מה היה לנו בפרק הקודם. קראתי לו “1972 האיומה של מקרטני” ולא בכדי. הפוטנציאל העצום של מקרטני להצליח לאחר פירוק הביטלס לא מצליח להתממש. שלישיית השדים מהעבר לא מצליחה להפסיק לרדוף אותו. זה דוחף אותו לוויסקי ול 2 אלבומים שכיום בדיעבד נחשבים לקלאסיקות של מקרטני ואני כמובן מדבר על מקרטני 1 וראם. אבל בזמן אמת הם נשמעו מוזרים ובחלל הריק ובכאוס הזה שנוצר, מתעלה לו אחד, ג’ורג’ הריסון שמו עם אלבום משולש שמכיל תנובה ראויה לקנאה ולקצת פחות הפקה שפשוט התפוצצה למעריצי הביטלס באזנים. מקרטני שבעצם מתחילת הקריירה שלו שויך להרכב אחד בלבד, לא ממש יודע לשחות כסוליסט ולכן הוא מחפש להקים הרכב שיהווה לו בית חם אבל, וזה אבל גדול, הוא יוכל לשלוט בו ללא הפרעה. את האלבום Wild Life הוא מקליט לראשונה עם ההרכב המצומצם שהצליח לגייס שמונה את דני ליין והמתופף דני סוויל. למרות שאנשים אוהבים לא לאהוב אותו, אני (אורי) מאוד אוהב את האלבום הזה למרות הבוסריות ההרכבית המקסימה בעיניי. לאחר שחרור האלבום הזה בסוף 1971, מקרטני עובר את אחת השנים הלא מוצלחות שלו בקריירה: ניסיונות לייצר פרובוקציות (אחת פוליטית והשנייה מינית) מולידים 2 סינגלים של ווינגז שנכנסים לרשימה השחורה של ה BBC ולא ממש מצליחים להמריא. תוסיפו על כך מעצר מתוקשר, רעיון לסרט אנימציה שנגנז וצריכת אלכוהול וסמים שלא הייתה מביישת את לנון ביום טוב וזה מסביר את השם שנתתי לפוסט. מקרטני בעיקר מחפש דרך והוא כותב כל הזמן שירים ומנסה אותם על הקהל במהלך סיבוב ההופעות Wings over Europe. בתוך כל האנדרלמוסיה הזו מתחילה הלהקה לעבוד על האלבום השני שלה. ליתר דיוק ההקלטות נמשכות בין מרץ לאוקטובר 1972 עם הפסקות להופעות. מקרטני השאפתן מדבר על להקליט אלבום כפול. למה? כי הוא מנסה להשליט סוג מסוים של דמוקרטיה – לפחות מדומה, בהרכב החדש שלו. הוא זוכר את ניסיון הדיקטטורה שלו ומה הוא עולל ללהקה הקודמת שהיה חבר בה ועכשיו הוא רוצה לתת צ’אנס לכל חברי הלהקה (אלו שרוצים וכותבים) לתרום ממרכולתם לאלבום. כן כן אפילו ללינדה. דני ליין ממהר ומביא את השיר I Would Only Smile שאותו תוכלו לשמוע כאן:
לינדה אצה רצה ומביאה את Seaside Woman שלבסוף ייגנז וייצא כסינגל בארה”ב רק ב 1977 תחת שם בדוי.
מקרטני עצמו כותב לא מעט קטעים שבסופו של דבר לא ייכנסו לאלבום ולאושרי הגדול יצאו כולם בגרסת האלבום הכפול שיצאה ממש בימים אלו ונקראת גרסת הריקונסטראקטד ובה בעצם הרכיבו את Red Rose Speedway מחדש כאלבום כפול.
עטיפת גרסת הריקונסטרקטד הכפולה החדשה לאלבום
הרעיון לאלבום הכפול נגנז בסופו של דבר מסיבות שיווקיות וכלכליות גרידא – אף אחד לא האמין שאלבום כפול של פול מקרטני ימכור. נקודה. דיברנו על דמוקרטיה, אבל מצד שני מקרטני בוחר להביא 4 קטעים לא מבושלים מהסשנים של האלבום ראם ואת חלקם אפילו לא להקליט מחדש. אם הייתי חבר ווינגז הייתי דיי נעלב. חוץ מהשירים שנכנסו לאלבום ואותם נסקור עוד כמה שורות, מביא מקרטני את Night Out הלא אפוי שהוקלט כמעין ג’אם סשן בו הוא והלהקה צועקים לא מעט את צמד המילים night out. הקטע הזה אגב פותח את גרסת האלבום הכפול החדשה שיצאה ותוכלו לשמוע אותו כאן:
עוד משהו שחשוב לומר, שנה לאחר צאת Red Rose Speedway, יתכנן מקרטני להוציא אלבום שיאגד בו את החומרים האבודים הללו שלא ראו אור, האלבום שקיבל את הכותרת Cold Cuts (תודו שזה משחק מילים נחמד), תוכנן להשתחרר ב 1975 ומסיבות שונות נדחה מפעם לפעם עד שלבסוף נגנז לגמרי כשהשמועה אומרת שמקרטני הבין שגם כך כל החומר נמצא בחוץ בדמות בוטלגים והוא איבד עניין. חלק מהחומרים שתוכננו לאלבום הזה שוחררו לבסוף כבי סיידים או בהזדמנויות שונות אחרות. לדוגמא: Country Dreamer הווסטרני תוכנן גם הוא להיות באלבום הכפול, ולבסוף שוחרר כבי סייד לסינגל Helen Wheels שייצא בסוף 1973.
גורל דומה קיבל I Lie Around שנכתב יחד עם לינדה והגיע היישר מהסשנים של ראם. בסופו של דבר הוא השתחל לסינגל Live and Let Die שיצא כחודש לאחר יציאת Red Rose Speedway.
הקטע שאני הכי אוהב מאלו שלא נכנסו לאלבום הוא The Mess שהוקלט בהופעה חיה בהאג והוא אנרגטי כמו שרק מקרטני יודע לעשות. לבסוף הגרסה הזו מתווספת כבי סייד לסינגל שנבחר לייצג את האלבום החדש My Love. כן נעשה ניסיון לתפוס את אותה אנרגיה גם באולפן ואני מצר על כך שזה לא נכנס לאלבום. ככה זה נשמע:
פול כותב עוד שיר מקבוצת השירים המופנים אל ג’ון הפעם עם השאלה “מדוע התנהגת אליי ככה?”, לי אגב יש תשובה אבל אשמור אותה לעצמי. הקטע נקרא Best Friend והיא הוקלטה בהופעה חיה בבלגיה , אין לי מושג מדוע השיר היפה הזה לא הוקלט כיאות ונכנס לבסוף לאלבום.
הקטע הקטן והאקוסטי Mama’s little girl הוקלט גם הוא עבור האלבום, נגנז ולבסוף שוחרר ב 1990 כבי סייד עבור Put it there. הנה הגרסה שהוקלטה עבור Red Rose Speedway.
גרסה מקסימה לשיר Tragedy שביצעו להקת הדוואפ הפליטוודס (לא פליטווד מאק), ב 1961, הוקלטה על ידי ווינגז לאלבום הזה ונשארה בחוץ ומראה שמקרטני לא שוכח את המקורות ואת הימים ההם מצד אחד ומצליח לנכס לעצמו את השיר כאילו היה שלו. הגרסה של הפליטוודז:
הגרסה של ווינגז – שימו לב לקול הנפלא של מקרטני.
פול הקליט עוד שירים שלא עברו את סף הדמואים הביתיים כמו למשל 1882 שבוצע גם בהופעות. את הדמו הביתי תוכלו לשמוע כאן:
קדימה לאלבום.
הקטע היפה Big Barn Bed שפותח את האלבום Red Rose Speedway הוקלט באולפני אולימפיק במרץ 1972. הוא נכתב על ידי פול ולינדה עוד ב 1970 ויועד עבור האלבום ראם. הוא עד כדי כך משויך לראם, שקטע שמופיע בסוף החזרה על Ram On בסופו של האלבום ראם חוזר בשיר הזה אבל הפעם הוא פותח אותו. בסופו של השיר שרים חברי הלהקה קטע מהפזמון של Seaside Woman של לינדה שלא נכנס לאלבום. הקטע הזה של רפרנס לשירים אחרים לא זר למקרטני והוא עצמו אמר על כך: “לפעמים מילים נכנסים לראש וקשה להפטר מהן. לעיתים אתה מצטט גם משירים אחרים ואתה יודע שאתה חייב להפטר מהקטע הזה, אבל לפעמים זה קשה למצוא תחליף טוב יותר וזה שכבר כתבת נשאר בתודעה”. זה פחות או יותר מה שקרה למקרטני בקטע הזה. היה לו רעיון מסוים ב ram on והוא ניסה להכיל אותו על הקטע הלא גמור big barn bed – אני מאוד מחבב את הקטע וחושב שזו פתיחה אדירה לאלבום, המילים פחות חשובות לי כאן, הנגינה מושחזת, הקולות נפלאים והכל משתלב יחד בכיוון טוב ומבטיח. בטח רציתם לראות את הלהקה מבצעת את השיר בפתיחת תכנית הטלוויזיה ג’ימס פול מקרטני. אני יודע שכן. שימו לב לצגי הטלוויזיה הקטנים שמדמים את הקהל וגם לתשובות המצחיקות שנותנים חברי הלהקה לשאלות שמופיעות על המסך.
ב My Love אפשר באמת לשמוע איך הלהקה הזו התגבשה והתקדמה מהאלבום הקודם. הקטע הוקלט חי באולפן יחד עם תזמורת מלאה ועל סולו הגיטרה האלמותי הופקד לא אחר מאשר הרכש היחסית חדש הנרי מקלוק. אמרנו שמקרטני מנסה לייצר הרמוניה ודמוקרטיה בחבורה, והנה הוא מוותר על אחד הקטעים הכי יפים בשיר הזה. הנרי מקליט את הסולו בטייק אחד אבל זה עולה לו בדמים. הוא לא רגיל להקליט כשסביבו נמצאת תזמורת והוא כל כך רוצה לרצות את מקרטני. מקרטני נותן להנרי מרחב פעולה וברגע האחרון הנרי משנה מעט את מה שנהג לנגן בהופעות והתוצאה מרהיבה. הנה הקליפ לשיר האהבה שנפלא שכותב מקרטני ללינדה ובהופעה בישראל קיבל את ההקדמה “זה בשביל לינדה” שלא השאיר עין יבשה – לפחות את שלי.
השיר יוצא כסינגל ב 23 במרץ 1973 בבריטניה כשמצדו השני כאמור הגרסה החיה של The Mess הוא מגיע למקום ה 9 במצעד בבריטניה ובארה”ב לעומת זאת הוא כובש את המקום הראשון.
מודעה שפורסמה כשהגיע הסינגל My Love לראש מצעד הבילבורד
הטרק הבא Get On the Right Thing, מגיע היישר מהסשנים של ראם מ 1970 ללא כל שינוי – ואיך אנו למדים זאת? קודם כל הסאונד הוא נורא ראם, ההרמוניות הקוליות, סגנון השירה, התופים הגיטרות – הכל צועק ראם. דבר שני, כל השיר מדבר על “אם נעשה את הדבר הנכון אנחנו לא יכולים לטעות…” – מזכיר משהו ? האלבום ראם נסגר עם אותו הוייב: We believe that we can’t go wrong מתוך back seat of my car. הסיבה השלישית היא שכל השיר מדבר זוגיות, משפחה ואהבה. ג’ון בלניי ניסח זאת מצוין בספר The Song He Was Singing – “לצערנו שמענו זאת כבר קודם וטוב יותר…”. אבל אין על ליין הבס שקצת מזכיר את arrow through me שעוד נגיע אליו בסדרת הפוסטים הזו.
בשיר הבא One More Kiss מקרטני חוזר למחוזות הקאנטרי, לא משהו שלא שמענו קודם. הייתי שמח לראות במקום את The Mess. למקרטני תמיד יש סיפור טוב גם על השירים היותר זניחים:
“מרי הייתה אז בת 3 או 4, רק ילדה קטנה. ואתה יודע איך אבות לעתים קרובות מכרכרים סביב הילדים שלהם… אז כרכרתי סביבה, היא הייתה תינוקת ממש חמודה. “תני לי נשיקה. קדימה, תני לי נשיקה!” בשלב מסוים נמאס לה אז היא אמרה: “אבא. בסדר. אבל רק עוד נשיקה אחת” אז קיבלתי עוד נשיקה אחת … ושיר!”.
הקטע Little Lamb Dragonfly הוא לטעמי שיא האלבום. אמנם לא הייתה מזיקה לו עוד קצת עבודת אולפן אבל הוא מרגש, מעניין, מושר בצורה פנומנלית ומעביר את מסר העצבות שרצה להעביר פול. מקרטני כתב את השיר ב 1970 בחווה בסקוטלנד לאחר אירוע מצער. פול חווה מוות של אחד הכבשים שגידלו שם והיה מוצף ברגשות. הוא הלך ושפך את רגשותיו על הנייר וכתב:
I have no answer for you little lamb I can help you out But I cannot help you in…
בזמן הסשנים על האלבום ראם, מוקלט גם השיר הזה יחד עם יו מקראקן בגיטרות הזכור לטוב מהסשנים על ראם בניו יורק ודני סוויל המתופף שגם הוא השתתף באותם הסשנים. השיר שנכתב והוקלט בסגנון הביטלסי של חיבור כמה קטעים לא קשורים לשיר אחד, יועד על ידי מקרטני להיות חלק מפס הקול של פרויקט האנימיציה Rupert and the Frog Song Frog שבסופו של דבר יצא לאור באמצע 1984. דני סוויל המתופף נזכר שבאחד הסשנים באולפני טרידנט בעת העבודה על Red Rose Speedway, נזכר פתאום מקרטני בשיר הזה והחל לנגן אותו על הפסנתר. “עזרתי לו מעט לסיים את השיר אבל לא הייתי קורא לזה כתיבה משותפת, אבל כתבתי קצת מהרמוניות הרקע..” אשתו של אותו דני סוויל, ג’ו גו’ נזכרה בהקלטת ההרמוניות המרגשות שפשוט גרמו לה לבכות. חברי הלהקה שראו את המחזה, שינו את מילות הרקע להיות she’s crying, the little girl’s crying.
ב Single Pigeon שפותח את הצד שני של האלבום, הלהקה שוב מחליפה כלים כמו בהקלטות של סי מון עליהם דיברנו בפוסט הקודם. הפעם דני סוויל מנגן בבס, דני ליין על התופים ומקרטני כמובן על הפסנתר. איפה הנרי מקלוק אתם שואלים. מקורות שונים טוענים שהוא לא השתתף כלל בסשן ההקלטה הזה. זה הקטע הקצר ביותר באלבום שכנראה והושפע בלחן מהשיר Wrapping Paper של Cream שיצא ב 1966. תשפטו אתם.
כשאני מאזין לשיר, יחד עם הנושא המרכזי שעוסק בבעלי חיים, ליין הפסנתר וכלי הנשיפה בסוף, תמיד זורקים אותי למרת’ה מהאלבום הלבן. קשה להתעלם מהמשפט החצי אמיתי חצי ציני שעולה ממנו עדיין ניחוח לנון: Do you need a pal for a minute or two.
קטע שאני מאוד אוהב באלבום הוא When the night. מקרטני חוזר לנוסחא של שירים מבית אבא אבל הוא עושה זאת מצוין. הנרי מקלוק על הגיטרה עם הניחוח הלטיני המצויינת כל כך ופול מצליח לרגש עם השירה המעולה והזועקת בסופו של השיר.
אנחנו מגיעים לקטע הנסיוני של האלבום. כזכור מקרטני מיודענו לא בוחל בניסיונות עוד מאז הלופים שהכין עבור Tomorrow Never Knows וכלה באלבום מקרטני שיש שמכנים אותו אחד מאלבומי הלו פיי הראשונים. הקטע האינסטרומנטלי הזה נקרא Loup (1st Indian on the moon) ויכול מאוד להיות שההשפעה מגיעה מפינק פלויד שמקליטים באותו הזמן באולפני אבי רואד את אלבומם האייקוני Dark Side of the Moon. דני סוויל המתופף קצת מקרר אותנו בעניין פינק פלויד ורומז שפול כיוון יותר לכיוון ג’אזי. אודה ואומר, לא הקטע הגדול ביותר באלבום אבל הוא בהחלט מעורר עניין במיוחד כשמקרטני מחזיר שחקן מסוף ימי הביטלס להשתתף בקטע והוא המוג סינתיסייזר איתו הוא מפלרטט בקטע הזה.
מקרטני סיפר על הקטע הזה: “בגלל שזה טרק באלבום (ולא סינגל) היה לנו קצת יותר מקום לתמרון. אני חושב שזה ההיבט המרדני שהגיע מ Wild Life ונכנס שוב פנימה. יש לך באלבום את My Love, וזה שיר ראוי, יש לך עוד כמה שירים ראויים אחרים באלבום, אבל אז יש משהו כמו ‘לופ’, שהיה סוג של כיף עבורנו. הוא דיי ניסיוני. לא ניגנו אותו לעולם בהופעה, זה היה משהו מהנה שהיה קיים רק באולפן”.
ההשראה למחרוזת שסוגרת את האלבום כנראה והגיעה מאותה אחת אגדית שסוגרת את האלבום אבי רואד של הביטלס. כאן נגמרת ההשוואה. אם יש קטע שלא מתאים לאלבום ובטח שלא לסגור אותו היא המחרוזת הזו. אלבומים אמורים להסגר עם טעם של עוד ולי המחרוזת הזו משאירה טעם של חלודה. אני חושב שכל שיר מ The Mess ועד ל Seaside woman (טוב אולי הוא לא) היה עושה שירות אחר ומסיים את האלבום טוב יותר. 4 קטעים שהקשר בניהם מקרי והחיבור מלאכותי עד כדי התרשלות. לא ברור מה עובר על פול מקרטני הגדול שיחד עם ג’ורג’ מרטין רקח את המחרוזת שאי אפשר בלעדיה בעולם הרוק. בגרסת הריקונסטרקטד שהיא הגרסה הכפולה שיצאה עכשיו מחדש לאלבום, המחרוזת מופיעה בצידו הראשון של התקליט השני. ניחא אפשר להתעלם ולומר קטע חלש. אבל כשהיא בסוף, המחרוזת הזו מושכת את כל האלבום בבת אחת למטה. המחרוזת נפתחת עם Hold Me Tight. פסנתר בסגנון גולדן סלאמברז ואז שינוי המקצב המיותר שעובר למשהו שנקרא Lazy Dynamite שבאמת עם עוד עבודה יכל אולי להיות קטע מצוין בפני עצמו. שוב אנחנו עם דני סוויל ופינתו סיפורים מהאולפן: “לפול היו קטעים שהוא אהב אבל הם לא היו גמורים, הקלטנו אותם בנפרד ואז הם הודבקו יחדיו”. במעבר חד מדי אנחנו מגיעים לקטע הבא שנקרא Hands of Love שיר אהבה עולץ בסגנון קאנטרי רך כשדני סוויל על הקונגה.
במהלך סיבוב האוניברסיטאות שערכו ווינגז בבריטניה ב 1972, שבתו כורי הפחם מה שגרם ללא מעט הפסקות חשמל ברחבי המדינה. נחשו מי כותב על זה שיר? כן מקרטני נכון. הוא כותב את Power Cut בסגנון סטאקאטו קופצני על גבי הפסנתר, שיר נחמד אבל קצת מונוטוני ומשעמם. בסוף כמיטב המסורת של המחרוזות חוזר הנרי מקלוק לנגן יחד עם המקצב של power cut סולו גיטרה מכל אחד מהקטעים הקודמים במחרוזת.
הגענו לסוף האלבום ובאמת מאז שהגיעה הגרסה הכפולה שלו אני תוהה ביני לבין עצמי אם היא לא היתה עדיפה ומעניינת יותר מאשר האלבום היחיד הזה שהתיימר להיות משהו אחד והגיע לבסוף להיות משהו אחר בכלל. האלבום יצא לאור ב 30 באפריל בבריטניה והגיע למקום 5 במצעד. על העטיפה שלו בתמונה שצילמה לינדה, כמו בדמוקרטיה אמיתית בצפון קוריאה, מופיע רק מקרטני כשברקע מנוע של אופנוע הארלי דיוידסון. על גבי העטיפה האחורית השאיר מקרטני מסר לאמן שהוא מאוד אהב באותה תקופה, אחד בשם סטיבי וונדר. סטיבי היה כמובן עיוור ולכן ההודעה עם המסר We love ya baby הושארה בכתב ברייל בולט.
התגובות היו מעורבות ומבקרי המוסיקה טענו שמקרטני ממשיך להרגיז את הקהל שלו. מבקר אחר הגדיל והשווה את האלבום לבגדי המלך החדשים, וכי נראה שאין מי שינסה לערער על שיקול דעתו של מקרטני או “לבעוט לו בתחת”. סה”כ ביקורות טובות. לינדה מקרטני עצמה אמרה על האלבום: “רד רוז היה תקליט של חוסר בטחון… נכון היה את My Love אבל משהו היה חסר. היינו צריכים צליל כבד יותר … זו הייתה תקופה מאוד לא בטוחה”.
מקרטני אמר על האלבום: “האלבום הזה הוא למעשה ההופעות החיות. יש לו רגעים, אבל שום דבר לא מתקרב ללהקה. אחרי ששמעתי את wild life חשבתי, ‘לעזאזל, באמת פישלנו כאן’. את הבא אחריו לא יכולתי לסבול”.
ב 10 במאי 1973, שודר ספיישל ברשת הטלוויזה ABC בשם “ג’ימס פול מקרטני”. מקרטני הלא נלהב הסכים להשתתף בספיישל הזה כפשרה בתביעה שהגישו נגדו חברת Northern Songs ו Maclen Music ב 1971. הם טענו שפול הפר הסכם זכויות בלעדי כלפיהם, כשרשם את לינדה כשותפה ליצירה של הסינגל Another Day (הוא רשם אותה למעשה כשותפה על כל האלבום ראם). מה שנטען בתביעה הוא שלינדה היא לא כותבת שירים אמיתית ולכן אין מקום לרשום אותה כשותפה לתמלוגים – אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר.
בתכנית המלאה תוכלו לצפות כאן:
בפוסט הבא נתקדם לנו עם מקרטני ב 1973 שלאחר יציאת האלבום ונבדוק מה הוא מתכנן לאלבום הבא.