסון. את ההקלטה מהמופע הוא לקח לאולפן כדי להוסיף לשיר את מה שנדרש על מנת שיהפוך להמנון. הוא לא הפך. בהחלטה של הרגע האחרון השיר סופח לאלבום, מה שהפך אותו לנטע זר שקילקל מעט את התמה המרכזית בו ואני מודה שאני לא נוהג להאזין לשיר. ב 12 בנובמבר 2001 ראה אור האלבום Driving Rain, קיבל ביקורות נהדרות, אבל רשם גם כשלון יחסי במכירות ואם זכרוני אינו מטעה אותי, זו אכן היתה תקופת ביניים מוזרה עבור פול, שהצליח באנתולוגיה ובפליימינג פאיי לייצר סביבו את הילה של אגדה עוד בחייו, אבל עכשיו העולם היה דהום ועסוק בדברים אחרים. זה לא הפריע למקרטני לתכנן סיבוב הופעות ענק שיתחיל באמצע 2002 וייקרא Driving World Tour. ב 29 בנובמבר 2001, הלך לעולמו ג’ורג’ הריסון ממחלת הסרטן. פול אמר “הוא היה אחי הקטן“.

זהו זה. הסדרה מ'ריבולבר לפפר' בביטלמניקס הגיעה לפרק האחרון שלה. הסדרה הזו היתה תענוג צרוף עבורי ואני מקווה שגם עבורכם, אבל כמו כל דבר צריך לדעת גם לסיים. בסדרה הזו דיברתי על התקופה המהפכנית היחסית קצרה של הביטלס שהחלה קודם לאלבום ריבולבר שהחל את המסע המהפכני הזה של הביטלס. סיפרתי על ההתנסויות של מקרטני שסחף אחריו גם את שאר חברי הלהקה ודיבקתי כמובן על ההקלטה הנפלאה של ריבלובר. עברנו יחד את התקופה הקשה שסבבה את הלהקה לאחר השלמת ההקלטות, תקופה שהובילה אותם לחשב מסלול מחדש, להפסיק להופיע ולהשתקע באולפן ההקלטות כדי לייצר לא רק אלבום אלא קונספט ואמירה מחודשים גם על המוזיקה וגם על עצמם כלהקה וכאמנים. והתוצאה מדהימה - האלבום סרג'נט פפר. את הפאזה השלישית הזו בתקופה המהפכנית של הביטלס שתחלתי לדבר עליה ב 2 הפרקים האחרונים, אני אחתום בפרק הזה שכאמור יחתום את הסדרה 'מריבולבר לפפר'. בפרק הזה נוציא את האלבום החדש של הביטלס ונתכונן יחד איתם לשידור החי הלווייני המרגש מול מאות מליונים של צופים. התוצאה תהיה ה'סינגל ההיפי' של הביטלס שהיה מוצר משלים לאלבום סרג'נט פפר. אדבר גם על הנסיון לרגע אחד להפוך להיפים ועל התקופה המקדימה לתחילת העבודה על הפרויקט השלישי שלהם, 'מסע הקסם המסתורי'. עם כל הצער, ניפרד מבריאן אפשטיין בסוף הסדרה, רק כדי לחזור אחורה בזמן ולהחיות אותו מחדש במיני הסדרה הבאה בביטלמניקס על חייו ופועלו של בריאן אפשטיין. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. תודה לכולכם על ההאזנה, ההתמדה המילים הטובות וגם על הביקורת. שמחתי מאוד על גילוי העניין בתקופה הנפלאה הזו של הביטלס ואני אשמח לקרוא בתגובות מה חשבתם על הפרק הזה ועל הסדרה בכללותה. האזנה נעימה!

לפני 55 שנים בדיוק, ב 4 בנובמבר 1963, אירוע היסטורי בעולם הביטלס. הביטלס הנרגשים עלו להופיע בפני המלכה האם אליזבת (שהיא אימה של המלכה אליזבת’ השנייה המלכה בפועל, שמולכת על בריטניה עד עכשיו). הביטלס הופיעו במסגרת ה Royal Variety Performance, מופע שנתי שבעבר נקרא ה Royal Command Performance. מופע ראשון שכזה נערך ב 1884 בצו המלכה ויקטוריה. מאז מפעם לפעם נקראו שחקנים נבחרים מהתיאטראות בלונדון על מנת להופיע באירועים דומים. הפעם הראשונה בה נערך המופע כ Royal Variety Performance הייתה ב 1912, כשהמילה Variety באה להצביע על כך שהמופע כולל בו מגוון סוגי אמנים מכל הז’אנרים והפך לאירוע צדקה שעם הזמן החל גם משודר בטלוויזיה, עד לימינו אנו. עם המלכה האם קרוליין הולמאן כתבה מאמר יפה על האירוע המכונן הזה ב 1963 לפני שנה, ונראה לי ממש מתאים היום להביא את התרגום שלי למאמר הנפלא שלה בשם: “זוכרים את הערב בו הביטלס ניגנו עבור משפחת המלוכה“. הנה הוא לפניכם. קשה לדמיין תקופה שבה הביטלס לא היו מפורסמים בעולם, אבל בנובמבר 1963, הם עדיין היו רק על סיפה של פריצה בינלאומית. הם זכו לפרסום בבריטניה, אך עדיין היו רחוקים מהופעתם האייקונית במופע של אד סאליבן בארצות הברית. ואז הרביעייה הבריטית הוזמנה לנגן ב”מופע המלכותי המגוון” השנתי. אף אחד מהם לא שיער כי לקראת סוף המופע בו ביצעו ארבעה שירים, ג’ון לנון יגיד משפט שיירשם בתולדות ההיסטוריה של הפופ. המלכה אליזבת השנייה, הפטרונית של ארגון הצדקה המלכותי, לא יכלה להשתתף בקונצרט בהיותה בהיריון עם הנסיך אדוארד, אבל במקומה, המלכה האם והנסיכה מרגרט ייצגו את המלוכה. מלכתחילה היה חשש שרביעיית ה”מופ-טופס” החדשה הזו תנגן עבור משפחת המלוכה. “אנשים דיברו על כך שלביטלס היה מבטא ליברפולי ושהם עומדים להופיע עבור המלכה האם”, סיפר אנתוני דקורטיס, היסטוריון רוקנרול ועורך ותיק של הרולינג סטון. “מערכת המעמדות, שהיא עדיין דבר משמעותי באנגליה, הייתה אז הרבה יותר חשובה. יש את הרעיון של האנגלית שמדבר בה המלך, והביטלס דיברו בניב אחר”. ממש לפני המופע, אחד השדרנים אפילו שאל את הלהקה, “האם אתם הולכים לטשטש חלק מהדיאלקט של ליברפול עבור המופע המלכותי?” פול מקרטני השיב בקנטרנות, “לא, אבל אתה יודע שלא כולנו מדברים כמו ה BBC”. כשנשאל על ידי מראיין אחר, אם הם מתכוונים לדבר בשפה נקייה, לעג גם לנון לשאלה, תחילה באנגלית של המלך ואחר כך בגרסה ליברפולית מוגזמת. ברור שהלהקה לא תשנה את המבטא שלה עבור אף אחד, אפילו לא עבור המלכה האם. הביטלס היו למעשה המופע השביעי מתוך 19 מכובדים נוספים באותה שנה שכללו את מרלן דיטריך ואת דיקי הנדרסון. עם מרלן דיטריך שהשתתפה גם היא במופע לבושים בסימן ההיכר החדש שלהם – החליפות, הרביעייה פתחה את הסט עם From Me To You. מקרטני נראה קצת מודאג או אולי רק נרגש וכמעט ומעד על המיקרופון שלו בדרך להציג את השיר הבא שלהם She Love You, רגע לפני שהאטו את הקצב עם גרסת כיסוי ל Till There Was You מ The Music Man. הנה הם פותחים עם From Me To You – שימו לב למקרטני המועד ממש בסופו של הקטע: הקטע השני She Loves You בהצגתו של מקרטני הנרגש מאוד. מקרטני כבר נרגע ואפילו מתבדח על חשבונה של הזמרת סופי טאקר (יש שחושבים שעל מימדיה) שכלל לא ביצעה את השיר: מה שקרה לאחר מכן הפך לאגדה. “עבור הקטע האחרון שלנו, אני רוצה לבקש את עזרתכם”, אומר לנון כשהוא מלקק את שפתיו. “האנשים שבמושבים הזולים יותר, מחאו כפיים, וכל השאר, אם רק תוכלו לשקשק בתכשיטים שלכם”. הקהל שאג בצחוק ומחא כפיים. בחיוך ומבוכה, לנון הרים אגודל כלפי מעלה, רגע לפני שהציג את Twist and Shout וזעק Yeah, תוך כדי שאנחנו מקבלים הצצה אל המלכה האם, שנראתה כאילו היא נהנית מהבדיחה. דווח כי הנסיכה מרגרט נשענה על כיסאה ומחאה כפיים לפי הקצב. השמועה גרסה שלנון התכוון לומר דברים קשים קצת יותר כמו “לשקשק את התכשיטים המזויינים שלכם”. יכול להיות שעצבנות מוציאה את המיטב ממנו. “הייתי נרגש ועצבני להפליא, אבל רציתי להגיד משהו, למרוד קצת”, הודה מאוחר יותר. “זה היה הכי טוב שיכולתי לעשות”. ההופעה –וההערה האייקונית של לנון, זכו לביקורות נלהבות בבריטניה, ונתנו להרכב את החשיפה הראשונית בעיתונות האמריקנית, כשהמגזין Time הזכיר אותם ב 15 בנובמבר, תחת הכותרת “זמרים: הטירוף החדש”. רק כמה ימים לאחר מכן, ב 22 בנובמבר [יום ההתנקשות בקנדי] קיבלה הביטלמאניה התייחסות טלוויזיונית ראשונה בארה”ב, עם קטע של חמש דקות בחדשות CBS שמראה צילומים מהופעה שלהם בבורנמות’ שבאנגליה וראיון. “למרות שמוסיקולוגים אומרים שזה לא שונה מכל רוקנרול אחר, חוץ מאשר אולי חזק יותר, הסגנון הזה נשא את הביטלס לראש הערימה. למעשה הם פגשו את המלוכה, והמלוכה העריכה והתרשמה” – כך הכריז אלכסנדר קנדריק במהלך הקטע. ואכן, המלכה האם דיווחה כי אהבה את המופע המלכותי. “זה אחת ההופעות הכי טובות שראיתי“, היא אומרת. “הביטלס הם הכי מסקרנים“. 1963 מייצגת נקודת מפנה לא רק עבור הביטלס, אלא גם עבור התרבות הבריטית. באותה העת דיבר ג’ורג’ הריסון בחביבות על המופע המלכותי. “זה היה נהדר, זה היה טוב מאוד“, הוא אמר. “הקהל היה הרבה יותר טוב ממה שציפינו”. ההרגשה הייתה כנראה הדדית. באוקטובר 1965 הפכה המלכה את כל ארבעת הגברברים ל “חברי הכבוד במסדר האימפריה הבריטית”, פרס שניתן עבור הצלחתם הבינלאומית, ועבור תרומתם לאמנויות הבריטיות. המהפכה החברתית והתרבותית של שנות השישים הייתה ללא ספק בעיצומה. רק כמה שנים לאחר מכן, הערות עדינות מהבמה פינו את מקומן למחאות מחודדות. בנובמבר 1969 החזיר לנון את תואר הכבוד שלו בנימה קצרה ומעוררת מחלוקת: “הוד מלכותך, אני מחזיר את ה MBE שלי כמחאה על מעורבותה של בריטניה בעסקי ניגריה-ביאפרה, ונגד תמיכתנו באמריקה בווייטנאם וכמחאה על כך שהסינגל Cold Turkey יורד במצעדים, באהבה ג’ון לנון מתיק (John Lennon of Bag)” שערי ארמון בקינגהאם ב 1965 כשהביטלס קיבלו את תארי ה MBE למרות שהוזמנו לחזור ולנגן שוב בברויאל וראייטי שואו, הביטלס מעולם לא חזרו. התזוזה אצל הנוער של 1963 הפכה למרד גלוי. “ככל ששנות ה 60 התקדמו, המרד הזה הפך להיות גורם יותר משמעותי במה שהיה הרוקנרול”, אומר דקוריטיס. “ההכרה של משפחת המלוכה בך, לא תעשה לך שום דבר טוב, זה בהחלט לא היה מגניב”. הביקורת של הביטלס על המלוכה הפכה מפורשת באלבום Abbey Road משנת 1969 המסתיים בשיר של מקרטני Her Majesty. הקטע הנסתר מכיל את השורה “הוד מלכותה היא בחורה נחמדה למדי, אבל אין לה הרבה מה לומר”. אפילו זה נראה עדין בהשוואה לעוינות הפתוחה שעוד מתעדת להגיע מלהקות כמו “הסקס פיסטולס”, שהשוו בגלוי את המלכה ל”משטר פאשיסטי”. הפאנק רוק שבבריטניה היתה תנועה פוליטית ממש כמו שהיתה תנועה מוסיקלית, והיא התנגשה בעולמה המוזהב של אליזבת ומשפחתה. “בחברה עם הרבה אנשים שנאבקים קשה מאוד, הרעיון להרים את הכובע שלך עבור המלכה, בוודאי בזמן שהסקס פיסטולס היו אז בסביבה – זה לא היה שום דבר שמישהו היה מעוניין לעשות”, אומר דקוריטיס. בימים אלה, רוב הרוקרים האייקונים התרככו לרעיון של המלכה אליזבת השנייה, ורק מעטים נרתעים מהרעיון של קבלת כבוד ממשפחת המלוכה כמו שעשה למשל דיוויד בואי בשנת 2000. (הוא סרב לקבל תואר אבירות מהמלכה בתואנה ש “הוא מאוד מוחמא אבל אין לו מושג עבור מה זה..”, ו ” לא עבור זה עבדתי כל החיים”). “השאר חושבים על המורשת שלהם, ואיך זה ייצג אותם בעתיד. ברור שתואר כזה שם אותך בקטגוריה אחרת”. אומר דקוריטיס. קשה לדעת מה היה ג’ון לנון חושב על משפחת המלוכה אילו חי לראות אותה כיום. אבל היום, אגדת הרוקנרול של הביטלס הוא אחד מסימני ההיכר של אנגליה – כמעט כמו המלכה עצמה. פול מקרטני הוא עכשיו סר – הוא הוכתר ב 11 במרץ 1997. ובאשר לקטע החצוף שלו, Her Majesty ? מקרטני ניגן אותו בגן של ארמון בקינגהאם עבור המלכה כחלק מחגיגות היובל שלה בשנת 2002: רק כמחווה, לא כהתגרות. בשנת 2012, אמר מקרטני למראיין כי המלכה תיזכר במורשתה כשולטת בבריטניה בזמן המהפכות של שנות השישים. “זה אחד הדברים בעבורו ייזכר שלטונה. למלכה אליזבת הראשונה, אנחנו זוכרים את ראלי, ולמלכה אליזבת השנייה אלו יהיו הביטלס”, אמר מקרטני ל”טלגרף”. “היא מלכת הרוקנרול.”

“אני יכול לקום בבוקר ולא לעשות כלום כל היום. אני פשוט יושב על המדרגות ומביט לתוך החלל וחושב עד שמגיע הזמן ללכת לישון … אם אני לבד במשך שלושה ימים, אני לא עושה כלום, אני כמעט עוזב את עצמי לגמרי. אני פשוט לא כאן. סין לא מבינה את זה. אני שם למעלה מתבונן בעצמי, או שאני אי שם בתוך הראש. אני רואה את הידיים שלי ומבין שהן נעות, אבל זה רובוט שעושה את זה.” כך לנון בביוגרפיה שכתב האנטר דיוויס ב 1967. את תחושת הבריחה לראשו תאר כבר לנון שנתיים קודם ב There’s a Place, שיר אישי ראשון בו הוא דיבר על עצמו בפתיחות שכזו. שירים כמו I’ll Cry Instead ו I’m a loser היוו חשיפה נוספת של המתרחש בנשפו ועל הרגשות הכמוסים שלו. ב Nowhere man לנון פותח הכל ומעביר ביקורת קשה על סגנון חייו בכל האספקטים. על המדינה והבית בהם הוא חי, על חוסר הדעתניות שלו, על חוסר היכולת לתכנן תכניות לעתיד ובין השורות ביקורת קשה על חייו הזוגיים ובעצם על חוסר האהבה לאשתו. העולם נתון לפקודתו, המעריצים צובאים על הדלתות, אבל הוא מחמיץ את החיים וממתין שמישהו יושיט לו יד או אולי מישהי. לנון בן ה 25 נמצא לכאורה על גג העולם – הביטלס מסיימים את סיבוב ההופעות המלא השני בארה”ב בהצלחה ועומדים להקליט את האלבום הבא. שנה קודם לכן ב 15 ביולי 1964, הוא רוכש את הבית שנקרא Kenwood. בית שנבנה ב 1913 וכונה בעבר “הבית החום”. הבית היה ממוקם במחוז סארי דרומית למחוז לונדון, לשם עבר לנון להתגורר עם אשתו סינתיה ובנם ג’וליאן בן השנה וחצי. הספק לא רע. הבית בקנווד הנה מקבץ תמונות נפלאות של הלנונים שצילם רוברט וויטאקר בביתם בקנווד. תמונות צבעוניות, כביכול אופטימיות מאוד עם התחלה מבטיחה למשפחה הקטנה הזו, אבל לאור מה שאירע בשנים הבאות, גם עצובות מאוד. לנון הצעיר למעשה היה בדיכאון מהריחוק שגזר על עצמו בקנווד. לאט לאט הוא איבד את החשק לבצע אפילו דברים יומיומיים. כמה חודשים מאוחר יותר בתחילת 1966, מגיעה לביתם כתבת בשם מורין קלייב מטעם ה London Evening Standard שהייתה גם ידידה טובה של ג’ון על מנת לראיין אותו עבור כתבה אחת מסדרת כתבות שעשתה על הביטלס שכותרתם הייתה “איך ביטל חי ? ג’ון לנון חי כך“. בכל כתבה בסדרה, התמקדה מורין בחבר ביטלס אחר ובכתבה האחרונה, בבריאן אפשטיין. הכתבה של מורין קלייב שהתפרסמה ב 66 מורין הייתה המומה ממה שראתה וכך כתבה: “על הגבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר ומחכה למשהו”, “הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא כנראה האדם העצלן ביותר באנגליה. ‘עצלנות פיסית’, הוא אומר. ‘לא אכפת לי לכתוב או לקרוא או לצפות או לדבר, אבל סקס הוא הדבר הפיסי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו’ “. באותה הכתבה נתן לנון את המניפסט שלו על הצלחת הביטלס ומשחרר משפט שאולי היה חבלני ופרובוקטיבי במתכוון, ואולי תמים, אבל בכל מקרה הביטלס עוד יתחרטו עליו בעתיד: “אנחנו יותר פופולריים מאשר ישו עכשיו. אני לא יודע מה יעלם ראשון – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר, אבל תלמידיו היו רגילים. הם אלו שמסובבים את זה, והורסים זאת עבורי”. נחזור ל 1965. בתוך הלימבו הזה שבין החולמנות הדיכאונית לבין הקריירה המצליחה, צריך לנון לספק את ליטרת השירים שלו עבור האלבום הבא. ב 1967, סיפר לנון להאנטר דיוויס, על המאבק עם מחסום הכתיבה וכיצד הגיע אליו השיר Nowhere Man: “פשוט ישבתי וניסיתי לחשוב, וחשבתי על עצמי יושב שם, עושה שום דבר והולך לשום מקום. ברגע שהיו לי המחשבות על כך, שה היה קל. הכל יצא החוצה. אני נזכר עכשיו….פשוט ניסיתי להפסיק לחשוב על משהו. שום דבר לא הגיע. התאכזבתי והלכתי לשכב ובעצם ויתרתי. אז חשבתי על עצמי כאל איש שום מקום שיושב בארץ שום מקום”. ב 1980 הוא הוסיף: “ביליתי 5 שעות בבוקר הזה בניסיון לכתוב שיר שיהיה משמעותי וטוב, ובסוף ויתרתי והלכתי לשכב. אז Nowhere Man הגיע, מילים ומוסיקה, כל הדבר הארור. ממש כששכבתי…לשחרר זה שם המשחק. אתה מנסה לשים על זה את האצבע וזה בורח. אתה מדליק את האור והג’וקים בורחים. לא תוכל לתפוס אותם”. דימוי מעניין. באותם הימים היו נפגשים פול וג’ון בביתו של ג’ון על מנת לערוך סשנים של כתיבת שירים משותפים. לא מעט יצירות נכתבו בשיטה הזו. פול סיפר שהוא הגיע לסשן כזה למחרת היום בו כתב לנון את Nowhere Man. “הגעתי והוא היה זרוק על הספה בעיניים טרוטות. זה באמת היה שיר שהוא כתב נגד עצמו. הוא הרגיש כאילו הוא לא הולך לשום מקום. אני חושב שזה היה בעצם על מצב הנישואים שלו. זה היה בתקופה שבה הוא היה לא מרוצה ממה שקורה, עם זאת, זה הוביל לשיר טוב מאוד. הוא התייחס אל עצמו בשיר כאל אדם שלישי, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לומר, ‘הוא לא קצת כמוך וכמוני?’ “ “זה היה השיר ה’אנטי ג’ון’ שנכתב על ידי ג’ון. כאילו שאין לו שום קשר אליו. אולי עזרתי עם מילה או שתיים, אבל היה לו כבר את הרוב כשהגעתי”. ההבנה של פול שמדובר בשיר על מצב נישואיו ובדידותו של ג’ון אולי גרמה להציב את השיר של ג’ון מיד אחרי שיר הטרוניה שלו על יחסיו המדרדרים עם ג’יין אשר You won’t see me. שני שירים לא על אהבה אלא על חוסר באהבה. ב 21 באוקטובר 1965, הביטלס נמצאים ביום השישי להקלטות Rubber Soul. היום הזה מתחיל עם עבודה על הקלטה חוזרת של Norwegian Wood ב 3 טייקים. מיד כשהם מסיימים, ללא הפסקה, הם עוברים לעבוד מיד על Nowhere Man. רוב הזמן עובר בחזרות ותיאומים ותוך כדי הם מגיעים לרעיון, לפתוח את השיר עם הרמוניה קולית משולשת. ההקלטה מתחילה בשלב מאוחר יותר ועד לחצות מספיקים הביטלס להקליט 2 טייקים לשיר. הטייק הראשון היה קצר בגלל טעות בתחילת ההקלטה, בטייק השני הצליחו הביטלס להקליט רק את גיטרת הליווי החשמלית וגרסה ראשונית של הפתיחה ההרמונית. בחצות הם מסיימים את העבודה עם שום תוצאה ומסכימים להתחיל מחדש ביום שלמחרת כשכל אחד הולך לחשוב על השיר בביתו. ה 22 באוקטובר הכיל בו 2 סשני הקלטות נפרדים. האחד בבוקר עם השלמת העבודה על In My Life וחלק הפסנתר המופתי של ג’ורג’ מרטין. מרטין על פסנתר חשמלי הסשן השני החל אחה”צ ובו התמקדו הביטלס ב Nowhere Man. הם כבר ידעו כיצד הם רוצים שהשיר ישמע, ואכן לאחר חזרות מספר, העבודה על הטרק הבסיסי מסתיימת ב 3 ניסיונות כשג’ון על הגיטרה האקוסטית, פול על הבס ורינגו על התופים. הטייק השני באותו היום היה המוצלח ביותר ואתו הם ממשיכים ומקליטים על גביו את תוספות הקולות לאורך כל השיר שבעזרתו של ג’ורג’ מרטין מושלמים כבר באותו הערב ומוכפלים. סולו הגיטרה מתווסף כשג’ון וג’ורג’ ניגנו יחדיו כשהם משתמשים בשני מגברים שונים שבניהם הוצב מיקרופון. ג’ון סיפר על הטריק המיוחד הזה בזמן ההקלטות לאלבום הסולו האחרון שלו Double Fantasy כשהוא הציע לנגן את הסולו של I’m Losing You באותה צורה. שיטה מקסימה בעיניי. ג’ורג’ הריסון סיפר: “החלטתי שאנגן על פנדר סטראט, ג’ון החליט שהוא גם יקבל גם אחת. אז שלחנו את מל אוונס להביא לנו שתי סטראט והוא חזר עם שתיים מהם בצבע תכלת. מיד השתמשנו בהם באלבום שעשינו אז, שהיה ‘Rubber Soul’. ניגנתי איתה המון באלבום הזה, ובמיוחד בסולו של ‘Nowhere Man’ שבו ג’ון ואני מנגנים יחד”. לנון והפנדר התכולה פול שדחף כל הזמן לניסויים באולפן, רצה שסולו הגיטרה יהיה עם הצליל הכי גבוה שאפשרי, הכוונה היא לכוון את הטרבל באולפן לדרגה הכי גבוה שיש. לאחר שטכנאי האולפן מסבירים לו שהם על המקסימום בטרבל, פול מציע להתחבר לעוד קונסולה על מנת לקבל עוד טרבל . פול סיפר: “הם היו תקועים על ספרי החוקים ולבשו עניבות. בסוף זה עבד והם היו שמחים בסתר כי הם היו מסוג הטכנאים האלו שהוסיפו 3 פעמים את הערך המותר של טרבל לשיר”. ב 25 באוקטובר, מייצרים ג’ורג’ מרטין והטכנאים את מיקס המונו המסורתי שנשמע ככה: יום למחרת ב 26 בזמן שהביטלס נמצאים בארמון בקינגהם ומקבלים את תואר ה MBE מהמלכה, טורחים ג’ורג’ מרטין והטכנאים על מיקס הסטריאו לשיר בו הטייק המקורי היה בערוץ השמאלי וכל התוספות בימני. כך זה נשמע. השיר נכנס לרפרטואר ההופעות של הביטלס עד לירידתם מהבמה באוגוסט 1966. כאן תוכלו לצפות בהם מבצעים את השיר בהופעה בגרמניה ביולי 1966. לסיום, 5 שנים עברו מאז הלך לעולמו היוצר והמוזיקאי הגדול שמוליק קראוס. עבור אלבומו האחרון והמצוין “יום רודף יום”, הקליט קראוס שיר שהלחין למילים של יענק’לה רוטבליט בשם “אדון שום כלום” – מזכיר לכם משהו ?

זה היה בסוף שנות ה-60, הביטלס לא הופיעו מ 1966, רמזים וסיפורים ממש מוזרים החלו להופיע שהצביעו על דבר מדהים: פול מקרטני נהרג בתאונת דרכים והוחלף על ידי כפיל. כך נכתב בצד האחורי של הספר שהוקדש לתאוריית הקונספירציה על מותו כביכול של פול בשיא קריירת הביטלס – הספר שנקרא The Walrus Was Paul – the great Beatles death clues נכתב על ידי ר. גארי פטרסון ויצא ב 1994. הספר The Walrus Was Paul פטרסון ערך עבודת מחקר מדוקדקת וריכז את כל הרמזים בסדר כרונולוגי. Here’s another clue for you all the walrus was Paul המשפט הזה שנשתל בשיר Glass Onion משנה מעט את היחס של הלהקה לעניין ומרמז על תעלול מכוון. מחבר הספר בחר לקחת חלק מהמשפט הזה לכותרת הספר ולטעמי עשה זאת על מנת להעביר את המסר שזוהי בסך הכל מיתולוגיה נחמדה שיצרה הלהקה למרות שהוא מתייחס אליה ברצינות תהומית. בהנחה שכזו אי אפשר שלא להתפעם מתעלול יחסי הציבור הגאוני שהגו הביטלס יחדיו עם בריאן אפשטיין. תעלול שנשמר בצד אולי לימים בהם הפופולריות שלהם תרד והם יוכלו לשלוף את הארנב הזה מהכובע ולמכור יותר תקליטים. בסדרת הפוסטים שנפרסם כאן בביטלמניקס, נביא תרגומים מהספר The Walrus Was Paul ונעקוב כרונולוגית אחר המיתוס המצמרר והנפלא כאחד שהפך לחלק בלתי נפרד מסיפור הביטלס. והיום המבוא לתאוריה ומהיכן צמחה. ב 12 לאוקטובר 1969, ראס גיב, שדרן רדיו בתחנה המחתרתית WKNR-FM בדטרויט קיבל שיחת טלפון שתצית את סיפור מותו של פול. המתקשר, בחור בשם טום, הציע לגיב להקשיב לכמה קטעים . האלבום Abbey Road בדיוק יצא לאור, אבל החקירה של טום התמקדה בחומר היותר ישן כמו Revolution 9 מהאלבום הלבן ו Strawberry Fields Forever. לאט לאט משתכנע גיב שיש משהו בסיפור. מחבר הספר מספר שבעודו עובד על כתיבתו קיבל יום אחד מייל מבחור בשם טום. טום סיפר לו במייל על שיחת הטלפון שערך עם השדרן ראס גיב בליל ה 12 באוקטובר 1969. השדרן ראס גיב פטרסון קופץ על המציאה וערך עמו ראיון קצר. “טום, היכן לראשונה שמעת על הרמזים הללו?” “השמועות על הרמזים הגיעו מחברים שלמדו בקולג’ אחר במישגן. אחד מהם שהיה מאלינויז, חיפש אותי – הוא כנראה היה המקור לחלק מהרמזים. התחלתי לברר ולחקור , בקושי ישנתי והצלחתי למצוא המון רמזים בעצמי.” “ספר לי על השיחה לתכנית של גיב” “הייתי שעתיים בשידור לייב ב WKNR וממש הדרכתי אותו מה ואיך לנגן בתקליטים ככה שישמעו את I buried paul או Turn me on dead man. הוא ניגן את התקליטים ובנתיים הייתי באוויר איתו, הוא היה סקפטי אבל הוא היה ממש סקרן אז הוא השאיר אותי על הקו.הוא שמע על כך בפעם הראשונה. הייתי סחוט כשזה נגמר. שעה אחר כך כבר הייתי בתחנת הרדיו עם עוד 2 חברים בשביל הכיף. מקרטני כבר הספיק להתקשר לתחנת הרדיו מסקוטלנד כשהוא ממש רותח וניסה לשים סוף לסיפור הזה. ראס גיב ראיין אותי לייב בתכנית שלו. ניסיתי להסביר שזה לא עניין רציני אבל נראה שזה כבר לא היה משנה. התקשורת כבר רצה עם הסיפור.” “מה קרה לך מאז אותו לילה?” “כולם הגיעו למחרת בלימודים ואמרו שהם הקשיבו לתכנית. אחר כך היה ספישל בטלוויזיה בה השמיעו חלקים התכנית הרדיו עם הקול שלי. כולם פתאום ממש נסחפו עם הסיפור הזה. מאז עברו 25 שנים ולא ממש התעסקתי עם הסיפור. יום אחד צפיתי ב MTV ושם ציינו 25 שנה לסיפור הזה ושאלו ‘מעניין מי התחיל את הסיפור ולמה?’ – קיבלתי צמרמורת באותו הרגע. באמת עברו 25 שנה מאז ? אחר כך שודרה ב CNN כתבה על כך והשמיעו קצת מהקול שלי בתכנית ההיא ואמרו שזה היה בחור בשם טום – אז כמה מהאנשים זיהו שזה אני ופתאום שוב היה הייפ על הרמזים והעניין. אלו 15 דקות התהילה שלי.” “טום מה המסר שאמרו לקבל הנוער של היום מהסיפור הזה ?” “הם צריכים להכיר את ההיסיטוריה כדי ללמוד ממנה. להתבגר אומר לשים משמעות על ביטויים כמו Love is all you need. בעתיד כולם יהיו מפורסמים ל 15 דקות. אה והשמועות על מותי היו מוגזמות.” “תודה טום !”. מסתבר שהיה מי שהקדים את טום. ב 17 בספטמבר 1969, פרסם בחור בשם טים הארפר מאמר בשם “האם פול מת?” בעיתון הקולג’ בו למד באיווה. ב 21 לאוקטובר, פרסם את המאמר ה Chicago Sun-Times. המאמר של טים הארפר שדרן בשם רובי יאנג ששידר בתחנת הרדיו WABC-AM בניו יורק ושידר ל כ 40 מדינות בארה”ב, התחיל לקבל גם כן בקשות ממאזינים לשדר תכנית בנושא. רובי יאנג הוא נזכר: “הקדשתי לכך ערב מוזר אחד אחרי שכמה ילדים התקשרו והתחילו להראות לי רמזים. כמובן שבהתחלה צחקתי עליהם אבל בכל זאת עליתי עם זה לאוויר. הבמאי של התכנית הגיע באמצע עם הפיג’מה שלו וצעק ‘רובי אתה יוצר היסטריה לאומית. רד מהאוויר’. באותו לילה הלכתי הביתה ופשוט לא נרדמתי. הייתי חסר מנוחה. ניגשתי לארון התקליטים והתחלתי להקשיב לקטעים , ולהשמיע אותם לאחור. זה היה ממש מוזר.” רובי חזר לאחר מכן והמשיך לשדר על כך. הנה קטע מהתכנית של רובי יאנג ששודרה ב 21 לאוקטובר 1969. כבר באותו היום התקבלה תגובה מדוברות הביטלס – דרק טיילור: “זו פשוט אשפה ישנה. הסיפור מסתובב במשך כבר כשנתיים – אנחנו מקבלים מכתבים מכל מיני סוגים של משוגעים, אבל פול עדיין מאוד איתנו”. גם לג’ון לנון היה מה להגיד בראיון שערך באוקטובר 69 עם תחנת הרדיו WKNR שבדטרויט: “זו בדיחה. פול לא מת. אם הוא היה מת היינו אומרים לכם. אנחנו היינו הראשונים לדעת. הוא מקליט עכשיו מוזיקה לסרט של רינגו The Magic Christian ומפיק למרי הופקינס. הוא חי ובועט. פול מקרטני לא יכול למות בלי שהעולם ידע על כך, כמו שהוא לא יכל להתחתן בלי שכולם ידעו על כך. הוא לא יכול להיות בחופשה בלי שידעו על כך. איך הוא יכול למות בלי שידעו על כך ?” כשהוא נשאל על המסרים שנשמעים כמשמיעים את התקליטים לאחור הוא אומר: “כל דבר שתנגן לאחור ייצא מקונוטציה. אין לי מושג איך זה נשמע לאחור אף פעם לא ניגנתי את זה ככה.” תוכלו לשמוע את הריאיון המלא כאן בו המראיין מקשה וחוזר כל פעם לסיפור מותו של פול. ב 7 בנובמבר 1969 מגיע הסיפור למגזין לייף שמפרסם ראיון ותמונות עדכניות מפול. פול אמר בראיון: “אולי השמועה התחילה כי לא הייתי הרבה בעיתונות בזמן האחרון, עשיתי מספיק עיתונות לכל החיים, ואין לי מה לומר בימים אלה, אני שמח להיות עם המשפחה שלי, ואני אעבוד כשאני ארצה, עברתי עשר שנים ואף פעם לא התנתקתי, עכשיו אני מתנתק בכל פעם שאני יכול. אני מעדיף להיות קצת פחות מפורסם בימים אלה”. שער המגזין לייפ שפורסם בנובמבר 1969 והביא ראיון עם פול ותמונות חדשות מסקוטלנד. באותו החודש דווח מחברת קפיטול על עליה משמעותית במכירות תקליטי הביטלס במיוחד על אלו המעורבים ברמזים – סרג’נט פפר ומסע הקסם המסתורי חזרו למצעדי המכירות של ה Billboard. בחלק הבא בסדרה, נתחיל לדמיין ונתאר את סיפור מותו של פול מקרטני והשתלשלות האירועים הדמיונית… ב 9 בנובמבר 1966, יום רביעי, בשעה 5 בבוקר איך שהיום מתחיל – פול נהרג בתאונת דרכים…

ב 19 במאי 1968 מתרחש הדייט הראשון של ג’ון ויוקו. דייט שמוליד אלבום אוונגרדי וזוגיות מופלאה. ההזמנה לתערוכה של יוקו בנובמבר 66 בה נפגשו ג’ון ויוקו אמנם השניים היו בקשר מאז פגישתם הראשונה ב 7 בנובמבר 1966 בגלריית אינדיקה שבלונדון בתערוכה של יוקו שנקראה Unfinished Paintings, אך זוהי לכל הדעות הפגישה הרומנטית הראשונה. “כשחזרנו מהודו, שוחחנו זה עם זו בטלפון. התקשרתי אליה, זה היה אמצע הלילה וסינתיה לא היתה שם, חשבתי לעצמי, ‘טוב, עכשיו זה הזמן להכיר אותה יותר טוב’. היא באה אל הבית ואני לא ידעתי מה לעשות. אז עלינו לאולפן שלי והשמעתי לה הקלטות שעשיתי, כמה בדיחות ומוזיקה אלקטרונית. היו מעט מאוד אנשים שיכולתי להשמיע להם את זה. היא התרשמה מאוד, ואז היא אמרה, ‘טוב, בוא נקליט כמה קטעים’, אז עשינו את Two Virgins. השעה היתה חצות כשסיימנו, אחר-כך עשינו אהבה וזה היה כמו שתי בתולות. זו היתה הפעם הראשונה. לא הבנתי שאני מאוהב בה. עדיין חשבתי שזה שיתוף פעולה אמנותי”. ההקלטות מאותו ליל אוהבים יצרו את האלבום האוונגרדי בעל הכותרת שמתכתבת עם שם התערוכה של יוקו מ 66: Unfinished Music No 1: Two Virgins. האלבום ראה אור בבריטניה ב 29 בנובמבר 1968 וספג אש. חוץ מהעטיפה הסנסציונית שלו עליה מופיעים ג’ון ויוקו בעירום וכמובן התוכן שצריך להיות חזק מאוד כדי להקשיב לו, האלבום מסמל את תחילת הסוף של הביטלס כשלראשונה חבר ביטלס מוציא פרויקט מוזיקלי עם פרטנר מוזיקלי אחר. זהון אגב לא היה פרויקט הסולו הראשון של חבר ביטלס, קדמו לו מקרטני עם הפסקול ל The Family Way שיצא בינואר 67, והריסון שהוציא פסקול לסרט Wonderwall ב 1 בנובמבר, רק מעט לפני האלבום של ג’ון ויוקו. אתם מוזמנים להקשיב לצד הראשון של Two Virgins – אין אחריות על בעיות אזניים או מיצמוצים בעיניים לאחר ההאזנה. בסוף מאי, התכנסו חברי הביטלס בביתו של ג’ורג’ הריסון באשר רגע לפני תחילת העבודה על האלבום הבא של הלהקה. הם הקליטו דמואים ל 23 קטעים שכתבו. חלקם נכתבו בהודו ורובם יוקלטו עבור האלבום הלבן. ההקלטות התבצעו בעזרת מכשיר הקלטה פשוט בעל 4 ערוצים שהיה לג’ורג’. לנון והריסון במהלך הקלטות הדמואים באשר אחד הקטעים שג’ון כתב בהודו הכיל שני משפטים: I need a fix ’cause I’m going down Back to the bits that I left uptown כשחזר מהודו ולאחר הדייט עם יוקו, הוסיף את השורה הבאה על ליל האהבים: Mother Superior jump the gun… יוקו קיבלה את הכינוי “אם המנזר” ונשאיר לדמיון איזה אקדח נדרך שם. את הרעיון הזה ירחיב לנון בעתיד. בסופו של הקטע מוסיף לנון על מנת שלא יהיה ספק בקשר של יוקו לעניין את הקטע הבא: Yoko oh no oh no Yoko oh no oh yes זו ההקלטה שמבצע לנון במרתון הדמואים בביתו של ג’ורג’ לאחר שחיבר את הכל יחדיו: אל הקטע התייחס פול בביוגרפיה שלו Many Years From Now: “הוא נכנס לסמים קשים יותר משהיינו, ולכן השירים שלו קיבלו יותר התייחסויות להרואין. עד לנקודה זו פלירטטנו קלות עם LSD ומריחואנה אבל עכשיו ג’ון התחיל לדבר על fixes ו monkeys (שהיה כינוי להרואין) , וזה היה מצב קשה יותר, שלא כולנו היינו שותפים אליו. היינו מאוכזבים שהוא נכנס להרואין כי לא ממש ראינו איך נוכל לעזור לו … זו היתה תקופה קשה לג’ון, אבל לעתים קרובות הצרות והטירוף האלו יכולים להוביל לאמנות טובה, כפי שאני חושב שקרה במקרה הזה”. לנון עם דונבן בהודו לנון כמובן הכחיש שהשיר נכתב על הרואין. הקטע הונח בצד והקלטות האלבום הלבן התחילו ביוני. מדי פעם חזר לנון לקטע הלא פתור הזה כשהוא תוהה מה לעשות איתו. קטע אחר שעבד עליו היתה מנגינה ללא מילים, בה הוא שילב את הפריטה המיוחדת שלמד מדונבן בהודו. הפריטה שהיתה פריטת פולק נפוצה, הופיעה בלא מעט שירים כמו To Try For The Sun של דונבן עצמו מ 65: ובקטע Puff The Magic Dragon של Peter, Paul & Mary: תוכלו לשמוע ממקור ראשון איך לימד דונבן את לנון לנגן את הפריטה הזו בהודו את מה שלמד יישם לנון בהתלהבות ב Dear Prudence וב Julia הנפלאים. לנון ממשיך להאבק עם הקטע החדש בביתו ומוסיף לו את המשפט Mama, you’re so beautiful this morning, I’d like to grab your weave בנתיים, באולפני אבי רואד, לנון נתקל בכותרת מוזרה בירחון אמריקאי שנקרא The American Rifleman ששירת את ציבור חובבי הנשק החם. “ג’ורג’ מרטין הראה לי את העטיפה של מגזין שאמר, ‘האושר הוא אקדח חם’. חשבתי שזה דבר נפלא ומטורף לומר. אקדח חם אומר שאתה ירית במשהו או מישהו”. המאמר מתוך The American Rifleman את הכותרת של הכתבה מאמץ לנון וכותב קטע בו הוא משתמש בכותרת של המאמר Happiness Is A Warm Gun. בגרסה מוקדמת של השיר I’m So Tired כתב לנון When I hold you in your arms when you show me each one of your charms I wonder should I get up, and go to the funny farm את השורות הללו לוקח לנון ומוציא מתוך I’m so Tired, ומשלב בהם את דימויי האקדח המיניים When I hold you in my arms And I feel my finger on your trigger I know nobody can do me no harm את הקטע שהורד מ I’m so tired הקליט לנון במסגרת הדמואים באשר ותוכלו להאזין לו כאן: את הקטע החדש כתב לנון בסגנון הדוואופ של שנות ה50 כשאת ה Shoop shoop, doowah doowah הוא מחליף עם דימויים מעולם הנשק החם: Shoot shoot, bang bang. בסופו של דבר הצליח לנון בעזרתם של חברים טובים לפצח את הקטע המוזיקלי הבלתי פתור שיהווה את הפתיחה ל Happiness Is A Warm Gun. זה קרה אחרי ליל התהוללות בו משתתפים לנון, דרק טיילור, ניל אספינל ופיט שוטון חבר הילדות של לנון שהיה גם חבר בקוורימן לתקופה קצרה. במהלך אותו אירוע לנון מבקש מהמשתתפים שהיו כולם בהשפעת LSD לעזור לו לסיים את הקטע הלא גמור. הוא מבקש מכל אחד שיזרוק משפטים לחלל האוויר על מנת שניל יוכל לכתוב אותם. לנון ופיט שוטון ב 67 לנון שואל, “איך הייתם מתארים בחורה חכמה..?” וכנראה מכוון ליוקו. דרק טיילור נזכר במשפט ליברפולי שהיה אומר אביו she’s not a girl who misses much. ניל רשם. דרק ממשיך ומספר לחבר’ה על מקרה מוזר בו הוא ואשתו פגשו בחופשה בחור בפאב מקומי שסיפר להם שכשהוא מתנה אהבים עם חברתו הוא נוהג לשים כפפות מעור. (!!?!!). ניל רשם. לנון מזקק מאוחר יותר את הסיפור לשורה She’s well acquainted with the touch of the velvet hand. דרק נזכר בעוד סיפור שקרא הפעם בעתון, על בחור שנעצר על כך שהיה מרכיב מראות על גבי המגפיים שלו כדי להציץ מתחת לחצאיות של בחורות. ניל רשם. לנון מזקק: The man in the crowd with the multicolored mirrors on his hobnail boots וכך טיילור היצירתי מפליג בסיפורים שהופכים לקולאג’ של דמויות וסיטואציות שונות על ידי לנון. כשלנון מסיים לכתוב את השיר המורכב הזה, זמן סיום ההקלטות לאלבום הלבן כמעט ומגיע – ליתר דיוק 3 שבועות לסיום. ה 23 בספטמבר מוקדש כולו להקלטת השיר. המפיק בפועל בסשנים עבור השיר היה כריס תומס שמחפה על העדרו של ג’ורג’ מרטין שהיה בחופשה. הסשן מתחיל בשעה 7 בערב והביטלס בהרכב מלא ונדיר להקלטות האלבום הלבן, מבצעים 45 טייקים לשיר ששמו הזמני Happiness Is A Warm Gun In Your Hand עד לשעה 3 לפנות בוקר אך ללא תוצאות משביעות רצון. היום שלמחרת נעשה שוב נסיון להקליט את השיר ושוב הוא מוקדש כולו להקלטתו. בין 7 בערב ל 2 לפנות בוקר מוקלטים 25 טייקים נוספים. (46 – 70). כמות הטייקים הגדולה והקושי להקליט את השיר נבעו משינוי המקצבים והמעברים בשיר שקל היה לטעות בהם. לבסוף הוחלט שטייק 53 הוא הטוב ביותר אך החלק האחרון של השיר היה טוב יותר בטייק 65. ג’ון ויוקו באולפן בהקלטות האלבום הלבן למחרת, ב 25 בספטמבר, מתבצע החיבור בין 2 הטייקים ומלאכת הקלטת התוספות על גבי המיקס שנוצר מתחילה. לנון מקליט את הקולות הראשיים ואחר כך נעזר בפול וג’ורג’ בהקלטת קולות הרקע הדוואפיים. מקרטני מוסיף עוד בס, ג’ורג’ מוסיף עוד גיטרה חשמלית, רינגו מוסיף נגינה על ההייהאט בתופים וטמבורין. עוד כלים שהתווספו היו נגינת פסנתר של מקרטני שהוסיף גם נגינת טובה ולנון באורגן. הכלים הללו מורדים מהמיקס הסופי שנעשה כבר באותו הלילה. עוד שינוי של הרגע האחרון שנעשה במיקס היה השתקת קולו של לנון ששר את הקטע של I need a fix יחד עם סולו הגיטרה של הריסון. תוכלו להאזין כאן לכלים הנוספים שהוקלטו והורדו אחר כך מבודדים וזהו המיקס שמכיל בו את הכלים שהורדו מקרטני שהיה נלהב ביותר מהתוצאה שהושגה הגיע הביתה שטוף אדרנלין והתפאר בפני לינדה חברתו הטרייה שלא מזמן עברה לגור איתו בביתו שבלונדון שזהו השיר הטוב ביותר שהביטלס הקליטו עבור האלבום החדש. במה נקנח ? הנה גרסה מיוחדת של U2 ל Happiness Is A Warm Gun שהם הקליטו כביסייד ב 1997 ואל תשכחו, אושר הוא פנקייק חם.

הביטלס מסיימים עם פאזת פפר כבר כחודש לפני שיצא. מכיוון שאין סיבוב הופעות ואיזושהי תדמית לשמר, כבר בתחילת מאי נפטר פול מהשפם של פפר ונגש לדבר הבא. ב 3 למאי השיר Magical Mystery Tour מוקלט באולפני אבי רואד. ב 11 למאי, שוב, שלושה שבועות לפני יציאת פפר, הביטלס מתכנסים באולפני Olympic Sound שבלונדון, וזוהי תהיה הפעם השנייה שהם מבצעים סשן הקלטות מחוץ לאולפני אבי רואד (הראשונה היתה בפברואר אותה שנה בהקלטות של Fixing a Hole), אבל הפעם הראשונה בה יתחילו ויסיימו את העבודה על השיר, כולל המיקס באולפן אחר. הסיבה להקלטות באולפן אחר היתה כנראה רצון לשינוי אווירה שהביטלס נזקקו לה לאחר ההקלטות באבי רואד בתקופת פפר. אולפני Olympic Sound הקטע שאותו הם התכנסו להלקליט היה Baby You’re A Rich Man, למעשה שיר שהורכב משני קטעים שחוברו יחדיו – הבתים מתוך קטע של ג’ון שנקרא One Of The Beautiful People בו משתמש לנון בטריק של שאלה-תשובה, מהשיר שעדיין לא יצא מפפר, With a little help from my friends. ג’ון הושפע בכתיבת הקטע מקונצרט מיוחד שנערך בלונדון שקרה ב 29 באפריל 67 בשם The 14 Hour Technicolor Dream, אירוע שהובילו להקת Pink Floyd שהופיעו בו גם כן, ובו הופיעו מספר רב של אמנים ומזיקאים. לנון עם האמן ג’ון דונבר ב 29 באפריל 67 ב 14 Hour Technicolor Dream למיטיבי לכת הנה לינק לסרטון שמסכם את האירוע ובו ניתן לראות גם את לנון. קטע הפזמון נכתב על ידי פול על תו בודד ומשמעות מיוחדת אין בו. נטען שבאופן מסויים הכוונה היתה לבריאן אפשטיין אבל זאת אולי עקב בדיחה שזרק לנון בהקלטות, “Baby you’re a rich fag Jew”. הביטלס התכנסו ב 11 למאי כדי להקליט את השיר עבור פס קול סרט האנימציה שקרם עור וגידים Yellow Submarine. החוזה לסרט למעשה נחתם רק כמה ימים לפני כן, וזאת על מנת לעמוד בהתחיבות של הביטלס ליונייטד ארטיסט. מכיוון שהביטלס לא ממש רצו להופיע בסרט בסגנון השניים הקודמים, הוחלט על סרט עם דמויות אנימציה. הכלי עליו ניגן לנון – קלוויולין בהקלטות לנון ניגן על כלי דמוי אורגן שנקרא קלוויולין, אותו צליל מוזר דמוי חליל בתחילת השיר, וכמו כן על פסנתר. מקרטני ניגן על הבס (ליין בס מצויין אגב) ובפסנתר גם כן, הריסון בגיטרה ורינגו בכל הקשה שונים. טכנאי אולפן בשם אדי קרמר, ניגן על סוג של קסילופון גדול. אורח מיוחד שנכח ושר קולות רקע היה מיק ג’אגר מהרולינג סטונס, שרק יום לפני כן הופיע יחד עם קית’ ריצ’ארדס בפני בית המשפט על עבירות סמים והשניים שוחררו בערבות. מיק ג’אגר וקית’ ריצ’ארדס בבית המשפט ב 10 במאי 67. חודש מאוחר יותר ישתתף מיק גם בהקלטת All you need is love. לנון ומקרטני לא נשארו חייבים וב 19 ביולי באותה שנה, תרמו את קולותיהם עבור הסינגל We Love You של הרולינג סטונס באותם אולפנים אגב. בקליפ המצורף רואים את הסטונס באולפן מלגלגים עם בית המשפט. 12 טייקים נדרשו על מנת לסיים את השיר, והוא מוקסס כבר באותו היום למונו מיקס. קית’ גרנט, אחד הטכנאים שהיה שם נזכר: “הם המשיכו לנגן, גרסה אחרי גרסה, אחר כך הצלחנו לקפוץ חזרה לזו שהם אהבו ולהגביר את השירה”. ב 7 ביולי 1967, יצא השיר כביסייד של הסינגל All you need is love. בסרט Yellow Submarine הוא מבליח רק לכמה שניות. ב 27 בנובמבר, חברת קפיטול שיבצה אותו בצד השני של האלבום Magical Mystery Tour. פול באולפן עם הרולינג סטונס בהקלטות We Love You לנון וג'אגר ביוני 1967 בהקלטות all you need is love

פרק חדש בביטלמניקס עלה לאוויר. הפרק החדש ממשיך את סדרת 'מריבולבר לפפר' שמגיעה ממש בקרוב לסופה. בפאזה השלישית של הסדרה הזו, פאזת ה'פוסט מהפכנות', אנחנו מגיעים לביטלס שאחרי העידן של האלבום סרג'נט פפר, למרות שהאלבום עדיין לא ראה אור. לפול מקרטני זה לא ממש שינה. הוא טס לארה"ב וחזר משם כשבאמתחתו נמצא כבר הפרויקט הבא עבור הביטלס. פרויקט שהוא קיווה שכמו הפרויקט של פפר, ימשיך להיות הדבק שמחזיק את הלהקה יחד. הגישה הפרויקטלית של הביטלס, ממשיכה כשפרויקט סרט האנימציה באורך מלא של הביטלס, קרם עור וגידים ועמד בפני חתימה. לפרויקט הזה נדרשו שלושה שירים חדשים - עוד פרויקט לשמחתו של מקרטני. בפרק הזה כדי לחתום סופית את פאזת פפר, אדבר על המיצג האומנותי לאלבום הזה - עטיפת האלבום שיחד עם השירים, האינר סליב המעוצב, מילות השירים והגייטפולד היווה חבילה אומנתית מרשימה. כל זה ועוד בפרק 13 בסדרה 'מריבולבר לפפר'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק הזה ולסדרה 'מריבולבר לפפר'. כיתבו כאן בתגובות. האזנה נעימה!

אתמול השקתי את סדרת הלייב של ביטלמניקס שנועדה כדי לתת פתרון משלים לפודאסט. אם הפודקסאט הוא קצת יותר רשמי, ממוקד, מעונב וערוך, אז בלייב הכל הרבה יותר משוחרר, אני מדבר על נושאים שונים שלא תמיד אני אתכנן לדבר עליהם, אין שום עריכהף כולל כל הגימגומים, ואתם יכולים לקחת חלק בזה. אז בלייב הראשון, דיברתי על סדרת 'מריבולבר לפפר' בפודקאסט שעומדת בפני סיום, על 60 שנה לאלבום with the beatles ובכלל על 1963 המהפכנית ועל ספר מעולה בנושא. דיברתי על שלושה אלבומי סולו שחוגגים השנה 50 שנה. האלבום של רינגו, mind games של ג'ון ו band on the run המופלא. דיברתי על עוד ספר נהדר שמתייחס לשנים 1970- 1974 כפאזה השנייה של הביטלס (אני מתייחס אליה כפאזה השלישית). לקינוח דיברתי על הראטלס, להקת הפארודיה הנהדרת לביטלס. ב'לייב' הזה תוכלו לצפות בלינק הבא בקבוצה של ביטלמניקס בפייסבוק: https://www.facebook.com/594714227/videos/1102876624424578

הפרק החדש של ביטלמניקס עלה להאזנה. הפרק החדש סוגר את ההקלטות הארוכות יחסית לאלבום החדש והמופתי של הביטלס - להקת מועדון הלבבות הבודדים של הסמל פפר! בפרק החדש נראה איך הביטלס מגיעים לישורת האחרונה עבור האלבום. ג'ורג' הריסון מביא את השיר המיוחל והיחיד שלו באלבום שגם עליו בתחילה חברי הביטלס והצוות הטכני מסתכלים בחשדנות עד לתוצאה המופלאה שממזגת את המזרח עם המערב באופן הכי יפה שיש. פול מקרטני כותב בעזרת ג'ון שיר מרגש על הנערה שברחה מהבית ומגיע לכדי 'קלאש' קטן עם ג'ורג' מרטין שבו שניהם נפגעים, אבל בולעים את הרוק ומשלימים את העבודה על האלבום הזה. את האלבום ואת הקונספט הלא גמור שלו, זה שדיברתי עליו במשך כמה פרקים, מקרטני בוחר לסגור כמו שהאלבום נפתח - בשינוי קטן אבל מהותי, רגע לפני ההדרן הגדול והגרנדיוזי. את האלבום כולו, הביטלס בוחרים לסגור בקריצה הומוריסטית קטנטנה, שתשחרר קצת אוויר מהרצינות התהומית והאומנותית שהאלבום 'נקלע' אליה - בכל זאת הם רק הביטלס, אותם נערים מליברפול. בפרק החדש אני שמח מאוד לארח את אביב קמאי. אביב, מורה למוזיקה שלקח חלק בכתיבת מאמרים בספרים על הביטלס והציג עבודות בכנסים אקדמיים על הביטלס באוניברסיטאות בארצות הברית. יחד ננסה להבין קצת יותר את מה שעובר על הביטלס בתקופה הזו ונדבר על עוד דברים מעניינים מאוד. כל זה, בפרק 12 בסדרה 'מריבולבר לפפר'. לפרק החדש תוכלו להאזין בשלל האפשרויות המפורטות ב‘פוד לינק’ של ביטלמניקס https://bit.ly/2SQoAGo הנה כמה אפשרויות נבחרות: ספוטיפיי אפל https://apple.co/3GCyLE3 גוגל https://bit.ly/3lrFAjs דיזר https://bit.ly/37Bbtje אמאזון https://amzn.to/3gTL0mm קאסטבוקס https://bit.ly/3sAN19i אם עדיין לא נרשמתם לרשימת התפוצה המיילית אתם מוזמנים לעשות זאת בדף הראשי של הבלוג ולקבל עדכונים במייל לגבי פוסטים, פרקי פודקאסט ועוד הפתעות לפני כולם. אל תשכחו להרשם כמנויים ולדרג את הפודקאסט גם בספוטיפיי. אשמח מאוד מאוד לקרוא את התגובות שלכם לפרק הזה, לסדרה עד כה ולחלק של פפר במיוחד. כיתבו כאן בתגובות. האזנה נעימה!