שלום חברים. היום נמשיך בסקירת סיפורה המרתק של חברת Northern Songs, חברת ההוצאה לאור של לנון ומקרטני. בפעם האחרונה השארנו את חברינו אחרי שהם הוציאו סינגל ראשון. בשלב הזה הם חתומים בחברת בת של EMI שעוסקת בהוצאה לאור של מוסיקה בשם ארדמור ווביצ’ווד. לאחר ההצלחה הבינונית לה זכה הסינגל מחליט בריאן שארדמור וביצ’ווד לא פעלו כמו שצריך לטובת הביטלס? למה? לא באמת ברור. אין לזה תימוכין. מי שאוהב את תאוריות הקונספירציה יכול לחשוד שלג’ורג’ מרטין היה יד בדבר. האם ג’ורג’ הרגיש שיש משהו מיוחד בבחורים האלה והעדיף לסלק עדות לכך שהוא דחה אותם ומישהו אחר “הכריח” אותו להקליט אותם? הרי הסיפור המוכר שסופר שוב ושוב הוא כי מרטין היה האיש שגילה והחתים את הביטלס. תחליטו מה שתחליטו, בריאן לא רצה לעבוד איתם יותר וביקש מג’ורג’, עליו סמך להציע לו מישהו מקומי, ישר ורעב שיטפל בבחורים שלו כמו שצריך. ג’ורג’ הציע 3 שמות, אבל רק על אחד מהם באמת חשב וברצינות. זה היה דיק ג’יימס. את ג’יימס הכיר הכרות טובה. הוא הקליט את ג’יימס כזה ניסה את מזלו כזמר. מרטין עצמו היה חתום אצלו. קריירת השירה של ג’יימס ארכה כמה שנים, והוא אף זכה להיות הזמר הבריטי הראשון שהקלטה של שיר שלו צעדה במצעד האמריקאי, כשב-1948 הגיע השיר “‘You Can’t Be True” למקום ה-19.
ההצלחה הגדולה ביותר שלו היתה עם ג’ורג’ מרטין, כשזה הפיק את שיר הפתיחה לסדרת הטלוויזיה “רובין הוד”. השיר הגיע למקום הרביעי באנגליה והסינגל מכר חצי מליון עותקים.
בעקבות ההמלצה של מרטין, בריאן נפגש עם ג’יימס בסוף 1962. בריאן חיפש מישהו צעיר ורעב שידאג לבחורים שלו. ג’יימס היה רעב. מאז שפתח את החברה שלו, כשנתיים קודם לכן, הוא לא זכה באף הצלחה. עכשיו הלהקה הזו שמרטין ממליץ עליה ושיש לה להיט, יכולה לשנות את זה.
ג’יימס לא היה המקום הראשון אליו הגיע בריאן באותו הבוקר, אבל זה היה המקום בו נשאר. הוא השמיע לו עותק של הסינגל הבא של הביטלס, Please Please me ואמר לו שאם יעזור בהפיכתו ללהיט, הוא יוכל להיות המוציא לאור של 2 שירי לנון ומקרטני שעל הסינגל.
הבן של ג’יימס, סטפן, מספר כי בריאן אמר שהוא מצפה ממנו לארגן להם הופעת טלוויזיה עם השיר. מיד במקום הרים ג’יימס טלפון לפיליפ ג’ונס, חברו מתקופת הזוהר שהפיק כעת את אחת מתוכניות המוסיקה החשובות Thank Your Lucky Stars. הוא הסביר לו מי נמצא במשרד והשמיע לו דרך הטלפון את הסינגל. לאחר 8 תיבות אמר המפיק “בסדר, זה מספיק. הם יופיעו אצלנו”. אפשטיין התרשם מאוד איך בשיחת טלפון אחת ג’יימס עשה יותר משארדמור וביצ’ווד עשו לאורך כמה חודשים.הביטלס אכן הופיעו עם השיר בינואר 1963 ובריאן עמד במילתו. ג’יימס היה המוציא לאור של Please Please Me ו-Ask Me Why.
כל הכסף שהתקבל ויועד לכותבים הועבר לNEMS, החברה של אפשטיין, ושם התחלק הכסף על פי החוזה שלו עם לנון ומקרטני.
הסינגל Please Please Me כל כך הצליח שבינואר 1963 הוחלט על הקמת Northern Songs על ידי דיק ג’יימס מיוזיק מצד אחד ולנון, מקרטני וNEMS מצד שני.
הרווח של לנון ומקרטני מהקמת החברה, מלבד הבטחת הזכויות שלהם על השירים אותם הם כותבים, היה שהם גם יהיו בעלי זכויות על כל תחום הPublishing של השירים, שכלל את כל מה שדובר עליו כבר בפוסט הקודם. Nems תרוויח גם היא. החברה לא תיקח עמלת ניהול מהרווחים של לנון ומקרטני ככותבי שירים, אבל תקבל אחוזים מחברת הפאבלישינג במקום 25% שהיא קיבלה באופן רגיל.
ב-22 בפברואר 1963 התכנסו הצדדים בביתו של אפשטיין בליברפול וחתמו. 50% קיבל ג’יימס. את החצי השני קיבלו לנון, מקרטני וnems.
פיטר בראון, שהיה עם אפשטיין פחות או יותר מתחילת הדרך, אמר שאף אחד מלבד דיק ג’יימס לא הבין בכלל את כל נושא הפאבלישינג. “זה היה פחות או יותר – בואו ניקח מה שניתן, כל עסקה תהיה עסקה טובה מעצם העובדה שיש לנו עסקה.” בראון משוכנע ששני הביטלס לא קראו בכלל את החוזה. “בריאן הושיב אותם והסביר להם את המבנה של החוזה והם אמרו בסדר.” לדעתו ג’יימס פשוט ניצל את זה וגרם להם לחתום על עסקה שנתנה לו 50 אחוז בעבור כלום. החוזה הזה, הפך את ג’יימס בתוך 18 חודשים לעשיר בצורה שהוא לא יכול היה לתאר.
ב-2005, בראיון למוג’ו, סיפר מקרטני: “עשו עליי ועל ג’ון סיבוב. אין ספק. ישבנו בכוך קטן בליברפול בוקר אחד והיה שם עורך דין, שאחר כך גילינו שהיה בערך שלנו. הוא לא נראה שלנו והוא בטח לא עשה עסקה כאילו הוא מהצד שלנו. חתמנו על כל זה בוקר אחד לפני שהיינו צריכים לעלות על הרכבת ולא הבנו מה זה. מאוחר יותר, כשניסינו לשנות את ההסכם, המפיץ (דיק ג’יימס) אמר ‘אני לא יכול’. עכשיו, כשיש לי חברת פבלישינג משלי, אני יודע שאתה יכול לשנות ובכל רגע נתון. אז במילים אחרות, כן, הוחתמנו על חוזה עבדות”.
ג’יימס מונה להיות המנהל של החברה לעשור. על כך קיבל 10 אחוז נוספים מה-50 של לנון מקרטני ונמס. בנוסף – חלקם של לנון ומקרטני מכל ההכנסות משידור ההופעות החיות של הלהקה, יועבר לחברה ויתחלק באותו אופן.
אבל לנון ומקרטני היו מרוצים. הם האמינו בתקופה ההיא שכתיבת שירים היא העתיד שלהם, אחרי שכל עניין הביטלס ידעך, שכן, כמה זמן הוא כבר יכול להימשך? תשמעו איזה ציטוט יפה של לנון:
“נורת’רן סונגס היא עניין לטווח ארוך. אלא אם יקרה משהו, אין דבר שיעצור את פול ואותי מלכתוב להיטים כשנהיה זקנים. זה כל כך רווחי ובכל מקרה, אנחנו חברים טובים – אין סיבה שבעולם שנוותר על זה”.
על אף שהביטלס הוציאו רק 2 סינגלים, דיק ראה את הפוטנציאל והחליט להקים סניפים מקומיים לחברה מחוץ לאנגליה. עסקאות ההפצה מחוץ למדינה בתקופה ההיא נחלקו כך – 50% הלך לחברה המפיצה ו-50% חזר לחברה האנגלית. 50 האחוזים האלה היו אז מתחלקים לפי החוזה הרגיל ג’יימס חשב שאין הגיון במסירת כל כך הרבה כסף לצד המפיץ.
פתיחה של חברות מחוץ לאנגליה לא היה עניין כל כך פשוט, ובסופו של דבר הוא בחר כמה מקומות נבחרים כדי לפתוח בהם סניפי Northern Songs מקומיים – אוסטרליה, צרפת וארצות הברית, שם נקרא הסניף Maclan Music, שכן נורת’רן סונגס כבר היה תפוס.
בשאר העולם הוחלט בנתיים לחתום על חוזי הפצה רגילים.
בנוסף לזה, ובהתחשב בזה שהחברה הסתמכה על 2 אנשים שיעשו עבורה את הכסף, הוא ביטח את פול וג’ון בביטוח חיים על סך 500 אלף ליש”ט.
כל המהלך הזה, בו שני כותבי שירים מקימים חברה, היה מהלך שהמשמעות שלו עבור אמנים צעירים בלונדון בתקופה ההיא היה עצום. לא אתחיל לצטט פה מתוך הספר שמהווה את הבסיס לפוסטים האלה, אבל אנשים מספרים כי המהלך הזה שינה את כל האופן שאמנים החלו להתייחס לכתיבת שירים בעצמם ולמקומם בשרשרת המזון התאגידית.
וכך, אנשי התאגיד החדשים שלנו, לנון ומקרטני, חתמו ב-28 בפברואר 1963 על חוזה שסיכם כי לתקופה של 3 שנים, כל שיר שיכתבו שייך לחברת Northern Songs.
בנוסף, חוזה בין אפשטיין לצמד דרש 18 שירים במהלך 3 השנים הללו. בפועל כתבו לנון ומקרטני 56 שירים לעצמם ולאחרים. זה מה שעשו כותבי שירים, הסביר מאוחר יותר מקרטני – ישבו וכתבו לאחרים. אלא אם יצא להם שיר טוב, ואז הם שמרו אותו בשביל עצמם, הוסיף עם חיוך.
דיק ג’יימס העביר את כל השירים שהיו אצלו ב”דיק ג’יימס מיוזיק” לחברה החדשה, וכשהגיע לשני שירי הסינגל Please Please Me בריאן עצר אותו. סיפור מוזר ומעניין שלא מצאתי לו הסבר. בריאן אמר לו – אל תעביר אותם. אתה לא יודע מה יקרה בעתיד עם נורת’רן סונגס. ככה לפחות יהיה לך להיט ביטלס אצלך.
כיום, החל בשנת 1999, הקטלוג של “דיק ג’יימס מיוזק” נמצא אצל חברת יוניברסל.
נחזור לעבר. השירים שהביטלס כתבו ונתנו לאמנים אחרים שבריאן החתים וג’ורג’ מרטין הפיק החלו הכניסו סכומים נאים בפני עצמם. זה היה השלב בו בריאן הציע למרטין להצטרף כשותף בנורת’רן סונגס. מרטין הודה לו אך סרב. הוא חשב שזה לא אתי להרוויח מהאמנים שלך על דברים שלא קשורים אליך. בנוסף, הוא היה שכיר בEMI ולא ידע איך זה יתקבל.
אפשטיין, שהיה טירון בכל הקשור לעסקי המוסיקה הבינלאומיים, התייעץ עם דיק ג’יימס בדברים רבים. ג’יימס, אומרים רוב האנשים המצוטטים בספר, היה איש עסקים ממולח אך הוגן. העיתונאי נייג’ל האנטר טוען שלמרות שאין ספק, כפי שאומרים כולם, שדיק היה בר מזל על שהיו לו את לנון ומקרטני, גם להם היה מזל שהשירים שלהם היו בידיים נאמנות של אדם שהבין את ערכם וטיפל בהם כראוי.
ההצלחה אפשרה לאפשטיין לשנות מיקום מליברפול הרחוקה אל מרכז לונדון ומשרדי Nems עברו דירה. החל באפריל 1964 Nems היתה מחולקת 50 אחוז לבריאן, 40 אחוז לקלייב אחיו ושאר 10 האחוזים התחלקו בין ארבעת חברי הביטלס.
עד שנת 1965 חברי הביטלס הרוויחו ממכירות תקליטים, תמלוגים ומכירות דפי תווים סכומים שלא נראו כמותם. נאמר שאין דקה שתקליט של הביטלס לא מנוגן היכן שהוא ברחבי העולם ושקפיטול בארצות הברית לא עומדת בביקוש לתקליטים, זאת על אף שהשתמשה גם במפעלי היצור שלה בקנדה ובאוסטרליה.
הונם של ג’ורג’ ורינגו הוערך ב-3 מליון דולר כל אחד. הונם של מקרטני ולנון עמד על מליון דולר יותר, שכן צורפו אליו תמלוגים מכתיבת השירים. החיים חייכו אל חברי הביטלס. עד שהגיע איש המס.
בפעם הבאה – Northern Songs מוכרת מניות לציבור הרחב.