זהו. הגענו אל החלק השלישי והאחרון של המאמר שתרגם חמי רודנר.
מי שמעוניין לקרוא את דברי ההקדמה של חמי ואת החלק הראשון של המאמר יוכל לעשות זאת כאן. החלק השני נמצא כאן.
וזה המקום להודות מאוד לחמי על כך ששיתף אותנו בתרגום המאמר ועזר להעשיר את החומר הקיים על הביטלס בעברית.
ועכשיו להמשך –
המהפכה האמיתית של הסיקסטיז – עוצמתית ומכריעה יותר לחברה המערבית ממוצרי הלוואי החיצוניים שלהן – היתה המהפכה הפנימית; מהפכה של תחושות והנחות: מהפכה בראש. רבים הושפעו ממנה, וכתוצאה ממנה, השתנה העולם כליל, יותר ממה שעשוי היה להשתנות תחת שינוי פוליטי גרידא. היתה זו מהפכת האיש הפשוט; מהפכה (כפי שארון קופלנד [Aron Copland], כותב: “תרועת החצוצרות של האפונימוס הער”), שהמניפסט שלה – מרושע כשם שהוא נאצל, מלא אבדן כשם שהוא מרוויח , מבולבל כשם שהוא צלול – אין מקום שהוא יותר ברור מאשר בתקליטי הביטלס. ה’ג’נריישן גאפ’ שהתפתח בפיפטיז לא הפך רק להתקוטטות בין הורים לילדיהם אלא לבקע היסטורי בין דרך חיים אחת לאחרת. אחרי הסיקסטיז היו התייחסויות ל’ג’נריישן גאפ’ מוטעות ושטחיות משום שרק מעטים היו מודעים לקיומו; ואכן, זה נראה סביר בזמנו להניח שהפצע התאחה והגליד בדרך פלא.1 מה שבאמת התרחש, הוא שדרך חיים חדשה, מפתה כל כך ומתפשטת באה תחת זאת שקדמה לה, ושהרוב עשה את החצייה הנפשית ביניהן מבלי להיות מודע כלל לכך (באופן דומה בו עברה בריטניה טביעת מטבעות עשרונית במקום זו האימפריאלית באותו הזמן2).
הסיקסטיז, כתקופת מעבר, היו עדות למעבר מחברה מוחזקת יחד באופן רופף, באמונה דתית מתדרדרת, לתהליך תלול של ‘דה-חברות’ (desocialising) של המוני קבוצות ויחידים, שהמאחד ביניהן הוא לא יותר מהתאוות לסיפוק מהיר; מהנחות היסוד המוגנות של קונצנזוס, היררכיה וערכים מקובעים, לתקופה של הרבה נקודות השקפה צולבות וסטנדרטים של צרות עין וקנאה; מעולם נאיבי של סבלנות מעוכבת והתקדמות ניתנת למדידה, לסימולטניות תאבת בצע של חדשות ‘סאונד בייטס’ ופוליטיקת ‘מחשבות בייטס’; מהרשמיות המתסכלת של מוסר חלול, לסנסציוניות זולה. מה שהמחזאי (והתסריטאי של hard day’s night) אלון אואן (Alun Owen) כינה “הצדק האלוהי של הממסד” פקע באופן סופי באותו עשור, ובזמן שהממסד עצמו שרד, לא שרדה אשליית הזחיחות העצומה של חוסנו. שלושים שנה אחרי, מטולטלת מלמטה ומוטרדת התרבות הפוליטית השמרנית הפופוליסטית של המערב על ידי מדיה רוחשת בוז, נקרעת על ידי פלגנות ונרקבת משחיתות. עם זאת, בצורה אירונית, הסוציאליזם האורתודוכסי – האמונה החילונית בהומניזם – נראה כפג תוקף לא פחות אל מול כאוס המולטי-מיקודיות של האנוכיות המודרנית. האמת היא שהסיקסטיז חנכו עידן פוסט-דתי שבו לא ישו ולא מארקס מהווים עניין לחברה, שמתפקדת עכשיו בעיקר מתחת לרמה הרציונאלית בממד פיזי/רגשי של גרגרנות וחוסר ביטחון אישי. הסתירות היו בלתי פתירות בסיקסטיז, והיו אלו בעיקר ההתנגשויות ביניהן, שיצרו את אותו חשמל שמיליונים חשו אותו אז באוויר. מרד הנעורים נגד הסמכות המוסדית, שסמליו היו בוב דילן והרולינג סטונס, היה פחות מובן מאליו אצל הביטלס בגלל שדוכא על ידי בריאן אפשטיין בשם האפיל הפופולרי שלהם. הביטלס, שנארזו באריזה משפחתית, חשו לא פחות נון-קונפורמיסטים מהקולגות שלהם ואחרי ששברו את אחיזתו הנעימה של אפשטיין בהם ב-1966, החלו להביע את דעותיהם. לנון והריסון היו המרדניים. לנון בעיקר זעם בגלל שחשב שחל על דעותיהם ‘אמברגו’, בעיקר במה שקשור לקונבנציות של השואו-ביז ואחר כך באמצעות הפנטזיה שלו על עולם של ל.ס.ד (כסוציאליסט על פי מזגו ורקעו, שבחר בשמרנים כדי להגן על כספו, הוא המחיש את המתח והסתירות המוטמעות בסיקסטיז הלא יציבות, וככזה היה בחירה ממולחת של דסמונד מוריס3 (Desmond Morris) ל’איש העשור’.). בנקודה בה לקחו הביטלס את השליטה על גורלם, שהצטלבה עם הופעתם במקביל של הל.ס.ד ותרבות-הנגד, החלו עיתונים ימניים לנבא את פטירתן של ‘להקות הקצב’ ותקפו את ההערצה לכאורה לנעורים ולחדשנות של עמיתיהם מפליט סטריט. ב’neophiliacs’ התבונן הסופר הנוצרי קריסטופר בוקר (Christopher Booker) על המתרחש כעל היסטריית המונים שהתבססה על ‘פנטסיה של ויטאליות’ ותאר את מרד הנעורים ומנהיגיו – הביטלס, כביטוי של ‘רשע’. בהתבססו על מעגלים שפנגלריאניים אקסצנטרים, נכתב ה-‘Neophiliacs’ קרוב מדי למאורעות שהתיימר לפרש, מאורעות שהיו רחוקים מלהתמוסס, כפי שהניחו שיקרה הסופר ורוב עמיתיו לדעות, והיו בדרכם להתעצם עוד ועוד. באשר לביטלס, במקום להיות בדרכם החוצה, הם היו, לא רק על סף יצירתם הטובה ביותר, אלא גם הוסיפו לה ממד פילוסופי שצפצף כלל ועיקר על הניתוח של בוקר.4
בזמן שרוב האוכלוסייה בארצות המפותחות עדיין מאמינה בנשמה ובגאולת חיי הנצח שלה, דת, במובן הישן שלה – השקפת עולם ארצית שהותקנה על ידי מוסדות מונוליטיים – הוחלפה בצורה גורפת על ידי אמונות סובייקטיביות אינדיבידואליות ב’אל אישי’, מלאכים, או בטרנסצנדנטליות כוללנית שמבוססת על חוויות של סף-מוות. הנצרות התפצלה להמוני כנסיות ומסדרים, שמתוכם יש שמלאים בחברים. הנטייה הזאת מוקצנת בעיקר באמריקה, שם סקרים מראים בעקביות רוב שנוטה לסוג מסוים של נצרות או אמונה דתית. בהשוואה לאמונה הדתית של העבר, הנטייה הזו היא במיטבה, צורה של דת-נוחות – פאסיבית, סנטימנטלית, לעיתים בלתי ניתנת להפרדה מפטריוטיזם וניתנת לאימוץ או להזנחה בהתייחס למצב הביש של המוסר המגושם שמתעמת אתה (רלטיויזם צדקני התקבע בתדמיתם הצבועה של הרבה מנהיגים אוואנגליים באמריקה). על פי הסטנדרטים של הפונדמנטליזם האסלאמי, זיקתו של האמריקאי הממוצע לדת היא קלושה בזמן שבעומדה אל נוכח הפונדמנטליסטים של עצמה בבחירות, ממשיכה אמריקה לאשר ערכים חילוניים. מאחר שנוצרים בני המעמד הבינוני יכלו לתאר לעצמם ‘משבר רוחני’ רק כדבר שקורה ליחידים מצפוניים במיטב הטעם הטוב של הכנסייה האנגליקנית (ובודאי שלא בליווי גיטרות חשמליות), היה זה קשה לבוקר ולחבריו לדעה להבין שהרבה ממה שנראה כחילול הקודש וגידוף בתרבות הנעורים של הסיקסטיז היה ממש ההפך. שלוש שנים אחר כך, קרא לזה הסופר הנוצרי קנת’ ליץ’ (Kenneth Leech), שהיה רחב אופקים יותר, וביכולתו היה לתפוש את הסיקסטיז המאוחרות על מה שהן היו באמת: “משבר רוחני של ההמונים”.
הסיקסטיז לא הופיעו סתם כך פתאום משום מקום, כפי שנוטים להאמין שמרנים רבים בימינו. המעבר הגורף של העשור ממקודש למחולל התבטא בשיא עלייתו ההיסטורית של המדע. לאורך המאות הקודמות נחלש בשיטתיות הדבק הנוצרי, שפעם התיך את החברה המערבית, על ידי הזעזועים שספג מתגליות המדע (הקטסטרופליות מכולן היו לא רק ההכרה בכך שהארץ היא גם אינה מרכז היקום, לא בת ארבעת אלפים שנה אלא שהאנושות היא, ביולוגית, תורשה מהקופים). עם הופעתה של המאה העשרים העצים הסחרור הטכנולוגי של ההשקפה המדעית את השפעתו על החברה. במהלך מלה”ע הראשונה כמעט וקרס הסדר הישן בידי ההמצאה ההרסנית של מכונת הירייה, ושרד את ההתפכחות מאשליות של הטוונטיז, רק בשל החיבה המעין סיקסטיזית שלהן לחדשנות, מופקרות נאפופית וסמים, שהיו שייכים רק למעטים שהתענגו עליהם ולא יכלו להוות איום ליציבות. הסיקסטיז הולידו, מכל מקום, שחרור חברתי שיסודותיו בשפע של אחרי המלחמה, כרוך בקוקטייל של המצאות מדעיות שאין לעמוד בפניהן: טלוויזיה, לוויני תקשורת, מכוניות במחיר שווה לכל נפש, מוסיקה מוגברת, הגלולה, ל.ס.ד והפצצה האטומית. עבור האנשים הרגילים – אלה שבאמת הזיזו וטלטלו את הסיקסטיז – יצרו הפקטורים הללו תחושה חסרת מנוחה של בהילות, שהצטרפה בקלות דעת לסיכוי לא צפוי לחירות אישית. הם נטשו את העולם הנוצרי של עונג מושהה, למען חילוניות גרגרנית שהוזנה בנוחות טכנולוגית והמירו את המורשת של האחדות החברתית, בה כל אחד ידע את מקומו, למען הגמול האישי של שלטון המוכשרים והחזקים.
המעבר הגורף למטריאליזם אינדיבידואלי הגיע למלוא עצמתו כשהופיעו הביטלס. התקליטים שיצרו בקריירה המוקדמת שלהם משקפים נאמנה את רוח התקופה בעליזות לא נבוכה: מוסיקה של ‘גוד-טיים’, פשוטה בתחושות שלה עם דגש על ריגושים גופניים. ובה בעת, כשהיא מטילה לכאורה צל על זריחתה של החילוניות החדשה, גברה בחברה צריכת הסמים דכאני התודעה5 כה מהר, שכאשר הופיעו סמים מעצימי תודעה כמו מריחואנה ול.ס.ד בשנים היה 65′-66′ הניגוד היה בלתי נתפש. הסמים הפסיכדליים, בהם דגלו ביטניקים לשעבר כמו אלן גינסברג וקן קיזי, חשפו את הריק הרוחני של המודרניות, קראו תגר על ‘החיים שאינם במבחן’ של החברה הצרכנית. תרבות-הנגד של האסיד באמצע הסיקסטיז שבאה כתוצאה, היתה גם היא ניסיון כביר להתעלות מעל לאנוכי בהעדרו של אלוהים, וגם הדהוד לרומנטיקנים של המאה התשע עשרה, שהשתמשו באופיום כדי לשחרר את הדמיון מהמעצור המדכדך.
בנטשם את הסמים של המיין-סטרים לטובת הסמים של תרבות-הנגד6 (כשהם דוחים מעליהם את המטריאליזם הנאיבי שמשתמע מהשירים המוקדמים שלהם), הפכו הביטלס את סגולת ההתבוננות לנושא המכריע ביצירתם, מ-revolver והלאה. בכותבו על כך עשר שנים אחרי, מתאר לנון את מה שכונה אצלו ואצל דורו ‘שימוש בסמים’ , כ”מאבק לפרוץ מהקליפה הסטרייטית של התודעה – להגיע ל’שם’ (out there)”. עבורו היה השביל התרבותי, שנמתח מאמנות מרדנית בתקופות קדומות, אשר הונעה על ידי יחידים כואן גוך ודילן תומאס (Van Goch’, Dylan Thomas), מובן מאליו. (‘השמיים’ ודימויים שמימיים בשירים באותה תקופה – לנון מציע דוגמא בולטת -ג’ימי הנדריקס – המחיזו את הכיסופים של הדור לחיים רוחניים שמעבר לבנאליות המטריאליסטית)7. בהיותה המצפון המוחצן של החברה המטריאליסטית הגיעה תרבות-הנגד לקונפליקט עם מנטליות הפרדת המעמדות של השמרנים/דתיים מהפיפטיז והתמודדה נגדה על נשמתו של הפרוגרטוריום הצרכני.
האנשים הרגילים, ששמחו להישאר צרכנים, לא טולטלו כלל על ידי הקרב הזה, והמשיכו במקום זה להתענג על עולמם החדש – עולם של מנעמים ועצמאות כלכלית. כל מה שהם ידעו במהלך 67′ על מלחמת התודעה המתחוללת על נשמותיהם הוא שכמה היפי’ס וכוכבי פופ נעצרו, כדי לשמש דוגמא, על אחזקת סמים, ושהביטלס, כמו שניסחה זאת המלכה, “הולכים ונהיים מאד מוזרים בימים אלה”. מכת הנגד של הממסד ב-1968 עוררה אלמנט נוסף במחזה: הקומוניזם האנרכו-מהפכני של השמאל החדש. עם זאת, למרות שממהומות ומפצצות קשה להתעלם, לא התרשמה המסה במיוחד מהסטודנטים הרדיקלים, כפי שהיתה אדישה קודם לכן לפיפטיז האפורות והמדכאות או להיפיס בשלל צבעי הקשת. בדחותו את הניסיונות הללו לשינוי הקונצנזוס המשיך המיינסטרים בחמדנות האינדיבידואליסטית שלו, כשהוא קונה את תקליטי הביטלס בגלל המנגינה ומתעלם בסובלנות מהמילים. כך, על ידי פרדוקס שטני, אלו שחשבו שהם על סיפה של פריצה של התפתחות חברתית בסיקסטיז – ההיפיס והשמאל החדש – מצאו עצמם במוקדם כשהם מטלטלים ונסחפים בזרם כאשר התעורר האוואנגרד החברתי האמיתי של התקופה: האנשים הרגילים.
האינדיבידואליזם של ‘עשור האני’ (me decade), כפי שקרא טום וולף (Tom wolfe) לסבנטיז, היה יצירתה של מסת המיינסטרים ולא של הקבוצות הפריפריאליות שקראו עליה תגר. היפיס ורדיקלים לשעבר שנטשו את ה’אנחנו’ האוטופי למען אגואיזם מלא תוגה בסבנטיז, כשהם רחוקים מלהנהיג את טעם הציבור, הגנו בקושי על סיסמאותיהם. מאידך, נספגו קריאות החתרנות של הפנקיסטים על ידי הרוב הנינוח וההגיוני בחברה המערבית, בלא יותר משעשוע נבוך.
האירוניה הגלומה באנטיפטיות של הימין המודרני לסיקסטיז היא שהעשור הלא מובן הזה ברא בעצם את אותם האנשים שבחרו בת’אצ’ר וברייגן באייטיז, ולכן, אם לנסח את זה במתינות, מעורר תמיהה לשמוע ת’אצ’ריסט מגנה את העשור שבו העם הפשוט חתר בפעם הראשונה להגדרה עצמית אינדיבידואלית וחיים של ביטחון חומרי בתוך חברה של תעסוקה מלאה ואינפלציה נמוכה. הריסוק החברתי של הניינטיז, שמעורר דאגה מוצדקת אצל השמרנים, נוצר לא על ידי ההיפי’ס (שרצו אותנו ‘כולם יחד’) ולא על ידי השמאל החדש (שרובו ככולו הורכב מסוציאליסטים על פי מרשם מסוים). עד כה, אם אפשר להאשים במשהו את הסיקסטיז בחיסולו של המרקם החברתי, זה רק את התשוקה הטבעית של ההמונים לחיות קל יותר, חיי נוחות, להיות בעלי בית, לנהות אחרי תחביבים אישיים ולברוח כמה שאפשר מהקולקטיב החברתי המורכב. האמת היא, שברגע שתרכיז הצביעות הנוצרי עובר-הבטל של הפיפטיז התמוטט, לא נשאר כלום, מחוץ למפלט האחרון – כסף – שיחזיק את הציויליזציה המערבית. ואכן, מכשירי הבית מושיעי התעסוקה שהושקו לשוק בידי הבום הצרכני של הסיקסטיז, הרחיבו והאיצו את הבקיעים בשותפות הציבורית, בכך שאפשרו לאנשים לתפקד בעולם פרטי, מבודדים איש מרעהו על ידי טלוויזיות, טלפונים, מערכות הי-פי, מכונות כביסה ותנורי בישול ביתיים. (הפופולריות באייטיז של ‘המזכירות האלקטרוניות’ – הטלפון שאתה לא חייב להגיב אליו – היא עוד סימן של דה-חברות שמתקדם בעזרת מכשור).
ת’אצ’ר, אפוא, לא היתה חייבת לבסס את השקפת עולמה על האמונה שהחברה אינה קיימת – ולא מפתיע ששיר הסיקסטיז החביב עליה היה Telstar של הTornados, שיר שמסמל את עלייתה של הטכנולוגיה, המונעת מהשגשוג ומהאמנציפציה החברתית ההמונית. היא ובוחריה השמרנים הפוסט-קונצנזוסיאלים, הם היורשים האמיתיים של הסיקסטיז. הם שינו את העולם, לא ההיפיס (וודאי שלא השמאל החדש). מה שחברת ההמונים החלה באופן בלתי מודע בסיקסטיז, העלו ת’אצ’ר ורייגן לדרגת אידיאולוגיה באייטיז. האינדיבידואליזם המטריאליסטי המושלם – וריסוק מוחלט של החברה המערבית. הימין החדש, כשהוא מנופף בזיקוקיו, מבקש להאשים באספקטים האומללים של המהפכה החברתית של הסיקסטיז קבוצות שההשפעה שלהן על מהלך המאורעות במשך רבע המאה האחרון היתה לכל היותר פריפריאלית, ולכל הפחות לא קיימת.
בעוד שנשים, הומואים ותנועות שחרור מיעוטים הסעירו את הסטטוס-קוו, אף אחת מהתנועות הללו היא פרו-קונצנזוס (מחוץ לקיצוניים שבהן), או אוטופית. קבוצות לחץ מקדמות נושאים ספציפיים של עצמן. נשים ,הומואים ושחורים היו לא פחות במלחמה עם השמאל מאשר עם הימין, והיה להם פחות מכנה משותף עם הדוגמטיות הסוציאליסטית שאין לערערה, ויותר עם הבוחרים המטפסים במעלה הסולם החברתי, שהצביעו לשמרנים ולרפובליקאים באייטיז. ההגיון שעליו התבססה השאיפה שלהם למימוש עצמי חזה פחות אחדות חברתית, לא יותר מכפי (נתינת ההזדמנויות לכל מיעוט אינטרסנטי הפכה לחוק טוטליטרי מרשים במערב) שעושה בנסיבות אחרות השפה הליברלית של התקינות הפוליטית. הרסני כמעט לא פחות הוא ‘הלהג הפסיכולוגי’ (psychobabble) השטחי, שהופץ דרך תרפיות אינסטנט פוסט-פרוידיאניות שלא פרחו מהאוטופיה הלא אנוכית של ההיפיס או השמאל החדש, אלא ממדיטציית הבהייה (navel-gazing) של הסבנטיז ואהבת האני חסרת הבושה של האייטיז. ובאשר לפילוסופית הדה-קונסטרוקציה, השמאלית בעליל, הדגילה הצינית שלה בשוויוניות חוללה נזק עצום בקונצנזוס התרבותי הישן במערב, כשהיא הורסת את הכבוד למסורת ולאוטוריטה בניהיליזם משועשע.
ריקבון ממאיר התפשט בדרכי המחשבה המערבית מאמצע הסבנטיז: הוירוס של חוסר המשמעות. זיהום זה מהווה איום לכל האידיאולוגיות, ימין או שמאל, ומתבסס על לא יותר ממסע צלב מתלהם בשמו של המקופח האסתטי – החזית לשחרור הטעם הרע. הסיבה מדוע הרלטיביזם התרבותי תפש חזק כל כך אינה בגלל שהאנשים הרגילים קראו את דרידה8(Derrida), אלא בגלל שהחלחול למטה של תמצית הדה-קונסטרוקציה הולם גם את אסתטיקת הזבל של כלבי המדיה וגם את הבורות של ‘האיש הקטן’. אותה תופעה נכונה גם לאפקט החברתי הרחב יותר של הפוסט-סיקסטיז, שלאחרונה קוננו עליו פוליטיקאים בחפשם אחר מצביעים. היחלשותם של פיקוח אבהי וסטנדרטים חינוכיים – והתדרדרות הקשורה באזורי ההישגיות הפחות קונקרטית מהמרדף אחר בריאות, אושר, יופי חיצוני והצטיינות בספורט – מתפשטת מדי וחודרת עמוק מדי בשביל שיהיה אפשר לתלות את האשם בקונספירציה של בייבי-בומרז אוטופיים. ‘האנטי-אליטיזם’ של הסיקסטיז, שלא הצטמצם רק לתרבות-הנגד ודר בכפיפה אחת לצד הטבע השטחי והבור של השמרנות של התקופה, היה יסוד מולד ברוח הדמוקרטית של העידן. ככזה, היה מושרש המרד הפופולרי נגד הסמכות היטב לפני הופעתם, ב66′, של מי שיהיו מנהיגיו ההיפי’ס/אנרכיסטים. בעוד שילדי הפרחים והמאואיסטים מתענגים מחמש-עשרה דקות התהילה שלהם, חתרה בעקשנות ברקע האנטי סמכותיות החצופה והבוגדנית של הסיקסטיז, והמשיכה לסלול את הדרך למהפכה הפנימית השקטה בגישות ובהנחות שעם תוצאותיה, לטוב ולרע, אנחנו חיים היום.
ושוב, רוב הישגיה של המהפכה הזאת קיבלו השראה וצוידו על ידי מוצריו של המדע. תרבות של נוחות היא באופן בלתי נמנע תרבות של עצלות – ובמובן הזה, על תפקידה של הטלוויזיה בהפיכת האנושות לצופים פסיביים – מנתחים חברתיים מכל הקצוות כבר התייסרו בנושא רבות. ועדיין, הפאסיביות של חווית הטלוויזיה היא בדיוק מה שמענג אותנו בה; הטלוויזיה, עם הנטייה המובנית שלה לסנסציוניות והמעברים החדים והגחמניים שלה מהנשגב לטפל (‘ועכשיו למשהו שונה לגמרי’…9), השפיעה על קידום המהפכה בראש של הפוסט-סיקסטיז יותר מכל המצאה טכנולוגית אחרת. (עוד חפץ עם סמליות תרבותית הוא השלט-רחוק, שמאפשר לנו לצפות במצב נפשי סימולטני, זיפזופ שימנע מחשבה עקיבה, בעת שהוא גם מגביל את הרגשות כלפי המראות שנסרקים בעצלתיים).
מוסיקת הפופ, גם היא, שיחקה תפקיד בהעצמת מניפסט הירידה ממטרות וסטנדרטים מאז הסיקסטיז. מלבד העובדה הבלתי נמנעת שההירגעות הזאת שייכת לא מעט לרצונו של הרוב, פופ, ובני דודיו המנפצים ורודפי הסנסציות – רוק, דיסקו ומוסיקת רייב (דאנס), נכבש גם הוא ברובו על ידי הטכנולוגיה כמו כל אזור אחר בחיים המודרניים. המקצבים האנושיים והגמישים שלו לשעבר, הומרו באפרוריות של מכונות הקצב מפס הייצור ההמוני, המבנים שלו התאגדו באתיקת בית החרושת של הסיקוונסר, החיוניות שבו ‘דוגטלה’ (digitized) למוות ונקברה בסינתטיות מולטי-שכבתית. הפופ העכשווי הוא לא יותר מפס-קול לרפי שכל. בעוד שמנטליות המיידיות/סימולטניות אותה הציגו הסיקסטיז הלמה את האידיומים החדשים כמו פופ וטלוויזיה (בעיקר בגלל שהיא נוצרה בגללם…), היתה לה השפעה פחות נעימה על צורות מוסדיות ותיקות יותר. מוסיקה קלאסית, לפנים אמנות של ביטוי עז, הפכה לפסאודו-מדעית, מעין מלאכת מחשבת ארכיטקטונית של טכניקה, שהעקרונות העיצוביים שלה זרים לאוזן ואפשר להעריך אותה רק בבחינת ה’בלו-פרינט’ של הפרטיטורה. בדומה, הפכה המהפכה הקונספטואלית של השכפול החוזר-ונשנה בציור ובפיסול, שהיתה כה חדשנית בזמנה, לסוגרת הגולל על המודרניזם באמנות, וככזאת, גם הנפילה הגוססת של האמנות המערבית.
‘הדיון הארטיסטי’ הפוסט-מודרניסטי השתלט, והאמנות הפכה להיות מילולית כשם שהמוסיקה הקלאסית הפוסט-וובריאנית הפכה להיות ויזואלית, כשהן מייצרות את הפרדוקס הצחיח של ציורים להאזין להם ומוסיקה לחזות בה. כשהן תלושות מהתוכן שלהם, הסתאבו אמנות, מוסיקה וספרות על ידי מעמדים תכופים של חוסר חשיבות – מאמנות על אמנות, לבדיחות על אמנות על אמנות ולבסוף בדיחות על בדיחות על אמנות על אמנות. מה שהחל כמשטח טהור – הדפסי המסך של וורהול (Worhol) הורו את הנתיב, כאילו על ידי עיצוב, ל’היפר-ריאליזם’ האוורירי, החלול והמשוכלל של הסגנון הגראפי של הפרסום ההמוני בסבנטיז. משטח טהור מקביל – ‘המינימליזם’ של פיליפ גלאס וסטיב רייך (Philip Glass, Steve Reich) ביצע מעבר חלק מסטטוס אוונגרדי בסיקסטיז לפס קול של עסקים גדולים באייטיז. הג’אז, בגלל החורבן של המולטי-מיקודיות הממאירה של המיידיות/סימולטניות, התמוסס אל הממוסחרות הקדושה של האמנות המכנית של ה’גאז-פאנק’, ותקתק בה ביעילות כמו בכל פס ייצור מקביל אחר. הדבר החיוני שמת עם עלייתה של נקודת המבט של המיידיות/סימולטניות היה ההתפתחות: התפתחות של נושאים, של רעיונות, של רגשות ומחשבות, של סיפור ודמויות. בדיוק כמו שהחיים בעידן הפוסט-אמונה חזו בהתנוונות מהירה בעניין שעורר התהליך של התבגרות והחכמה, כך נטשה האמנות, שצפה אל פני הקרקע, התקדמות לטובת תהליך, עקיבות לטובת כאוס מולטי-מיקודי, משמעות למען מקסימום אימפקט. כך, בהקבלה לתשוקה הכללית לאורגזמות מגוונות שהוחדרה על ידי תעשיית הסקס הפרה ורבה, יצר הקולנוע את הסרט המולטי-שיאי שבו הגיון נראטיבי ומבנה דרמטי מוקרבים למען זעזועים וסנסציות – ז’אנר נטול נשמה ומתבהם שמכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר של הטבע האנושי: גירוי ארוטי ואהבה ילדותית לרטט או לבלהה. (היכן שכן נשענים על התפתחות ליניארית בעולם הקולנוע, זה נעשה בדרך כלל בצורה אירונית צולעת, המאופיינת על ידי התרשים חסר המשמעות של ‘סרטי מסע”.
כשרואיין על הרגלי הקריאה שלו, התנגח מרק אי סמית’, מרדן פופ מוביל של האייטיז, בבורות הרדודה של רוב הקהל שלו: “מוחות הילדים בימינו הם כמו רפש. אלו המכונות. ראיתי איך זה משתנה בעשר שנים. הם לא חושבים, לא מקשיבים יותר. אובססיביים לטכנולוגיה. משחקי וידאו? זאת רק מכונת קזינו משוכללת.”
השורש של הלעג האינטלקטואלי בן זמננו לנראטיב – מלבד מההנאה שבלבוז בדיוק למה שאנשים רגילים הכי נהנים ממנו: סיפור טוב – הוא אגואיזם של עידן הפוסט-אמונה. בוידוי אגוצנטרי, לעג לנון לשירים ‘הסיפוריים’ של מקרטני וטען שאותנטיות אמנותית אפשר להשיג רק בכתיבה על עצמך. אם, כיחידות מילוליות מוסיקליות, חותכים שיריו בברור עמוק יותר משל מקרטני, הרי שהם לחלוטין ייחודיים וחד-פעמיים, כמו אלו של דילן. מקרטני, רדוד כמו חלק ניכר מיצירתו, מתייצב בגילוי לב אל מול העולם, ומצליח לזכות באופן חוזר ונשנה בטריק של אפיל פופולרי משולב עם איכות של ביטוי. אם ההבדל בין כשרון לגאונות בכתיבת מנגינות טמון במידה שבה מלודיה, יותר מהיותה קליטה גרידא, מספרת גם סיפור רגשי, הוא מעבר לכל ספק גאון מוסיקלי לא עקבי. ההתדרדרות המדכאת שחלה במתנה המלודית שלו מאז שהביטלס התפרקו היא תוצאה של דיפלציה של תחושות, ברגע שחייו מחוץ ללהקה סטו אל עבר הנורמליות הנינוחה. המנגינות שלו, שאיבדו את הכוח האקספרסיבי שלהן, הן עדיין מלאכת מחשבת כמו תמיד. שיריו הפכו משעממים רגשית, בעוד שהמוסיקה שלו ככללה אבדה את האלמנט החיוני שלה: ההתעלות אל ההפתעה. זה קרה במוקדם או במאוחר לכל אמן פופ. (לנון, שהמוסיקה שלו היתה תמיד יותר אקספרסיבית מאשר עשירה בצליל, הצליח לשמר את החיוניות הקריאטיבית שלו רק קצת יותר משותפו). השורש המובהק של תכונת ההתנוונות הזו טמון בשינוי הפסיכולוגי שהוצג לתרבות המערבית בתקופה של 1963-73 – המהפכה בראש, שהביטלס שיחקו תפקיד חשוב בקידומה, ושהמניפסט שלה מתרוצץ, מדעת או שלא, ביצירתם, כשהוא עושה אותה לא רק לבית קיבול יוצא מן הכלל של אמנות פופולרית אלא גם למסמך תרבותי בעל משמעות תמידית.
החתירה והערעור על המוסכמות של ההתפתחות החברתית והפסיכולוגית קיים מאז צמיחת הסיקסטיז, בעיקר כתוצאה מהצלחת השפע והטכנולוגיה בהבנת תשוקותיהם של האנשים הרגילים. האלמנטים של תרבות-הנגד שהואשמו בכך בדרך כלל, נלחמו נגד תהליך מוגבל של התפוררות, ששורשיה במטריאליזם המדעי. רחוקים מלתרום לניפוץ הסדר, הם התיימרו להחליף אותו בסדר חברתי חדש, המבוסס על שלום ואהבה בגרסה אירופאית אנרכיסטית ומעורפלת למאואיזם מהפכני. כשמלומדים ימניים בני זמננו תוקפים את הסיקסטיז, הם מזהים שם התפתחות חשובה וגורפת אבל מייחסים אותה בדיוק לאותם כוחות שהגיבו בחריפות רבה כנגדה. תרבות-הנגד היתה פחות סוכנת הכאוס ויותר הערת שוליים, ניסיון חולף להציע אלטרנטיבות לציויליזציה גוועת.
באופן אירוני, המבקרים החריפים ביותר של הסיקסטיז הם אלה שקבלו מהן את ההטבות הברורות ביותר: הקולות הפוליטיים של האינדיבידואליזם המטריאליסטי. תרומתם האחרונה להתמוטטות החברתית נחנכה ב- 1963 – דארוויניזם כלכלי עטוף בדעות קדומות סוציו-תרבותיות ומלא בסתירות עצמיות – ולא תרמה הרבה לנושאים האמורים. אפילו הימין החדש לא יכול להיות מוחזק כאחראי לטכנו-דקדנס המולטי-מיקודי והמנופץ שאליו שוקע העולם המערבי לאחרונה, כאילו לתוך חולות טובעניים של בעבוע, קריצות ופולסים מיקרו-אלקטרוניים. במהלך הניינטיז, היתה האופנה להוכיח את האחרים על הפגמים שלנו.
הסיקסטיז נראות לנו כמו עידן הזהב משום שבהשוואה לעכשיו הן באמת היו כאלו. כשבליבן התמרדות של תרבות-הנגד אל מול האנוכיות החומרנית, ובמיוחד ההשקפה הלא אופנתית של ההיפי’ס, שאנחנו יכולים לשנות את העולם רק אם נשנה את עצמנו – נראות הסיקסטיז, ברטרוספקטיבה, כנשימתה האחרונה של הנשמה המערבית. כעת, כשאנחנו מפולגים באופן קיצוני, אנו חיים ונשלטים בידי אביזרים ומכורים לאביזרים, החושים והמניעים השיתופיים שלנו שבורים ללא תקנה. בזמן ששרידים של מה שהיה פעם גרעין יציב של אמונה דתית שורדים, אך אין בהם נחמה. עד שסמים קשים יותרו, ישמר העולם הישן קצת אחיזה של נורמליות עלינו; אבל לכשהם יותרו, כמו שמצביעים החוקים של הפרגמטיזם הוולגרי, יחתך הקשר האחרון עם דרך החיים הקודמת שלנו. רחוק מאד מאתנו, בצדו האחר של הבקע שטוף השמש של הסיקסטיז – הביטלס, באדיבותה של הטכנולוגיה, עדיין יכולים להישמע, שרים את השירים העליזים, הנוגעים ללב, מלאי התקווה ובעד האהבה שלהם.
אוקטובר 1993 / פברואר 1997
עד כאן המאמר. הספר כולו, כאמור, מומלץ מאוד.
יש להדגיש שאין אנו (בעלי הבלוג ו/או חמי רודנר) בעלי הזכויות על הטקסט המופיע כאן וכי הוא מופיע לצרכי לימוד ועיון בלבד.