עבור ג’ורג’ הריסון, השהות של הביטלס ברישיקש אצל המהרישי מאהש יוגי השאירה טעם לוואי מר. הביטלס תכננו שהייה ממושכת שם, אך פול ורינגו חזרו מהר ואילו הוא וג’ון חזרו גם הם לפני הזמן. לנון החליט שהם חוזרים באופן מיידי לאחר השמועות על כך שהמהרישי ניצל את המעמד שלו וניסה להתחיל עם מיה פארו. לנון ראה בכך הוכחה שהמהרישי הוא זיוף.
כשחזר הריסון ללונדון, היה משוכנע שהוא וג’ון טעו בכך שפקפקו ביושרו של המהרישי. הוא כעס על עצמו ועל ג’ון, שבעצם העזיבה שלהם, כאילו אישרו את עזיבתם המוקדמת של פול ורינגו. המשיכה של ג’ורג’ לתרבות והרוחניות של הודו היתה כנה ועמוקה מאוד. הוא ראה את חוסר היכולת של חברי הלהקה להתחייב ללימוד תורתו של המהרישי כחוסר בגרות וחוסר רצינות. זה גם סימן את הכישלון של הריסון לנסות ולהנהיג את הלהקה לכיוון מסוים. כמי שתמיד הרגיש קצת כלא שייך, תחושה שגדלה בזמן העבודה על סרג’נט פפר, זה היה הנסיון שלו להוביל לכיוון שהוא חשב שיהיה נכון ללהקה.
את כל התחושות האלה הוא ניתב אל השיר Not guilty. כך כתב בשיר –
Not guilty For getting in your way While you’re trying to steal the day Not guilty And I’m not here for the rest I’m not trying to steal your vest.
I am not trying to be smart I only want what I can get I’m really sorry for your ageing head But like you heard me said Not guilty.
Not guilty For being on your street Getting underneath your feet Not guilty No use handing me a writ While I’m trying to do my bit.
I don’t expect to take your heart . . . I only want what I can get I’m really sorry that you’re underfed . . . But like you heard me said . . . Not guilty.
Not guilty For looking like a freak Making friends with every Sikh Not guilty For leading you astray On the road to Mandalay.
I won’t upset the apple cart I only want what I can get I’m really sorry that you’ve been misled . . . But like you heard me said . . . Not guilty.
יותר חשוף מזה הוא לא יכול היה להיות.
מאוחר יותר אמר – “(השיר הזה הוא) אני מתעצבן על לנון ומקרטני על התחושה הרעה שהם גרמו לי בזמן עשיית האלבום לבן. אמרתי שאני לא אשם בכך שהפרעתי להם במהלך הקריירה שלהם. אמרתי שאני לא אשם שהובלתי אותם לרישיקש למהארישי. עמדתי על שלי”.
הביטלס הקליטו את השיר בין ה-7 ל-12 באוגוסט 1968. כרגיל באותה תקופה, האווירה באולפן היתה גרועה. לקח לחברי הלהקה 102 טייקים כדי להשלים אותו. חלק גדול מזה נבע מהשינויים הקצביים ומחצאי התיבות שבשיר. הסאונד והעיבוד היו מחוספסים בהתאם לרוח השיר. שעות רבות הועברו בהקלטת התוספות של הגיטרה. מיקסים שונים נוסו. הביטלס לא היו מרוצים, אבל על פי וולטר אוורט השיר עדיין נכלל בקבוצת השירים שהוחלט שיצאו באלבום ממש עד הסוף כמעט.
בסופו של דבר, לקראת צאת התקליט, בזמן שהריסון שהה בלוס אנג’לס כדי להפיק אלבום לג’קי לומקס, החליטו פול וג’ון להוריד את השיר מהאלבום. יש אומרים שחשו שהוא חושף יותר מדי מהאווירה הרעה ששרתה בין חברי הלהקה.
עשר שנים מאוחר יותר חזר הריסון אל השיר. הפעם בגישה מרוככת יותר. באותם שנים היה נראה שהנוסטלגיה לביטלס גדלה וגדלה. בברודווי עלה מיוזיקל בשם “ביטלמניה”. הסרט המזעזע “סרג’נט פפר” בכיכובם של הבי. ג’יז הוצג בקולנוע והמיוזיקל “ג’ון, פול, ג’ורג’, רינגו… וברט” עלה בתאטרון. הריסון ראה את המיוזיקל הזה ב-1975 ותעב אותו. בנוסף, בשנת 1978 ראה אור ספרה האוטוביוגרפי החושפני של סינתיה לנון A Twist of Lennon, על בעלה לשעבר.
עטיפת אלבום הסולו
בגרסת הסולו של הריסון העיבוד הפך את השיר למשהו אחר. המילים הישנות בגירסה החדשה של Not Guilty הפכו למילות מחאה כנגד שוק הנוסטלגיה. הריסון חש שעושים כסף מקריירת העבר של הלהקה, שמאדירים את המיתוס ובכך משמרים את התדמית הביטלסית של כל אחד מחברי הלהקה. השיר התייחס באופן סטירי לאובססיה העולמית עם העבר, ובמיוחד עם הביטלס.
“זה כמו שאנגליה תמיד היתה אובססיבית לגבי מלחמת העולם השנייה”, אמר. “הביטלס נכנסו ויצאו מחייהם של אנשים תוך שנים ספורות, ועדיין הם שם 15 שנים לאחר מכן… יש להם (לקהל) המון שירים שאפשר לשמוע לנצח. אבל מה הם רוצים? דם? הם רוצים שנמות כמו אלביס פרסלי? בסך הכל היינו 4 אנשים שפויים באופן יחסי במרכזו של כל הטירוף הזה. אנשים השתמשו בנו כתירוץ להשתגע… לכן הם רוצים שהביטלס ימשיכו, כדי שיהיה להם תירוץ להתנהג ככה עוד פעם. לאף אחד מהם לא אכפת איך אנחנו מרגישים”
ההבדל המהותי בעיבוד מראה עד כמה רחוק היה הריסון הכועס של 1968 מהריסון של אלבום הסולו. בסופו של דבר, המבט של הריסון אל העבר הוא לא זועם, אלא מבט של השלמה, מבט של אדם בוגר על עברו.
כשיצאה האנתולוגיה השלישית של הביטלס ב-1996 הופיע בה השיר במיקס שונה מהמיקס שהיה מוכר משלל הבוטלגים. באופן אישי אני אוהב את ההתחלה של המיקס הישן ואת האמצע והסוף של המיקס של האנתולוגיה.
אבל לא משנה באיזה מיקס תבחרו, מדובר בעיני באחד השירים הטובים של הריסון ואין לי ספק שאם היה נכלל בלבן הכפול הוא היה אחד הקטעים הטובים ביותר בו.
לצערי לא ניתן למצוא את גרסת הבוטלגים ביו טיוב, אבל ככה נשמעת גרסת האנתולוגיה –
וזו גרסת האלבום George Harrison –
ג’ורג’ הריסון ודיפאק צ’ופרה
והערה לסיום לגבי המהרישי והשמועות על הנסיון שלו לפתות את מיה פארו – בשנת 2006 אמר דיפאק צ’ופרה, סופר ספרי רוחניות מאוד ידוע ופופולרי, תלמיד של המהרישי וחבר קרוב של הריסון, שהסיפורים ההם היו מצוצים מהאצבע ושהריסון התנצל מאוחר יותר בפני המהרישי. המקור לסיפורים, הוא טען, היתה הפמליה של חברי הביטלס. הסיבה – ההתנגדות שלו לשימוש של חברי הלהקה בסמים והאיסור על השימוש בהם בזמן שהותם באשרם שלו.