מעריצי הביטלס הגדולים, מה אנחנו רוצים בסך הכל? הרבה מוסיקה ומדי פעם כמה תמונות שירעידו לנו את הלב. אז היום אנו מביאים מעט רגעי אושר כאלה, עם תמונות של ג’ורג’ שצילם פול באוגוסט 1959, בזמן שהם יצאו לטיול בטרמפים. אבל לא פחות נהדרים מהתמונות, הם הזכרונות של פול וג’ורג’ מהטיול.
וכך מספר פול:
“הזמנים הטובים ביותר עם ג’ורג’? תפסנו טרמפים למקום בשם הארלך שנמצא בויילס, והיינו ילדים, לפני הביטלס. שמענו שיר בשם ‘הגברים של הארלך’, ראינו את השם על תמרור, וכן, היתה שם טירה גדולה. אז פשוט יצאנו לשם.
לקחנו את הגיטרות שלנו לכל מקום ומצאנו את עצמינו בבית קפה. אתה יודע, ניסינו להגיע למקום, מקום מפגש מרכזי, ובהארלך היה את בית הקפה הקטן הזה שהיה בו ג’וקבוקס. אז זה הפך לביתנו. אז פשוט ישבנו שם. פגשנו בחור, הוא התחיל לדבר, הוא היה בעניין של רוקנרול, אתה יודע, והלכנו ושהינו אצלו בבית. זה היה נהדר”.
בספר האנתולוגיה מספר ג’ורג’:
“שנה אחת, פול ואני החלטנו לצאת לטייל בטרמפים. זה משהו שאף אחד לא יחלום עליו אפילו בימינו. ראשית, סביר להניח שישדדו אותך עוד לפני שתעבור את מנהרת מרסי, ושנית, לכולם יש רכבים והם כבר תקועים בפקקי תנועה. פעמים רבות נסעתי עם משפחתי לדרום לדבון, לאקסמאות’, אז פול ואני החלטנו ראשית לנסוע לשם.
לא היה לנו הרבה כסף. היינו מוצאים מקומות שהציעו לינה וארוחת בוקר ולנים שם. הגענו לעיר אחת, הלכנו ברחוב ונהיה חשוך. ראינו אישה ושאלנו ‘סליחה, את יודעת אם יש פה מקום שאנחנו יכולים ללון בו?’. היא ריחמה עלינו ואמרה: ‘הבן שלי לא נמצא, בואו ותשנו אצלי בבית’. אז היא לקחה אותנו לבית שלה – ושם בעטנו בה, קשרנו אותה ושדדנו את כל הכסף שלה! אני רק צוחק כמובן. היא נתנה לנו להישאר בחדר של הבן שלה ובבוקר למחרת הכינה לנו ארוחת בוקר. היא היתה ממש נחמדה. אני לא יודע מי היא היתה – הפרש הבודד?
המשכנו לאורך החוף הדרומי, לכיוון אקסמאות’. בדרך דיברנו עם אדם שיכור בפאב שסיפר לנו ששמו היה אוקסו וויטני (הוא הופיע לאחר מכן ב ‘A Spaniard in the Works’[אחד הספרים שלנון כתב]. אחרי שסיפרנו לג’ון את הסיפור הזה, הוא השתמש בשם. הרבה מאוד מהספרים של ג’ון הגיע מדברים מצחיקים שאנשים סיפרו לו). אחר כך המשכנו אל פייגנטון. בקושי היה לנו כסף. היה לנו תנור קטנטן, למעשה זה היה יותר כמו פחית עם מכסה, היו לנו תיקי גב קטנים והיינו עוצרים בחנויות מכולת. קנינו ספגטי בולונז וספגטי מילאנזה של חברת סמדלי. הם הגיעו בקופסאות שימורים עם פסים: מילאנזה עם פסים אדומים ובולונז עם פסים כחולים כהים. ואורז מוקרם של חברת אמברוזיה. פתחנו קופסת שימורים, עיקמנו אחורה את המכסה והחזקנו את הקופסה מעל התנור כדי לחמם אותה. על זה חיינו.
הגענו לפייגנטון בלי כסף לבזבז, אז ישנו על החוף ללילה. איפשהו פגשנו שתי בחורות מצבא הישע והן נשארו איתנו ועזרו לנו להתחמם לזמן מה. אבל מאוחר יותר נהיה קר ולח, ואני זוכר שהייתי מרוצה מאוד כשהחלטנו שזה הספיק, קמנו והתחלנו ללכת שוב. עלינו אל צפון דבון ולקחנו מעבורת אל דרום ויילס, כי לפול היה קרוב משפחה שהיה חייל והוצב שמה בבאטלינס, אז חשבנו שניסע אליו.
בצ’פסטואו, הלכנו אל תחנת המשטרה וביקשנו לישון בתא. הם אמרו: ‘לא. תתחפפו מפה. אתם יכולים ללכת לאיצטדיון הכדורגל ולומר לשומר השחצן שם שאנחנו אישרנו לכם להישאר שם’. אז הלכנו וישנו על ספסל קשה. קור אימים. עזבנו והמשכנו לתפוס טרמפים. תוך שהמשכנו צפונה בוויילס, לקחנו טרמפ במשאית. למשאית לא היו מושבי נוסעים בימים ההם אז ישבתי על מכסה המנוע. פול ישב על המצבר. הוא לבש ג’ינס עם ריצ’רץ’ על הכיסים האחוריים, ואחרי זמן מה הוא קפץ לפתע בצרחות. הריצ’רץ’ שלו חיבר בין הצד החיובי לצד השלילי במצבר, התחמם, והשאיר לו סימן של ריצ’רץ’ על הישבן.
כשבסופו של דבר הגענו לבאטלינס, לא יכולנו להיכנס פנימה. זה היה כמו מחנה אסירי מלחמה גרמני – סטאלאג 17 או משהו כזה. הם שמו גדר תיל סביב כדי להשאיר את ה’נופשים’ שם בפנים ואותנו בחוץ. לא היתה לנו ברירה אלא לפרוץ פנימה.”
זהו להיום. איזה תענוג. ככה אני אוהב לפתוח את הבוקר שלי. ואתם?