לאחר 16 שנים, נגן הטרומבון פול וודוורד עוזב את תזמורת בלאק דייק מילס. אתם בוודאי שואלים את עצמכם – מי עוזב את מה?
אתם כמובן צודקים. אנחנו כאן בשביל פול אחר. זה שהחתים את התזמורת לחברת “אפל” ב-1968. אבל תזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת עם מורשת כל כך מרשימה, שנעים לגלות שהיא פעילה עד היום.
התזמורת הוקמה ב-1855, והיתה פעילה מאוד – היא היתה מהראשונות להקליט (ב-1904) וב-1906 יצאה לסיבוב הופעות של 5 חודשים בארה”ב וקנדה בו הופיעה כ-200 פעמים.
ב-1968, בחיפושו של מקרטני אחר אמנים אותם יוכל להקליט ולהחתים לאפל, נבחרה התזמורת להיות אחת מה”ארבעה” – ארבעת האמנים הראשונים שהוציאו סינגל בלייבל של אפל. מארז מהודר של 4 התקליטונים הראשונים נשלחו למדיה תחת הכותרת “הארבעה” כדי לייצג את היבול הראשון של הלייבל. הסיבה לבחירה הלא שגרתית בתזמורת כאחת ההחתמות הראשונות הגיעה בעקבות פנייה שנעשתה לפול כדי שיכתוב נעימת פתיחה לסדרת טלוויזיה בשם Thingumybob, על אדם מבוגר שמסתבך באופן קבוע (סדרה שירדה אחרי עונה אחת של 8 פרקים). פול רצה שתזמורת בראס תבצע את הנעימה. אביו תמיד השמיע בפניו את הטענה שתזמורת בלאק דייק מילס היא תזמורת הבראס הטובה ביותר באנגליה, כך שזה רק התבקש שיבחר בהם. הנה קטע מראיון עם ג’פרי ברנד, שהיה ב-1968 מנצח התזמורת, בו הוא מספר על שיחת הטלפון שקיבל ממקרטני, על המחמאות ועל הבקשות. קטע מקסים. כדאי לצפות.
ב-30 ביוני של אותה שנה עשה מקרטני את דרכו ליורקשיר על מנת להפיק את ההקלטה הראשונה של ההרכב עבור “אפל”. הבי-סייד שהוקלט היה “צוללת צהובה” בעיבוד בראס.
Thingumybob
צוללת צהובה
אל מקרטני התלוו באותו היום גם דרק טיילור, פיטר אשר וטוני בראמוול – כולם עובדי אפל וחברים ותיקים. בנוסף הצטרף אלן סמית, כתב של NME. בעודם בדרכם חזרה ללונדון, לפתע שינו מסלול אל כפר קטן בשם “הרולד”.
טוני בראמוול סיפר: “באחר צהריים של יום ראשון, ביוני 1969… שמנו פעמינו בחזרה ללונדון. מכיון שהשתעמם מהכביש המהיר, פול הציע שנוציא את ספר AA (ספר מפות) ונמצא את הכפר עם השם הנחמד ביותר… וכך יצאנו מהכביש המהיר כדי לשנות את הנוף. לאחר זמן מה גילינו את הכפר הרולד שבמחוז בדפורדשייר… ועשינו מעקף”. הרולד היה כפר קטן. נכון לשנת 2011 חיו בו פחות מ-1700 איש. דרק טיילור סיפר: “הסתובבנו בבדפורדשייר, בודקים את השלטים כל הזמן עד שהגענו אל השלט של הכפר. הרולד. הו, זה היה מראה מופלא. זה היה סוג הכפר שכדי לשמור עליו נלחמנו במלחמת העולם השנייה, שעבורו היה מצופה מאיתנו לצאת למלחמת עולם שלישית אם יורו לנו… קיכלים ושחרורים שרו, סנוניות צללו אל תוך שיחים, ומכסחת דשא ישנה רעשה כשצעדנו לאורך הרחוב היחיד שמצאנו ועברנו את האכסניה שהיתה סגורה ואת הכנסיה שהיתה פתוחה, מהנהנים לבחור ג’ינג’י עם שפם בסגנון שנות ה-30 ומכנסי חאקי שעמד וגיזם את הגדר החיה שלו, תוך שהוא בוהה באנשי העיר האלה עם התסרוקת והבגדים המצחיקים.”
גורדון מיטשל, אותו מגזם גדרות, סיפר: “בערב הקיץ הנעים של יום ראשון, ה-30 ביוני 1968, טיפלתי בצמחיית הגן שלנו במאלברי לודג’. חמישה בחורים צעירים, מלווים בכלבת רועים גדולה וזקנה עצרו בשער וביקשו הכוונה לנהר. זיהיתי באופן מיידי כי אחד מהם היה פול מקרטני.
הבחנתי שהם לא התקדמו בסופו של דבר לכיוון הנהר, אלא שבמקום זאת, כנראה לאחר שהבחינו בשלט של הפאב “מאגפיי”, החליטו שהם מעדיפים להיכנס ולרענן את עצמם עם הבירות של גברת מתייוז (אשתו של בעל המקום). אשתי, פאט, ואני מצאנו את דרכנו ל”מאגפיי” על מנת להצטרף אליהם והם קיבלו את פנינו כאילו היינו חברים משכבר הימים. שאלנו אותם מה מעשיהם בהרולד. הם סיפרו לנו על הטיול שלהם לסלטייר שביורקשייר, כדי להקליט את תזמורת בלאק דייק מילס. בדרכם חזרה ב-M1 ביום קיץ חם זה, הם רצו לשנות את התכנון המקורי. לאחר עיון במפה, הם אהבו את השם הרולד, נסעו אליו והנה הם פה…
פאב המאגפיי בתמונה משנת 1962
“לאחר זמן מה, כולם התחילו לחוש רעבים. בימים ההם, מעטים הפאבים שהגישו אוכל. פאט הציע שתכין להם משהו, אז חזרנו יחדיו למאלברי לודג’, שם היא הכינה ארוחה מפוארת. פול הוכיח את האנושיות שבו, כשביקר את אביה של פאט, שהיה מרותק למיטה, וניהל איתו שיחה ארוכה. הוא גם ניגן בפסנתר ורוד שהיה בחדר, כשהוא מציין שמעולם עדיין לא ראה פסנתר ורוד!
בביתם של גורדון ופאט
“בילינו ערב מקסים של שיחה, מוסיקה, אוכל ויין. בתנו הצעירה, שונה, הביאה לפול גיטרה שמותאמת בגודל לילדים עליה ניגנה. פול כיוון אותה בעזרת שני מטבעות שהניח מתחת לגשר ואז ניגן באופן הרגיל בו ניגן כנגן שמאלי. הוא ניגן ושר במשך הערב ואז אמר לנו שיש לו שיר חדש – שלא הוקלט עדיין – שנקרא “היי ג’וד”, אותו הוא שר לנו כמה פעמים. שיין, בתנו השנייה, היתה כל כך אדישה למתרחש, שהיא פרשה אל המיטה כדי לקרוא ספר!
דרק טיילור ופאט
“ניהלנו שיחה ארוכה על חייו ככוכב פופ ואיך זה להיות כל כך מפורסם בגיל כל כך צעיר, והוא שיתף אותנו בכמה מהקשיים שחיים אלה יצרו עבורו. כל החמישה היו האנשים הנחמדים ביותר שניתן לקוות לפגוש, המפגש היה מהנה כל כך וזה היה ערב מיוחד מאוד…
לאחר שעות רבות, לאחר חצות, הם הציעו להתחיל לחשוב על חזרה ללונדון. כיון שלאף אחד לא היה מושג איפה הרולס רוייס והנהג שלהם נמצאים, חזרנו לרחוב הראשי, ושם, מחוץ ל”אוקלי ארמס” המכונית חנתה.
אוקלי ארמס בתמונה משנת 1962
“פרנק אוונס, בעל הבית, אשתו ג’יין וטסה בתו עודכנו על ידי הנהג בזהותם של הנוסעים שלו, ובגלל שידעו שהם צריכים לחזור לרכב, הם השאירו את הפאב פתוח. בשלב זה התחיל פול סשן נוסף על הפסנתר שבפאב כשהוא שר שירים של הביטלס. לבסוף, בסביבות 3 לפנות בוקר, הם התגלגלו אל הרכב ונפרדנו לשלום לאחר ערב קסום.
כמה ימים לאחר מכן, קיבלנו מכתב תודה חתום על ידם (למעט אלן סמית’) ובנוסף מתנה – שני בקבוקי שמפניה ליריד של עמותת Playing Fields, שנחטפו, כמובן, מהר מאוד.”
הסיפור הזה היה מקסים מכדי שדרק טיילור וטוני בראמוול יוותרו עליו כשכתבו את ספרי הזכרונות שלהם. בנוסף, ב-6 וב-10 ביולי פרסם אלן סמית את רשמיו מסוף השבוע בגליונות ה-NME. הוא סיכם: “זו היתה גם השתיה המשותפת הטובה ביותר וגם היציאה הטובה ביותר שהיו לי מאז המצאת חיתוך הלחם, ותודתי מקרב לב על רגע קסום של חיים נתונה לפול, דרק טיילור וחבריהם (על הטרמפ), לאנשי הכפר הרולד (על היותם אנשים אמיתיים) ולגורדון, רופא השיניים האירי ואשתו פאט (על שהאכילה אותנו ב-3 לפנות בוקר בבשר ואורז טעימים כל כך)”.
עכשיו תגידו לי שלא הייתם נותנים הכל כדי להיות שם. שנים אחרי זה, בהופעה בברזיל ב-2013, יזכר פול מקרטני בהרולד. סתם. אין קשר. אבל זה קטע משעשע ואיתו נסיים.
חתימת חמשת האורחים על הספר של שונה, בתם של גורדון ופאט.