מזל טוב לפול מקרטני שחוגג היום את יום הולדתו ה-75. זמן טוב לדבר על ההתפרקות האישית שחווה עם התפרקות הביטלס –
בספטמבר 1969 נאלץ מקרטני לקבל את העובדה שהביטלס סיימו את דרכם המשותפת, עם הודעתו של לנון כי הוא פורש מהלהקה. (הוסכם שלא יפרסמו את העניין כדי לא לחבל באלבום האחרון של הביטלס Let it be שעדיין לא יצא).
כל מה שפול ידע אי פעם זה להיות ביטל. להיות חלק מהצמד לנון/מקרטני. אז אם אין ביטלס, מי הוא? בגיל 27 הוא הרגיש פתאום חסר אונים.
מבולבל ונסער הוא יצא לגלות מרצון בחווה שלו בסקוטלנד את החווה בסקוטלנד קנה פול כהשקעה בעצת מנהלים עסקיים. הוא היה בה בעבר אבל מעולם לא באמת טרח להפוך את המקום למקום מגורים נוח. כעת, כשהגיע לגור פה עם אישה, ילדה ותינוקת זה נראה אחרת. שטח החווה היה גדול מאוד, אבל הבית היה צנוע (שני חדרי שינה ומטבח ללא ריצפה בנויה). מקרטני שהיה שרוי בדיכאון בילה את רוב היום במיטה. כשהוא כבר קם, זה היה כדי לשתות אלכוהול ולעשן חשיש.
מקרטני ארגן לעצמו מכשיר הקלטה של 4 ערוצים ופתח במבנה הרעוע שבקצה החווה את Rude studios, מקום שבמשך שנות ה-70 יקליט בו דמואים, אלבומים ויעשה חזרות עם חברי להקתו כנפיים.
בתמיכתה של לינדה חזרה המשפחה ללונדון ופול החל להקליט את אלבום הסולו שלו. את כולו הקליט לבד. חלקו בביתו עם טייפ 4 ערוצים ללא טכנאי או מיקסר – פשוט מתחבר ועושה נסיונות עד שהכל נשמע בהיר וטוב. תיקונים ושירים מלאים נוספים הקליט באולפני אבי רואד ואולימפיק בשם בדוי. הוא לא רצה שאף אחד ובטח לא הביטלס האחרים ידעו על התקליט. לתקליט קרא “מקרטני”. העצמאות המוחלטת. לא עוד חלק מצמד.
האלבום היה בנוי משירים וקטעים אינסטרומנטליים ולמרות התחושה הקלילה שיש בו הוא היה אלבום שתאר בצורה מדוייקת את מצב רוחו של פול, את הבדידות, את התלות המתפתחת בלינדה, את חוסר השלווה. כוחו של האלבום בפשטותו.
האלבום הנהדר הזה מכיל את אחד השירים היפים ביותר שאני מכיר ואותו צירפתי כאן – Maybe I’m Amazed,שהוקלט באולפני אייבי רואד, כשמקרטני, כאמור, מנגן בכל הכלים.
אם אתם מעוניינים לקרוא את הפוסט המלא על החצי השני של שנת 1969, בו תוכלו גם להאזין ולהוריד אוסף שערכתי משיריו האהובים עליי ביותר של פול, אתם יכולים לעשות זאת בלינק הבא –