לפני יומיים הלך לעולמו הצלם האייקוני רוברט פרימן בגיל 83. מדוע אייקוני? לא ניתן לומר אחרת על מי שצילם בכישרון רב את עטיפות אלבומי הביטלס האייקוניות לא פחות מ with the Beatles ועד לראבר סול.
כך הספיד אותו פול:
רוברט פרימן היקר נפטר. הוא היה אחד הצלמים האהובים עלינו במהלך שנות הביטלס שהביא כמה מעטיפות האלבומים הכי אייקוניים שלנו. מלבד היותו מקצוען הוא היה בעל דמיון וחשיבה מקורית. אנשים חושבים לעיתים קרובות שהעטיפה ל Meet the Beatles [האלבום הראשון של הביטלס בחברת קפיטול בארה”ב שהכיל את העטיפה של with the Beatles] שבה הפנים שלנו מצולמות בחצי צל היה צילום אולפן מוקפד. למעשה זה צולם די מהר על ידי רוברט במסדרון של מלון בו התארחנו במקום בו אור טבעי הגיע מהחלונות בסוף המסדרון. אני חושב שלקח לו לא יותר מחצי שעה להשיג את התוצאה.
בוב צילם גם את עטיפת ראבר סול. התרגיל הרגיל שלו היה להשתמש במקרן שקופיות ולהקרין את התמונות שצילם על פיסת קרטון לבנה בגודל אלבום, בכך נתן לנו מושג מדויק כיצד ייראה המוצר המוגמר. במהלך הצגת השקופיות שלו עבור האלבום הזה, אחד הכרטיסים שהונחו על שולחן קטן נפל לאחור והעניק לתצלום מראה ‘מתוח’. במקום פשוט להניח את הכרטיס שוב ישר, התלהבנו מהרעיון של הגרסה החדשה הזו של התצלום שלו. הוא הבטיח לנו שאפשר להדפיס אותו כך ובגלל שהאלבום נקרא Rubber Soul הרגשנו שהתמונה מתאימה בצורה מושלמת.
אתגעגע לאיש הנפלא הזה אבל תמיד אוקיר את הזיכרונות החביבים ממנו.
תודה בוב. אוהב פול.
עד כאן ההספד של פול. ב 1990 ראה אור ספר נהדר שהוציא רוברט פרימן שנקרא The Beatles: A Private View, חמש שנים אחר כך הוא ראה גם אור בעברית בשם “הביטלס” בתרגום נהדר של לא אחר מאשר י. קוטנר, הלוא הוא יואב קוטנר. הספר נפלא ומביא את סיפורו של פרימן עם הביטלס במילותיו הוא עם תמונות נהדרות חלקן פחות מוכרות. מתוכו בחרתי להביא את ההקדמה שכתב שנשאה את הכותרת “במבט לאחור”, בה הוא שוטח את סיפור הפגישה בניהם שהוליד בספונטניות כפי שסיפר פול בהספד את העטיפה האייקונית של אלבומם השני.
ספרו של רוברט פרימן
במבט לאחור, קשה לי להאמין שבתחילת הקריירה שלי כצלם זכיתי לקחת חלק בחוויה מיוחדת במינה – לעבוד ולטייל עם הביטלס. במהלך תקופה של שלוש שנים ראיתי אותם מתפתחים והופכים מלהקה ליוורפולית צעירה המנגנת באולמות על שפת הים לכוכבים בינלאומיים, שהמוסיקה שלהם שלטה במצעדים האמריקניים ובגלי האתר בכל העולם. לונדון הייתה ללא ספק זירת ההתרחשויות בשנות השישים המוקדמות. הייתה תחושה של שחרור מן המלחמה הקרה שהטילה את צילה על שנות החמישים ופתיחות הולכת וגוברת כלפי כל שטחי החיים. אם לונדון סימלה את שנות השישים העליזות, הרי זה בגלל אותה פתיחות – ביחס למין, למוסיקה ולאופנה – אם כי לא בהכרח בסדר הזה, ולא בהכרח בנוגע לנושאים הללו בלבד.
פרימן עם רינגו ב 1964 – תמונה שצילם ג’ורג’ הריסון
ואז, משום מקום, הופיעו הביטלס. שמעתי אותם לראשונה ברדיו – אהביני, את יודעת שאני אוהב אותך – ואחר כך בתקליטים, בבארים ובמועדוני הלילה. במוסיקה שלהם שיקפה את האנרגיה והאופטימיות של התקופה, והייתה זו הדרך בה טיפלו ברוקנרול, יחד עם עוד להקות אנגליות ואמריקניות, שפיתתה אותי לעזוב את הג’אז. זה היה בתחילת קיץ 1963. עבדתי כצלם מזה שנתיים בלבד, אבל כבר הצלחתי לבסס לעצמי מוניטין בזכות עבודתי לסאנדיי טיימס ולכתבי עת אחרים. זמן קצר לפני-כן נשלחתי למוסקבה לצלם את כרושצ’וב בקרמלין, ובתחילת אותה שנה צילמתי את לוח השנה הראשון של חברת הצמיגים “פירלי”. והוא הפך ללהיט גדול, ובשנים הבאות, לאירוע תקשורתי. אבל המשימה החביבה עליי באותה תקופה הייתה לצלם את ג’ון קולטריין ומוסיקאי ג’אז אחרים בפסטיבל בלונדון. את התצלומים של המוסיקאים הללו הראיתי מאוחר יותר לביטלס.
שיחת טלפון מקרית לדיק פונטיין, חבר שלי שהתגורר במנצ’סטר, יצרה את הקשר ביני לבינם. דיק עבד בחברת הטלוויזיה “גראנדה” ובמהלך השנה שקדמה, צילם אותם במועדון הקאוורן בליוורפול. הוא אמר לי שאם אני מעוניין להמשיך לצלם מוסיקאים, בפירוש כדאי שאלך לראות אותם, כי הם להקה כשרונית ויש לכל אחד מהם אישיות נהדרת. בשבוע שלאחר מכן התקשרתי לאיש יחסי הציבור שלהם בלונדון. הוא הפנה אותי לבריאן אפשטיין, המנהל שלהם, שביקש ממני לשלוח תיק עבודות ללאנדודנו שבוויילס, שם ניגנו הביטלס באותה העת. בניתי תיק עבודות של תמונות שחור-לבן גדולות, רובן דיוקנאות של נגני ג’אז – קנונבול אדרלי, דיזי גילספי, אלווין ג’ונס, קולמן הוקינס וג’ון קולטריין.
מתוך סשן הצילום ל Beatles For Sale
התגובה של הביטלס הייתה חיובית – הם אהבו את העבודות, וכתוצאה מכך בריאן סידר לי פגישה איתם בבורנמות’, שבוע אחר כך, שם עמדו להופיע כמה ערבים באולם הקולנוע המקומי של חברת “גומונט”. בבוקר ה 20 באוגוסט 1963, ארזתי את חפצי, קפצתי לאוטו ונסעתי לפגוש את הביטלס במלון פאלאס קורט.
תמונה אלטרנטיבית לעטיפת Help
בראין אפשטיין התגלה כגבר צעיר ונעים הליכות, לבוש בחליפה כחולה-כהה ללא רבב, בחולצה לבנה מעומלנת ובעניבה מנוקדת. הוא לקח אותי לבית הקפה של המלון, שם אמורה היתה הפגישה להתקיים. “הם ירדו בסביבות הצהריים” הוא אמר בחיוך מתנצל. “הם מאחרי קום”. ג’ורג’ ורינגו הגיעו ראשונים, אחריהם פול, ולבסוף ג’ון. התרשמתי מהמבטא הליוורפולי העשיר שלהם, מסגנונם הישיר ומהופעתם הדקיקה והכהה – ארבעה אנשים שהייתה להם במילה אחת, כריזמה.
אלטרנטיבה ל with the Beatles
ג’ון שאל אותי בדרכו הישירה הרגילה מה היה לי בראש. הסברתי לו שמטרת הביקור שלי הייתה לפגוש אותם, ואם הכימיה בינינו תהיה טובה, לצלם כמה פורטרטים שלהם ואולי גם צילומים כלליים של הלהקה בזמן הופעה. לא חשבתי על עיתון מסויים לפרסום התצלומים או על כתב עת כלשהו. על זה הוכל לדבר בהמשך אם התוצאות יהיו טובות. בריאן אמר שהם יופיעו באותו ערב, אז התאכסנתי במלון וטענתי את המצלמות שלי. ארבעה ימים אחר כך, עדיין הייתי שם. מפיק התקליט שלהם, ג’ורג’ מרטין, התקשר ואמר לבריאן שתאריך היעד של הפקת העטיפה לאלבום החדש מתקרב, והוא צריך תצלום בדחיפות. בריאן שאל אותי אם בראש שלי לנסות ובסוף יום המחרת, העניין היה סגור.
כשהאלבום יצא בנובמבר של אותה שנה, הביטלמאניה כבר סחפה את המדינה. זהו רק שגעון חולף, אמרו אנשים באותה תקופה. אני מעולם לא חשבתי על הביטלס כעל תופעה חולפת, והסיבה לכך נעוצה בחיוניות ובעושר של המוסיקה שלהם – מהמורשת הזאת אנחנו נהנים עד היום.