“אני יכול לקום בבוקר ולא לעשות כלום כל היום. אני פשוט יושב על המדרגות ומביט לתוך החלל וחושב עד שמגיע הזמן ללכת לישון …
אם אני לבד במשך שלושה ימים, אני לא עושה כלום, אני כמעט עוזב את עצמי לגמרי. אני פשוט לא כאן.
סין לא מבינה את זה. אני שם למעלה מתבונן בעצמי, או שאני אי שם בתוך הראש. אני רואה את הידיים שלי ומבין שהן נעות, אבל זה רובוט שעושה את זה.”
כך לנון בביוגרפיה שכתב האנטר דיוויס ב 1967.
את תחושת הבריחה לראשו תאר כבר לנון שנתיים קודם ב There’s a Place, שיר אישי ראשון בו הוא דיבר על עצמו בפתיחות שכזו. שירים כמו I’ll Cry Instead ו I’m a loser היוו חשיפה נוספת של המתרחש בנשפו ועל הרגשות הכמוסים שלו. ב Nowhere man לנון פותח הכל ומעביר ביקורת קשה על סגנון חייו בכל האספקטים. על המדינה והבית בהם הוא חי, על חוסר הדעתניות שלו, על חוסר היכולת לתכנן תכניות לעתיד ובין השורות ביקורת קשה על חייו הזוגיים ובעצם על חוסר האהבה לאשתו. העולם נתון לפקודתו, המעריצים צובאים על הדלתות, אבל הוא מחמיץ את החיים וממתין שמישהו יושיט לו יד או אולי מישהי.
לנון בן ה 25 נמצא לכאורה על גג העולם – הביטלס מסיימים את סיבוב ההופעות המלא השני בארה”ב בהצלחה ועומדים להקליט את האלבום הבא. שנה קודם לכן ב 15 ביולי 1964, הוא רוכש את הבית שנקרא Kenwood. בית שנבנה ב 1913 וכונה בעבר “הבית החום”. הבית היה ממוקם במחוז סארי דרומית למחוז לונדון, לשם עבר לנון להתגורר עם אשתו סינתיה ובנם ג’וליאן בן השנה וחצי. הספק לא רע.
הבית בקנווד
הנה מקבץ תמונות נפלאות של הלנונים שצילם רוברט וויטאקר בביתם בקנווד. תמונות צבעוניות, כביכול אופטימיות מאוד עם התחלה מבטיחה למשפחה הקטנה הזו, אבל לאור מה שאירע בשנים הבאות, גם עצובות מאוד.
לנון הצעיר למעשה היה בדיכאון מהריחוק שגזר על עצמו בקנווד. לאט לאט הוא איבד את החשק לבצע אפילו דברים יומיומיים. כמה חודשים מאוחר יותר בתחילת 1966, מגיעה לביתם כתבת בשם מורין קלייב מטעם ה London Evening Standard שהייתה גם ידידה טובה של ג’ון על מנת לראיין אותו עבור כתבה אחת מסדרת כתבות שעשתה על הביטלס שכותרתם הייתה “איך ביטל חי ? ג’ון לנון חי כך“. בכל כתבה בסדרה, התמקדה מורין בחבר ביטלס אחר ובכתבה האחרונה, בבריאן אפשטיין.
הכתבה של מורין קלייב שהתפרסמה ב 66
מורין הייתה המומה ממה שראתה וכך כתבה: “על הגבעה בסארי…איש צעיר, מפורסם, עשיר ומחכה למשהו”, “הוא יכול לישון כמעט ללא הגבלת זמן, הוא כנראה האדם העצלן ביותר באנגליה. ‘עצלנות פיסית’, הוא אומר. ‘לא אכפת לי לכתוב או לקרוא או לצפות או לדבר, אבל סקס הוא הדבר הפיסי היחיד שאפשר להטריד אותי אתו’ “.
באותה הכתבה נתן לנון את המניפסט שלו על הצלחת הביטלס ומשחרר משפט שאולי היה חבלני ופרובוקטיבי במתכוון, ואולי תמים, אבל בכל מקרה הביטלס עוד יתחרטו עליו בעתיד: “אנחנו יותר פופולריים מאשר ישו עכשיו. אני לא יודע מה יעלם ראשון – רוקנרול או הנצרות. ישו היה בסדר, אבל תלמידיו היו רגילים. הם אלו שמסובבים את זה, והורסים זאת עבורי”. נחזור ל 1965. בתוך הלימבו הזה שבין החולמנות הדיכאונית לבין הקריירה המצליחה, צריך לנון לספק את ליטרת השירים שלו עבור האלבום הבא. ב 1967, סיפר לנון להאנטר דיוויס, על המאבק עם מחסום הכתיבה וכיצד הגיע אליו השיר Nowhere Man:
“פשוט ישבתי וניסיתי לחשוב, וחשבתי על עצמי יושב שם, עושה שום דבר והולך לשום מקום. ברגע שהיו לי המחשבות על כך, שה היה קל. הכל יצא החוצה. אני נזכר עכשיו….פשוט ניסיתי להפסיק לחשוב על משהו. שום דבר לא הגיע. התאכזבתי והלכתי לשכב ובעצם ויתרתי. אז חשבתי על עצמי כאל איש שום מקום שיושב בארץ שום מקום”. ב 1980 הוא הוסיף: “ביליתי 5 שעות בבוקר הזה בניסיון לכתוב שיר שיהיה משמעותי וטוב, ובסוף ויתרתי והלכתי לשכב. אז Nowhere Man הגיע, מילים ומוסיקה, כל הדבר הארור. ממש כששכבתי…לשחרר זה שם המשחק. אתה מנסה לשים על זה את האצבע וזה בורח. אתה מדליק את האור והג’וקים בורחים. לא תוכל לתפוס אותם”. דימוי מעניין. באותם הימים היו נפגשים פול וג’ון בביתו של ג’ון על מנת לערוך סשנים של כתיבת שירים משותפים. לא מעט יצירות נכתבו בשיטה הזו. פול סיפר שהוא הגיע לסשן כזה למחרת היום בו כתב לנון את Nowhere Man.
“הגעתי והוא היה זרוק על הספה בעיניים טרוטות. זה באמת היה שיר שהוא כתב נגד עצמו. הוא הרגיש כאילו הוא לא הולך לשום מקום. אני חושב שזה היה בעצם על מצב הנישואים שלו. זה היה בתקופה שבה הוא היה לא מרוצה ממה שקורה, עם זאת, זה הוביל לשיר טוב מאוד. הוא התייחס אל עצמו בשיר כאל אדם שלישי, אבל הוא היה חכם מספיק כדי לומר, ‘הוא לא קצת כמוך וכמוני?’ “ “זה היה השיר ה’אנטי ג’ון’ שנכתב על ידי ג’ון. כאילו שאין לו שום קשר אליו. אולי עזרתי עם מילה או שתיים, אבל היה לו כבר את הרוב כשהגעתי”.
ההבנה של פול שמדובר בשיר על מצב נישואיו ובדידותו של ג’ון אולי גרמה להציב את השיר של ג’ון מיד אחרי שיר הטרוניה שלו על יחסיו המדרדרים עם ג’יין אשר You won’t see me. שני שירים לא על אהבה אלא על חוסר באהבה.
ב 21 באוקטובר 1965, הביטלס נמצאים ביום השישי להקלטות Rubber Soul. היום הזה מתחיל עם עבודה על הקלטה חוזרת של Norwegian Wood ב 3 טייקים. מיד כשהם מסיימים, ללא הפסקה, הם עוברים לעבוד מיד על Nowhere Man. רוב הזמן עובר בחזרות ותיאומים ותוך כדי הם מגיעים לרעיון, לפתוח את השיר עם הרמוניה קולית משולשת. ההקלטה מתחילה בשלב מאוחר יותר ועד לחצות מספיקים הביטלס להקליט 2 טייקים לשיר. הטייק הראשון היה קצר בגלל טעות בתחילת ההקלטה, בטייק השני הצליחו הביטלס להקליט רק את גיטרת הליווי החשמלית וגרסה ראשונית של הפתיחה ההרמונית. בחצות הם מסיימים את העבודה עם שום תוצאה ומסכימים להתחיל מחדש ביום שלמחרת כשכל אחד הולך לחשוב על השיר בביתו.
ה 22 באוקטובר הכיל בו 2 סשני הקלטות נפרדים. האחד בבוקר עם השלמת העבודה על In My Life וחלק הפסנתר המופתי של ג’ורג’ מרטין.
מרטין על פסנתר חשמלי
הסשן השני החל אחה”צ ובו התמקדו הביטלס ב Nowhere Man. הם כבר ידעו כיצד הם רוצים שהשיר ישמע, ואכן לאחר חזרות מספר, העבודה על הטרק הבסיסי מסתיימת ב 3 ניסיונות כשג’ון על הגיטרה האקוסטית, פול על הבס ורינגו על התופים. הטייק השני באותו היום היה המוצלח ביותר ואתו הם ממשיכים ומקליטים על גביו את תוספות הקולות לאורך כל השיר שבעזרתו של ג’ורג’ מרטין מושלמים כבר באותו הערב ומוכפלים. סולו הגיטרה מתווסף כשג’ון וג’ורג’ ניגנו יחדיו כשהם משתמשים בשני מגברים שונים שבניהם הוצב מיקרופון. ג’ון סיפר על הטריק המיוחד הזה בזמן ההקלטות לאלבום הסולו האחרון שלו Double Fantasy כשהוא הציע לנגן את הסולו של I’m Losing You באותה צורה. שיטה מקסימה בעיניי.
ג’ורג’ הריסון סיפר: “החלטתי שאנגן על פנדר סטראט, ג’ון החליט שהוא גם יקבל גם אחת. אז שלחנו את מל אוונס להביא לנו שתי סטראט והוא חזר עם שתיים מהם בצבע תכלת. מיד השתמשנו בהם באלבום שעשינו אז, שהיה ‘Rubber Soul’. ניגנתי איתה המון באלבום הזה, ובמיוחד בסולו של ‘Nowhere Man’ שבו ג’ון ואני מנגנים יחד”.
לנון והפנדר התכולה
פול שדחף כל הזמן לניסויים באולפן, רצה שסולו הגיטרה יהיה עם הצליל הכי גבוה שאפשרי, הכוונה היא לכוון את הטרבל באולפן לדרגה הכי גבוה שיש. לאחר שטכנאי האולפן מסבירים לו שהם על המקסימום בטרבל, פול מציע להתחבר לעוד קונסולה על מנת לקבל עוד טרבל .
פול סיפר: “הם היו תקועים על ספרי החוקים ולבשו עניבות. בסוף זה עבד והם היו שמחים בסתר כי הם היו מסוג הטכנאים האלו שהוסיפו 3 פעמים את הערך המותר של טרבל לשיר”.
ב 25 באוקטובר, מייצרים ג’ורג’ מרטין והטכנאים את מיקס המונו המסורתי שנשמע ככה:
יום למחרת ב 26 בזמן שהביטלס נמצאים בארמון בקינגהם ומקבלים את תואר ה MBE מהמלכה, טורחים ג’ורג’ מרטין והטכנאים על מיקס הסטריאו לשיר בו הטייק המקורי היה בערוץ השמאלי וכל התוספות בימני. כך זה נשמע.
השיר נכנס לרפרטואר ההופעות של הביטלס עד לירידתם מהבמה באוגוסט 1966. כאן תוכלו לצפות בהם מבצעים את השיר בהופעה בגרמניה ביולי 1966.
לסיום, 5 שנים עברו מאז הלך לעולמו היוצר והמוזיקאי הגדול שמוליק קראוס. עבור אלבומו האחרון והמצוין “יום רודף יום”, הקליט קראוס שיר שהלחין למילים של יענק’לה רוטבליט בשם “אדון שום כלום” – מזכיר לכם משהו ?