והיום בפינתינו 2000 מילים על 4 שירים, המשך הסקירה של אלבום הסולו השני של פול מקרטני Ram.
נצלול ישר לשיר החמישי באלבום.
השיר Uncle Albert היה שיר התנצלות בפני הדור הותיק יותר. מקרטני מספר שהיה לו באמת דוד שקראו לו אלברט, שבכל מפגש משפחתי היה משתכר ומצטט פסוקים מהתנ”ך. בכלל, הוא סיפר, בכל מפגש או מסיבה כל הדור המבוגר היה משתכר ושר בקולי קולות. זו היתה דרכם לשמוח ולשכוח את קשיי היום יום. הדור הצעיר היה מנותק מזה. הם היו יותר בקטע של חשיש, והשינוי שחל בשנות ה-50 בליברפול ובאנגליה באופן כללי, גרם לפער גדול בין הדורות.
כשהחל מקרטני לעבוד על השיר באולפן, הצטרף החלק השני של השיר, אדמירל הלסי. כשנשאל על ההשראה אמר “כשאני מחפש את ההשראה אני מגיע אחורה עד A Teenage Opera של קית’ ווסט (שיר מתוך אופרה שהמוסיקאי מארק וירטז ניסה לכתוב ולהעלות במשך שנים רבות. ג’ף אמריק עזר לו עם השיר הזה) . אני חושב שזה היה הקטע שגרם לך להבין שלא צריך להיות באותו קצב או באותו סולם לכל האורך, אתה יכול לחתוך כמו בסרט”.
מקרטני התחיל להקליט את השיר עם דייב ספינוזה על הגיטרה, אבל לאחר מכן הקליט מחדש הכל עם יו מקרקן ואז הוסיף עוד גיטרות ותוספות.
דני סוייל, המתופף, מספר כי בהתחלה היה קושי עם הקצב, כי השיר נוגן כמקשה אחת. אבל מקרטני ידע בדיוק מה הוא רוצה ושר לו בדיוק איך הוא מעוניין שנגינת התופים תישמע. במהלך ההקלטה ניגן מקרטני פסנתר והוביל את הנגנים בבטחה לאורך השיר.
העיבוד היפיפה של השיר זיכה את מקרטני בגראמי בשנת 1971 בקטגוריית העיבוד הטוב ביותר שמלווה קטע מושר.
את העיבוד התזמורתי עשה ג’ורג’ מרטין הגדול, בשיתוף פעולה ראשון ולא אחרון בינו לבין פול לאחר הביטלס. זה מידע מפתיע, שכן הוא לא היה ידוע עד השנים האחרונות, אבל מה שמפתיע אף יותר הוא שאת מלאכת הניצוח נטל על עצמו מקרטני.
דני סוייל מספר: “לקח לפול 45 דקות לכוון את התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק… המוזקאים הסתכלו אחד על השני. הם חשבו שהוא היה רק בחור מוזר ועשיר. היינו באולפן עם העילית של הנגנים… זו היתה חטיבת כלי המיתר של דייויד נדיין שניגנה עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק. והם כולם הסתכלו אחד על השני: ‘מה הבחור הזה עושה, מכוון אותנו?’ היו לו רעיונות מאוד ספציפיים לגבי איך שהוא רצה שהתזמורת תישמע. כשהם נכנסו לחדר הבקרה לשמוע את הפלייבק הם אמרו ‘אלוהים אדירים, אנחנו נשמעים כמו הסימפונית של לונדון'”.
פיל ראמון, שבאולפן שלו נעשו ההקלטות התזמורתיות לאלבום, מספר: “פול הגיע לאולפן להקליט את המיתרים… אני הזמנתי תזמורת גדולה וביקשתי במיוחד תזמורת שמכילה כוכבים… בבוקר של הסשן הראשון, גיליתי שאין לנו מנצח. זו יכולה להיות בעיה… בסשן הראשון של הקלטת כלי המיתר, העדר המנצח הורגש מאוד. ‘למה שאתה לא תנצח?’ הצעתי לפול. ‘אני לא מאומן לזה’ הוא ענה. ‘אתה כתבת את השיר. מי ידע טוב יותר ממך איך לנצח עליו? תניף את הידיים ותהיה מופתע’. אז הוא עשה את זה וזה יצא נהדר. מה שהיה מצחיק הוא שעשרים אחוז מנגני התזמורת לא ידעו מי זה. הם היו נגנים קלאסים'”
יו מקרקן, הגיטריסט, סיפר שהשיר הזה ציין נקודת מפנה ביחסים המוזיקליים שלו ושל מקרטני: “פול הוא גאון. הוא שומע ורואה את כל מה שהוא רוצה, והיה נותן לי ולמתופף הוראות מדויקות. אבל הוא לא ידע מה הוא רצה שהגיטרה תעשה בשיר הזה. ביקשתי ממנו לבטוח בי והוא עשה זאת. אחרי שניגנתי את החלקים שלי הוא היה מרוצה מאוד. בהמשך הקלטות האלבום, פול נתן לי לנסות את הרעיונות שלי לפני שעשה החלטות כלשהן”.
גם לנון אהב מאוד את עבודת הגיטרה של מקרקן באלבום הזה: “הפעם הראשונה שפגשתי בו היה בהקלטות של Happy Xmas והוא אמר ‘שמעתי שניגנת באלבום של פול, אהבתי מאוד את העבודה שלך שם’. אמרתי ‘תודה רבה’, ואז הוא גחן אלי ואמר ‘אתה יודע שזה היה רק אודישן כדי לנגן איתי'”. מקרקן ניגן עם לנון באלבום האחרון שלו ובהקלטות שיצאו באלבום שיצא לאחר מותו “חלב ודבש”
השיר יצא כסינגל בארה”ב שם זכה להצלחה גדולה, הגיע למקום הראשון ומכר מליון עותקים תוך חודש.
משום מה בכל מקום שקראתי על השיר, מתייחסים לחלק הראשון, זה של דוד אלברט, כשיר בסגנון “צוללת צהובה”. אני מודה שאני לא מצליח להבין את הדמיון, מלבד זה שיש אפקטים. יש בחלק הזה עצבות מאוד גדולה. תחושה עמוקה של בדידות. כפי שאמרתי, פול טען שזה שיר בקשת סליחה מהדור הקודם, אבל זה גם שיר בקשת סליחה מהעבר שלו עצמו על העזיבה שלו מאחור. זה לא היה פשוט עבור פול, אבל באלבום הזה הוא נפרד וצועד קדימה ומיד אחריו הוא יקים להקה חדשה.
השיר מתחיל עם בקשת סליחה מעצמו ומהעבר שלו שנשאר לבד, כי לא נותר כבר אף אחד שם. פול מתנצל על הכאב שהוא גרם לו עם פירוק הביטלס. כזכור פול היה האחרון לקבל את זה שהביטלס לא יכולים להמשיך לתפקד יחד, אבל כשכבר קיבל את זה שעט קדימה ופירק את הלהקה בלי לעצור כדי לשתות כוס מים קרים.
בשני הבתים הבאים הוא מאבד בעבר עניין לגמרי. בהתחלה הוא עוד מתרץ – לא היה לנו קשר כי לא שמענו משהו חדש, אבל ברגע שיקרה משהו נבוא. הבית האחרון הוא מעין נבואה שהגשימה את עצמה – הוא כבר בהשלמות של האלבום הנוכחי, וכפי שכתבתי בפוסט הקודם לא מצליח להשלים אותו. הוא פשוט מעביר את הזמן בלי לקבל שום החלטה. כשהעבר בעורפו הוא מודה שהוא לא עשה שום דבר כל היום, אבל הקומקום רותח, והוא הולך לשתות תה, וגם ככה דעתו מוסחת כל כך בקלות.
ואז מגיע “אדמירל הלסי” והורס הכל. אני מגזים כמובן, אבל יש יופי טהור ב”דוד אלברט” ו”אדמירל הלסי” פשוט מוחק אותו. לא שמדובר בשיר לא טוב, זה קטע מקסים עם קולות הרקע הנהדרים של האלבום הזה, והוא בעיקר כיף ללא מחויבות. למזלו אני יכול לרתום גם אותו לאג’נדה שלי – כי מה עושים כשנפרדים מהעבר – משיקים ספינה חדשה. תוך כדי ששותים את התה מהקומקום שרתח רגע לפני. והכי חשוב –
Live a little be a gypsy, get around Get your feet up off the ground
וזה בדיוק מה שהוא ינסה לעשות לאחר צאת האלבום עם הלהקה החדשה שיקים.
איזה שיר נפלא ומסעיר הוא השיר הבא – Smile Away. על פניו זה לא יותר משיר מקושקש, אבל אלה הרגעים שאני הכי אוהב אצל מקרטני. הרגעים בהם הוא לוקח קשקוש חצי אפוי ומכניס לתוכו את כל היכולות המוסיקליות המסעירות שלו.
אייריק ואנגברג, עוזר הטכנאי באלבום, סיפר: “לערוך ולעשות מיקס ל-Ram היה קשה מאוד. פול רצה להקליט כמעט הכל, למקרה שיהיה לו רעיון במהלך סשן והוא ירצה להשתמש בהקלטה שלו”.
פול סיפר במהלך ההקלטה של Ram: “החלקים הכי טובים, הם הרבה פעמים החלקים החופשיים. אני נכנס לסטודיו ואני יודע שאני הולך לאלתר בצורה חופשית. אם אני אכריז שאני הולך לאלתר, אני לא אוכל לאלתר, כי אז אני לא מאלתר יותר. אז אני פשוט חייב להיכנס לאולפן ולאלתר, ומישהו חייב להיות שם בחדר הבקרה ולחשוב בתבונה ‘הוא הולך לאלתר עכשיו, כדאי שאקליט את זה’. זה מאוד קשה כי דברים טובים הולכים לאיבוד. אתמול בלילה אלתרתי והייתי במצב רוח מצוין וחקרתי את הרעיונות שלי – והם פספסו את זה. בפעם הבאה, כשהם הקליטו, כבר לא הייתי במצב רוח לחקירה”
ב-SmIle Away קרה דבר כזה. הבס של מקרטני התחיל להשמיע צרצור. במקום להפסיק מקרטני סימן לכולם להמשיך להקליט ולנגן. ואנגברג סיפר: “כשהתחלנו להקליט את Smile Away חשבתי שצליל הבס לא נשמע טוב בכלל. שאלתי את פול ‘אתה בטוח שאתה רוצה אותו ככה?’ והוא ענה ‘אתה יכול לתת לי יותר מזה?’. לאחר מזה שנינו עשינו כמיטב יכולתינו לעוות לסאונד את הצורה”. ובנוסף על זה הם הקליטו עוד 8 ערוצי בס כדי לחזק את הסאונד.
מכירים את הרגע הזה בשיר, שעד אליו כל החוויה המוסיקלית נבנית ובו היא מתפרצת? הרגע הזה בו המאזין חווה קתרזיס שנובע מפיצוץ האנרגיה שנבנית עד לאותו הרגע. אז יש שני רגעים מושלמים כאלה באלבום הזה, ואחד מהם מגיע בשיר הזה ב- 2:45 עם הבס וקולות הליווי הנהדרים שלוקחים את השיר לבית הבא ועד סוף השיר.
ותנו ניחוש על מה השיר? על חבריו לביטלס ועל אלן קליין? איך ניחשתם? שלושה חברים פוגש מקרטני בשיר בעל המילים המוזרות הללו. כל אחד מתייחס אליו באופן מכוער (אחד מעיר לו על ריח הרגליים שלו, אחר על הבל הפה שלו והשלישי על השיניים המסריחות שלו), אבל הוא הולך וממשיך לחייך עד סוף הצד הראשון והנהדר של האלבום הזה.
וגם הפעם יש מנטרה – Smile Away שהוא חוזר ושר, לא משנה איזו התנהגות הוא סופג מחבריו. אחד הדברים היפים בשיר הוא שמקרטני לא מתבייש להודות שהוא לא יודע איך עושים את זה, כלומר איך מתעלמים מאנשים כאלה וממשיכים הלאה לחייך, אבל הוא לומד. תוכלו לשמוע את זה בקולות הרקע החל מההתחלה. בהתחלה הם שרים Don’t know how to do that, מאוחר יותר Learning how to do that וחוזר חלילה.
הצד השני מתחיל עם שיר שונה ממה ששמענו עד עכשיו. כשיר הלל לחיים הכפריים שמצא מקרטני בסקוטלנד בסוף שנות ה-60, ובתוך המתח שסוף הביטלס הביא עימו, Heart of the Country הוא שיא הפשטות ואולי השיר היחיד שלא מקבל שכבות הפקה רבות. הוא לא זקוק לזה, דווקא הפשטות היא סוד הקסם שלו, יחד עם נגינת הגיטרה המקסימה של יו מקרקן והבס הקופצני של מקרטני.
גם לשיר הזה נעשה סרטון פרומו, ובניגוד לסרטון שנעשה ל-3 Legs, הפעם הרוח השורה עליו מתאימה לרוח השיר שגם הוא, כמו הסרטון, מתאר את מעללי משפחת מקרטני בשדות סקוטלנד.
כשמדברים על Monkberry Moon Delight לרוב מבטלים את המילים שלו ככאלה שנבחרו בעיקר על מנת להישמע טוב עם המוסיקה. זה נובע בעיקר כי ככה מקרטני יכתוב שירים בהמשך וכי הם אכן נשמעות טוב עם המוסיקה, אבל השיר הזה מכיל כמה מהשורות הקודרות והמדאיגות ביותר שמקרטני כתב. אנחנו הרי מכירים את מקרטני, האופטימי הנצחי שגם כשהוא רוצה להיכנס בחברים שלו הוא כותב על הבל פה רע או צועק עליהם Piss Off Cake, אבל כאן, בשיר הזה שלבטח מדבר על השנים האחרונות של הביטלס, יש דימויים קשים מאוד. זה מתחיל קל יחסית –
So I sat in the attic a piano up my nose And the wind played a dreadful cantata Sore was I from the crack of a enemy’s hose And the horrible sound of tomato
המקרטנים בניו יורק
יושב בעליית הגג (מתחבא?) והרוח שרה לו קנטטה. כואב מהצלפת הצינור של האויב שלו כשנשמע רעש נוראי של עגבניה. מה יכול להיות נורא ברעש של עגבניה? העגבניה נמעכת. נראה לי שעבור עגבניה זה לא סוף אידיאלי. לפזמון היא מגיעה כקטשופ. אני מבין את הנטייה עכשיו לצחוק ולחשוב שאני ציני, אבל אני רציני. נכון, אני מותח קצת את הגבולות אבל –
Catch up! (catch up!) (קטשופ) Super fury (מפה אפשר להוציא מרק ופירה – Soup and puree) Don’t get left behind. (get left behind)
קטשופ, מרק ופירה – כולם מאכלים מעוכים. אלה גם 3 מאכלים, אבל נשאיר את זה בצד. העיקר שבזמן שהם מעוכים מקרטני Don’t get left behind.
אבל הבית הבא הוא המטריד במיוחד –
When a rattle of rats had awoken The sinews, the nerves and the veins My piano was boldly outspoken In attempts to repeat its refrain So I stood with a knot in my stomach And I gazed at that terrible sight Of two youngsters concealed in a barrel Sipping monkberry moon delight
כשרעש העכברושים העיר את השרירים, העצבים והגידים, הפסנתר שלו דיבר באומץ ובגילוי, בנסיון לחזור על הטענות שלו, וכך הוא עמד שם עם נפיחות בבטנו כשהוא צופה במראה הנוראי של –
אבל חכו איתי שנייה, לפני שנגיע לנקודה בה פול מפחד ללכת רחוק ובורח כפי שיעשה מעכשיו ועד עולם. בואו נחזור לבית הזה עד שתי השורות האחרונות. מתי שמעתם שיר של מקרטני שמדבר על עכברושים שמעירים כל חלק בגוף בפחד גדול. זה דימוי מאוד לא שיגרתי עבורו והוא לא יחזור עוד. גם הוא ידע את זה ולכן, כנראה מתוך בחירה לא מודעת, עשה בחירה ממנה תסבול היצירה שלו מאז ועד היום – כשמקרטני מפחד הוא בורח להומור, למשפחה ולשטויות שהוא אוהב את איך שהן נשמעות עם הלחן. כן, בדיוק מה שאנשים מיחסים לשיר הזה. אבל השיר הזה רציני. תקשיבו לביצוע הקולי שלו. הוא מזכיר את איך שהוא שר ב-Long Tall Sally ו”הו דארלינג“, אבל ההומור שהוא מכניס בשירה לא מצליח להסתיר את התחושה שמשהו מסעיר אותו, זו לא סתם דרך שירה.
שנחזור למראה הנוראי שהוא רואה? אלה שני צעירים שמתחבאים בחבית ושותים מונקברי מון דילייט. מהו אותו מונקברי מון דילייט? שם זה הגיע משילוב של שיבוש מילה של ילדי מקרטני עם שירם של ליבר וסטולר Love Potion No. 9.
פול סיפר: “כשהילדים שלי היו צעירים הם נהגו לקרוא לחלב ‘מונק’ מסיבה כלשהי שילדים עושים דברים כאלה – אני חושב שזה קסם, האופן בו ילדים ממציאים שמות טובים יותר לדברים מאשר השמות הרגילים שלהם. למעשה, כבדיחה, לינדה ואני עדיין לפעמים קוראים לדברים בשמות שפת הילדים. אז מונק היה תמיד חלב ומונקברי מון דילייט היה מין משקה קסום, קצת כמו שיקוי אהבה מספר 9, ומפה השורה בשיר ‘לוגמים מונקברי מון דילייט’. זה היה מילק שייק קסום”.
משפחת מקרטני בניו יורק
מכיון ששירים אחרים באלבום הראו לנו שמקרטני יודע לספור עד שלוש כשהוא רוצה לדבר על העמיתים שלו לשעבר, ולאור ההסבר שלו, אין לי דרך אחרת לפרש את שני הצעירים אלא כשתי צעירות – התר ומרי מקרטני, שתי בנות מקרטני שהיו בנמצא בזמן ההוא (סטלה נולדה לאחר יציאת האלבום). ולמה הוא רואה בזה מראה נוראי? אולי כי הוא מבין שמהאלבום הזה והלאה הוא לא הולך לחשוף כמעט כלום על עצמו ולתת לשורות כאלה לרוקן את כל התוכן מכל מה שקדם להם.
אני כמובן מגזים. אבל לצערי Mccartney ו”ראם” הם האלבומים האישיים היחידים שמקרטני הוציא, ולדעתי זה מעלה אותם רמה מעל האחרים. לא שהוא לא יכתוב עוד שירים אישיים בהמשך, אבל הם יהיו מעטים וברובם מאומצים.
כל זה אין בו להוריד את העוצמה שיש לשיר הזה, לדימויים הקודרים שבו ולכוח שבביצוע שלו.
ונסיים בביצוע מעולה של ג’יי הוקינס מ-1973.
אתם יכולים לנשום לרווחה – בשבוע הבא אנחנו מגיעים לסופו של האלבום.