אחת הסיבות ליצירת האלבום האגדי Pet Sound של הביץ’ בוייז, שיצא ב 1966, היו הביטלס והאלבום Rubber Soul. שם התחילה תחרות סמוייה בין ווילסון לבין הביטלס ובעיקר עם מקרטני, על מי ישיג את הצליל והאלבום האולטימטיבי. ווילסון יצר את Pet Sounds כתגובה ל Rubber Soul, מקרטני הוביל את הביטלס ליצור את ריבולבר כתגובה עם Here there and Everywhere הביץ’ בוייזי, ווילסון שומע את ריבולבר ומנסה להרים “פרוייקט על” בשם Smile בו הוא מנסה ללכוד את האסנס של אמריקה. ווילסון לא מצליח לעמוד בפרוייקט שהטיל על עצמו ועל להקתו, גונז את הפרוייקט וקורס אל תוך עצמו כשמהכה הסופית ניחתת עליו עם שיחרור האלבום סרג’נט פפר.
אנחנו כמובן הרווחנו מה”תחרות” את המוזיקה הנפלאה ששני הלהקות יצרו.
סרט מצויין שיצא ב 2015 שמכסה את התקופה של הקלטות Pet Sounds ו Smile ומתמקד בסיפור התערערותו הנפשית של בריאן וממקבל את סיפורו של בריאן הבוגר כעבור 20 שנה שחווה התעללות מצד הפסיכולוג שמטפל בו.
הנה הטריילר
היום תרגמתי את המאמר שאמנם לא מספר את סיפורו של ווילסון אך מסביר את הסיבות לגדולתו של ריבולבר, בניהם גם ווילסון עצמו. המאמר נקרא בשם “איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים“, וכתב אותו צ’ארלס ג’יי מוס עבור הקיופויינט ב 2016. הנה התרגום.
“איך ריבולבר של הביטלס גרם לבריאן ווילסון להתמוטטות עצבים”. הקסם מאחורי המהפכה האומנותית של הרקונ’רול של 1966.
כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה אלבום של הביטלס ב 1965, הוא נדהם כל כך שלמחרת בבוקר הוא ניגש ישר לפסנתר שלו והתחיל לכתוב את God Only Knows יחד עם השותף שלו לכתיבה טוני אשר.
וילסון ידע ש Rubber Soul – האלבום שהכיל את כתיבת השירים הבוגרת ביותר מאת ג’ון לנון, פול מקרטני וג’ורג ‘הריסון, והציג את ראשיתה של מהפכת האפקטים באולפן – היה הצצה אל העתיד של מוסיקת הרוק, וכי הביטלס היו בחזית. כמייסד של הביץ’ בויז, הוא ידע שהמוסיקה משתנה, וכדי שהלהקה שלו תישאר עם ידה על העליונה בתעשייה, הוא יצטרך לעשות משהו ממש טוב, או יותר.
התוצאה היתה Pet Sounds, ששוחרר ב 16 במאי 1966.
זה היה ההישג האמנותי הגדול ביותר של הביץ’ בוייז, כזה שהלהקה לא תגיע אליו שוב.
אבל עבור הביטלס, 1966 היתה רק ההתחלה של פיצוץ של חדשנות אמנותית וטכנולוגית שלא רק תשנה את הלהקה, אלא גם את מוסיקת הרוק לנצח. ריבולבר, שחוגג 50 החודש, היה שיאה של החדשנות. וכל זה כמעט ולא קרה. 1966 היתה אמורה להיות דומה מאוד לשנתיים הקודמות של הביטלס. הכל היה כבר ממופה על ידי מנהל בריאן אפשטיין, הלהקה היתה אמורה להצטלם עבור סרט נוסף, לכתוב ולהקליט פסקול לאותו הסרט, מסע הופעות, ואז להקליט אלבום נוסף. אבל כאשר הביטלס לא הסכימו עם אפשטיין על התסריט של הסרט, הפרויקט נגנז וזה נתן ללהקה זמן פנוי בלתי צפוי. איזו דרך טובה יותר לבלות את הזמן מאשר באולפן?
הספר Revolver: How the Beatle Reimagined Rock ’N’ Roll של רוברט רודריגז.
מכיוון שהביטלס היו כל כך מבוססים בתעשייה, הלהקה הרגישה שהם יכולים לקחת סיכונים נוספים כשזה מגיע לסוג השירים שהם מפיקים. זמן החופשה הנוסף הרשה להם לחקור רעיונות שאולי לא היו מתקבלים אילו היו תחת לוח זמנים הדוק. זה היה במהלך הזמן הזה, בו הלהקה הבינה כמה השפעה יש לסיבובי ההופעות עליהם. הופעה חיה סיפקה להם את עיקר הכסף שהם הרוויחו, אבל מסעות ההופעות גם הגבילו את הלהקה למוסיקה שהם יכלו לנגן – בעיקר שירים שניתן לשחזר בקלות על הבמה. אבל כפי שהוכיח Rubber Soul, המוסיקה של הביטלס הפכה מורכבת יותר, לא רק מנקודת מבט לירית, אלא גם מנקודת המבט הטכנית באולפן. כפי שרוברט רודריגז מציין בספרו, Revolver: How the Beatles Reimagined Rock ’N’ Roll:
“המצב הראה את הדיכוטומיה בין חובת ההגשמה מתוך צורך כלכלי (ודרישת המעריצים), והשגת היעוד האמנותי שלהם באולפן, שם שכן לבם היצירתי. מבחינתם, האופציה השנייה היתה העתיד”.
אבל לא רק הביטלס השתנו. אלא גם המעריצים. כמה שניסה בריאן אפשטיין לשמור על הלהקה תמימה, עם תדמית המופטופס, המחלוקות סביב הלהקה גברו. ראשית, דבריו הידועים לשמצה של ג’ון לנון לידידתו העיתונאית מורין קלייב על הביטלס, “פופולרים יותר מישו עכשיו” גרמו למהומה בינלאומית בקרב נוצרים רבים.
חברת Capitol Records שיגרה 60 אלף עותקים של מה שידוע כיום כ “עטיפת הקצבים”, האלבום Yesterday and Today, לחנויות ולתקשורת שבועות לפני יום שחרורו ב 15 ביוני, רק כדי שיהיו מוחלפים אחר כך בעטיפה הרבה יותר בטוחה אם כי משעממת, רק זמן קצר לאחר מכן.
ואז, במהלך החלק האסייתי של מסע ההופעות שלהם ב -1966 (שהיה האחרון שלהם), היו 2 תקריות נפרדות – אחת מהן הייתה עם הגברת הראשונה אימלדה מרקוס מהפיליפינים והשנייה בטוקיו, יפן, בניפון בודוקאן – מקום שנועד ללוחמה צבאית אמנות, ולא ממש להופעות רוק, על פי מקומיים.
למעריצים, הביטלס נעשו שברירים בפעם הראשונה בקריירה של הלהקה. וכתבים תפסו כל הזדמנות לנצל את חולשת הלהקה. לנון, מקרטני, הריסון ורינגו סטאר מצאו יותר מתמיד, נחמה באולפן, שם החלו ההכנות לריבולבר להתגבש. אבל לא רק מסע ההופעות, מחלוקות המעריצים, והתקשורת שאינה יודעת שובע היו הגורמים היחידים שהובילו את הביטלס להשתוקק ליותר זמן יצירתי באולפן. זה מה שקרה גם בחייהם הפרטיים.
הריסון המשיך את לימודי הסיטאר בהדרכתו של המורה ראבי שנקר, וכן עם מדיטציה טרנסנדנטלית. מקרטני החל לחקור את סצנת האמנות בלונדון עם חברתו ג’ין אשר, שהתעסקה בתיאטרון, מוסיקה קלאסית ותרבות גבוהה. ג’ון לנון התחיל לשחק בסרט בכיכובו שנקרא “איך ניצחתי במלחמה” שצילומיו החלו בגרמניה. הוא גם פגש את האמנית יוקו אונו בגלריית אינדיקה.
ואז היו גם הסמים.
ב 1966, הביטלס לא היו זרים למושג הסמים. המופעים שלהם בהמבורג בתחילת שנות השישים היו מונעים על ידי תרופה לעידוד תיאבון בשם פרלודין אשר נתן להם מה שהיה נראה כמו אנרגיה בלתי מוגבלת לנגן במשך שעות, עד שהתפוגג. ואז הם פשוט לקחו עוד. אם Rubber Soul היה ידוע בתור אלבום המריחואנה, אז ריבולבר היה ידוע בתור אלבום ה LSD. זה יהיה טיפשי לייחס את נחשול החדשנות שהלהקה חוותה במהלך הסשנים של ריבולבר ל LSD בלבד, אבל זה בהחלט לא הזיק כשהיה מדובר בפתיחת דעתם לאפשרויות מוסיקליות שאולי הם לא היו רואים בלעדיהם.
על אף ש Rubber Soul רמז על כיוונים חדשים במוסיקה של הביטלס, הסינגל של יוני 1966 Paperback Writer היה עוד צעד קדימה. הבי סייד של הסינגל היה Rain בו התעסקו הביטלס עם שירה לאחור, אפקטי בס ניסיונים וטכנולוגיות חדשות באולפני אבי רואד.
הם לא יכלו להשיג את כל מה שהם עשו בשנת 1966, ללא קצת עזרה של חברים – במקרה זה, תחרות ידידותית עם אמנים אחרים בסצנת המוסיקה באותה העת. האלבום הבולט של בוב דילן, Blonde on Blonde , שוחרר, וכלל בין השאר 2 שירים גדולים שלו – “Visions of Johanna” ו “Just Like a Woman”. הרולינג סטונס שיחררו את Aftermath, שכלל – לראשונה בתולדות הלהקה שירים שנכתבו על ידי מיק ג’אגר וקית ריצ’רדס. האלבום שלהם כלל גם מגוון כלים שאינם קשורים בדרך כלל עם אלבומי רוק, כולל ‘מרימבה’ (סוג של קסילופון), ה’קוטו’ – כלי המיתר היפני וה’דולצימר’ גם הוא כלי מיתר.
למרות מה שהעיתונות דיווחה אז, הביטלס היו חברים ובילו עם כל האמנים האלו. הם האזינו למוסיקה זה של זה, נתנו הערות, והתמסטלו יחדיו. הם נהנו גם מחברים באולפן ההקלטות. בעיקר, המפיק ג’ורג’ מרטין, אשר על פי כל הדיווחים, היה הדבר הקרוב ביותר ל “חיפושית החמישית”. מרטין עזר להנחות את הקול החדשני של הלהקה – מרביעיית המיתר הכפולה ב “אלינור ריגבי” ועד קרן היער ב “For No One”.
אבל זה היה גם בזכות טכנאי האולפן ג’ף אמריק בן ה 20, אשר קודם להחליף את הטכנאי הותיק נורמן סמית’. אמריק בולט במיוחד בעבודתו על ההקלטה הראשונה של ריבולבר, “Tomorrow Never Knows” של לנון. הוא הקליט את קולו של לנון דרך רמקול הלסלי, ונתן לו את הצליל המרוחק שהשיר מוכר בזכותו, דבר שלא היה נעשה מעולם לפני כן. היו לו עוד רעיונות כמו זה, למשל מיקום המיקרופון של הבס של מקרטני והתופים של סטאר, הוא סלל את הדרך לאופן שבו הקלטות האולפן נעשו לאחר Revolver. אבל אלו לא היו רק האפקטים האולפנים וכלים שונים שגרמו ל Revolver לבלוט משאר קטלוג הביטלס. זה היה גם אופן כתיבת השירים.
ריבולבר מתחיל עם שיר של הריסון “Taxman“, הראשון של הגיטריסט המוביל באלבום. אין עוד אלבום של הביטלס שהחל בשיר של הריסון, שלא לדבר על שיר פוליטי שכזה, על מס ההכנסה של 95% באנגליה על העשירים. ואז היה “ד”ר רוברט”, על התלות במרשמי רופא, ו “She Said, She Said“, שיר על מוות, בהשראת מסע אסיד עם פיטר פונדה וחברי להקת הבירדס. מנקודת המבט של כתיבת השירים, ריבולבר היה אחד האלבומים המורכבים ביותר מבחינה רגשית ששוחררו בשנות ה 60 בנקודה זו.
כל ארבעת הביטלס היו בשיא האמנותי שלהם בשנת 1966. אבל במהלך הסשנים לריבולבר, הלהקה הראתה גם סימנים להתפוררות כשכל חבר להקה החל להטוות דרך יצירתית עצמאית.
בחודש אוגוסט, הביטלס ביצעו את המופע האחרון של מסע ההופעות האחרון שלהם, בקאנדלסטיק פארק בסן פרנסיסקו, וכש 1966 התקרבה לסיומה, הלהקה החלה לעבוד על “Strawberry Fields Forever“, שיר שנכתב על ידי לנון שיטווה את הכיוון המוסיקלי של הלהקה בשנה הקרובה.
ב 1967, כאשר בריאן ווילסון שמע לראשונה את השיר, הוא עצר במכוניתו, נשבר בדמעות ואמר, “הם הגיעו לשם ראשונים“.