באמצע שנות השישים החליט פול שהוא צריך להשקיע את הכסף שלו בצורה חכמה יותר בכדי לשלם פחות מיסים (שהיו באותה תקופה באנגליה גבוהים במיוחד – על כך אף נכתב שירו הנפלא של הריסון Taxman). העצה שקיבל היתה לקנות נדל”ן וכך החליט ב-1966 לרכוש את High Park, חווה קטנה במול אוף קינטייר שבסקוטלנד. למרות שהיה שם לתקופות התבודדות קצרות עם ג’יין אשר, החווה הזו מתחילה למלא את תפקידה המיוחד בשנת 1969, כאשר הפכה עבורו למקום התבודדות בשעה בה המשבר בין חברי הביטלס שבר את רוחו. תוכלו לקרוא על כך בפוסט שפירסמנו בבלוג. מאותו רגע ולכל אורך שנות ה-70 היתה לחווה הזו חלק מרכזי בחייו של פול. הוא בנה בה אולפן הקלטות, הקים שם את ווינגס וגם הקליט שם את הסינגל המצליח ביותר שלו, שחגג השבוע 40 שנה.
החווה של פול
פול סיים בדיוק את תקופת ההקלטה על ספינה של מה שיהפוך לאלבום London Town, וחזר לבלות את הקיץ בביתו שבסקוטלנד. דני ליין וזוגתו גרו באותה תקופה בבית שנמצא בשטח החווה של מקרטני מתוך כוונה שיוכלו לכתוב שירים ביחד. אחר צהריים אחד הזמין פול את דני והשמיע לו שיר שניסה לכתוב כבר די הרבה זמן. הוא החל לעבוד עליו ב-1973 אבל לא ממש הצליח להתקדם איתו הלאה. מקרטני הבחין שעבר זמן רב מאז שמישהו כתב הימנון סקוטי בסגנון הפטריוטי של Scotland the Brave ו-The Hundred Pipers.
הוא החליט להתיישב ולכתוב המנון כזה. הנושא היה יופיו של חצי האי והשקט והשלווה שבו. דני ליין מספר: ”היתה לו כבר הכותרת “Mull of Kintyre”. הוא רצה לכתוב שיר שיזכיר לו את המקום. אני לא מחשיב את התרומה שלי לשיר כגדולה כמו התרומה של פול, בגלל שהוא הביא את הקטע של ‘מול אוף קינטייר, ללה ללה…’, כלומר הפזמון. אני פשוט עזרתי לכתוב את כל השאר… אז ישבנו וכתבנו את המילים יחד. אחר כך עבדנו קצת על העיבוד, אלה היו בסך הכל 3 אקורדים. זה היה קל מאוד, רק 3 אקורדים. המילים הן מה שהיה חשוב”
הם עלו על הגבעה עם גיטרות וויסקי והסתכלו על הנוף. “זו היתה הדרך שהשיר נכתב. זה היה פשוט לפנינו” מקרטני מספר: “מאוד אהבתי את סקוטלנד, אז כתבתי שיר על המקום בו גרנו, איזור בשם מול אוף קינטייר. למעשה זה היה שיר אהבה על כמה נהנתי להיות שם. דמיינתי שאני בנסיעות, רחוק משם, ורוצה לחזור חזרה.”
פול, טוני וילסון ושני חברי תזמורת צעירים
יום אחד פול הזמין את טוני וילסון לביתו. זה לא הטוני וילסון שאתם אולי מכירים ממנצ’סטר ומ”אנשי המסיבות”, אלא מנהל תזמורת חמת החלילים המקומי. הוא הזמין אותו כדי לבקש שהתזמורת תנגן בהקלטת השיר. תזמורת חמת החלילים נפגשה דרך קבע שני ערבים בשבוע בכנסיה המקומית כדי להתאמן, וכל קיץ היו מופיעים ברחובות העיר בתלבושת המסורתית ואף משתתפים בתחרויות איזוריות. התזמורת היתה מקור גדול לגאוות העיירה קמפבלטאון, ששכנה בסמוך לחוותו של פול, ותמיד היו נגנים צעירים שרצו להצטרף אליה ולחבריה, שבמשך היום עבדו כחוואים, חשמלאים או שהיו נערי בית ספר תיכון.
וילסון הקשיב והעיר כי השיר לא כתוב בסולם מוסיקלי שמתאים לחמת חלילים. ליין מספר: “כשהגענו לעיבוד חמת החלילים, הטון של החלילים היה בסולם אחר ממה שאנחנו כתבנו. זה היה D כשאנחנו כתבנו ב-A. אז שינינו את זה. זה היה גורל, לא תכננו את זה, אבל זה נתן דחיפה לשיר ברגע שהם נכנסו ואני חושב שזה הרגע שהפך את השיר למצליח.” וילסון הציג את הבקשה של מקרטני בפגישה הבאה של התזמורת. אחד הנגנים, ג’ימי מקיכי, שהיה אז בן 15, מספר: “חשבנו כמובן שהוא עובד עלינו. ידענו שלפול יש חווה בקינטייר וראינו אותו בעיירה, הוא היה אורח קבוע בה, אבל טוני היה טיפוס וחשבנו שהוא מותח אותנו.” תגובות אנשי התזמורת לבקשה היו מעורבות. חלק התלהבו מאוד אבל חלק הרגישו שהם מוכרים את המסורת שלהם עבור שיר פופ. בסופו של דבר הוחלט ללכת על זה. טוני כתב את התווים על הלוח שבחדר החזרות והם החלו להתאמן.
חברי ווינגס ותזמורת החמת חלילים
בשעות הערב של ה-9 באוגוסט 1977 וילסון לקח איתו 7 נגני חמת חלילים ו-7 מתופפים, וכשהם לבושים במדים המסורתיים שלהם, הם עלו למיניבוס ונסעו לאיזור ההקלטה. ג’ף אמריק, צוות הטכנאים שלו, דני ליין וג’ו אינגליש (המתופף של ווינגס באותה תקופה) כבר חיכו שם (ללא הגיטריסט ג’ימי מקולוך שעזב את הלהקה בעקבות תקרית לא נעימה בה שבר ביצה של תרנגולת המחמד של לינדה על ידי כך שהטיח אותה אל הקיר. זה מה שאלכוהול יעשה לכם, ילדים, אז הישמרו לכם). זמן קצר אחר כך הצטרפו אליהם כל משפחת מקרטני כולל מרתה הכלבה. ג’ון לאנג, אחד הנגנים, מספר: “ירדנו מהמיניבוס ושאלנו את עצמינו איפה הוא? האם זו בסופו של דבר בדיחה? ואז הוא הופיע מעבר לפינה ואמר ‘אתם החלילנים שלי?’. מה שבאמת הרשים אותי היה שהוא ביקש מטוני להציג כל אחד מאיתנו ואז לחץ לכל אחד מאיתנו את היד”.
פול וחברי תזמורת צעירים
מכיוון שקולו של חמת החלילים חזק מאוד, אי אפשר היה להקליט אותו באולפן הקטן שבחווה, לכן הוחלט להקליט את השיר בחוץ. הבסיס של השיר כבר הוקלט על ידי ווינגס קודם לכן. מכיון שגם הבסיס הוקלט בחוץ, כדי להתגבר על הרוח כיסו את המיקרופון בגרביים. עכשיו החלו להקליט את התפקיד של חמת החלילים. הוא בוצע בטייק אחד באיזור האסם, שם חיברו עשרה מיקרופונים כדי לקלוט את הנגינה. אחר כך הקליטו את נגני התופים. בסוף ההקלטה צהל מקרטני בשמחה – “וו הה”, כפי שניתן לשמוע בסוף ההקלטה. לאחר שהיה מרוצה, הוציא מקרטני בירות לחברי התזמורת ולינדה חילקה לכולם סנדוויצ’ים. לפתע הבחינו אמריק וטים סאמרהייז (שתפקידו היה עוזר הקלטה) בכתם שומני על סרט ההקלטה. סאמרהייז מספר: “החזרנו את הסרט אחורה ואמרנו: ‘מה זה? זה נראה כמו כתם שמן… היה לילה וחשוך מאוד… היו שם עשים בכל מקום – עם מוטת כנפיים גדולה, אולי 8 או 9 סנטימטר עם גוף של כמעט 4 סנטימטר והם נמשכו לפנס של מכשיר ההקלטה… באמצע הם פשוט נמחצו ונמרחו על כל הסרט. העברנו זמן רב בניקוי עדין באותו לילה”. בשלב מאוחר יותר, באולפני אבי רואד, הוסיף מקרטני עוד גיטרות אקוסטיות וקולות רקע אשר בהם ניתן לשמוע את איאן ביירנסון ודייב פטון, נגני הגיטרה והבס של הפרוייקט של אלן פארסונס שהקליטו באולפן הסמוך את אלבומם I Robot. הנה סרטון מההקלטות באבי רואד:
זמן קצר לאחר ההקלטה פרש מווינגס גם ג’ו אינגליש וחיזק את התדמית של פול כמי שקשה לעבוד איתו. ווינגס נשארה שלישייה בפעם השנייה (בפעם הראשונה עזבו אותה חבריה רגע לפני הקלטת האלבום Band on the run בלאוס. גם ההקלטה וגם ההאזנה לה אחר כך באולפן, היתה חוויה גדולה מאוד עבור להקת חמת החלילים המקומית. הם התרשמו מאוד מהתוצאה הסופית והתעקשו על כך שמקרטני יוציא את השיר כסינגל, כי מבחינתם ברור היה שיגיע למקום ראשון. מקרטני מספר: “כשסיימנו את השיר, כל הנגנים אמרו ‘איי, זה חייב להיות סינגל, זה’… אני חשבתי שזה היה שיר ייחודי מכדי להיות סינגל. צריך להוציא משהו שיהיה בו עניין להמונים. אבל הם המשיכו לומר ‘הו, הסקוטים הגולים בכל העולם, זה יהיה סינגל גדול עבורם’. אבל עדיין חשבתי, כן, ובכן, לא בטוח שיש כל כך הרבה סקוטים גולים. אבל הם לא הניחו לי”. שיר ולס סקוטי כסינגל. מקרטני לא היה בטוח בכלל לגבי העניין. האלטרנטיבה היתה שיר רוק בשם Girls School, אף הוא שיתוף פעולה בכתיבה עם ליין, שהוקלט בסשנים של “לונדון טאון” והיה שיר רוק.
פול חשש מאוד לשחרר את “מול אוף קינטייר” לאווירת הפאנק שהשתלטה על המוסיקה הבריטית בתקופה ההיא. הוא רצה לשחרר משהו ‘מהיר וקולני’ לפי הגדרתו. אבל מצד שני משהו בביטחון של אנשי תזמורת חמת החלילים דבק בו. בסופו של דבר בחר שלא להחליט והוציא את שני השירים בסינגל בעל שני צידי A. עם זאת, הפרומו התמקד ב”מול אוף קינטייר” ואף צולם באיזור קליפ (אם כי החוה שנראית בו בהתחלה אינה חוותו של מקרטני) שכלל את תזמורת חמת החלילים ואת תושבי העיירה.
עטיפת הסינגל
הסינגל יצא ב-11 בנובמבר, שבועיים אחרי שאלבום האולפן של הסקס פיסטולס Never Mind the Bollocks–Here’s the Sex Pistols יצא לקול מחאות השמרנים במדינה, מה שעזר לו ללא ספק להגיע למקום הראשון במצעדים שלא יכלו לומר את שמו כי הוא היה גס מדי וצונזר. מספר ימים אחרי שיצא הסינגל צלצל מקרטני למשרדי החברה שלו, MPL, כדי לברר איך מתקדמות מכירות הסינגל. נאמר לו שהסינגל מוכר 30 אלף עותקים ביום. הוא אמר ‘אל תחזרו אליי עד שהוא לא ימכור 100 אלף ביום’. לקח שבוע נוסף כדי להגיע לכמות המכירות הזו. למרות כל השינויים שעברה בריטניה, אין דבר שקסם להם יותר כאומה משיר סנטימנטלי ופטריוטי על גבעות סקוטלנד. השיר שהה 9 שבועות במקום הראשון והיה לסינגל הראשון באנגליה שמכר 2 מליון עותקים עם צאתו ולסינגל המצליח ביותר שיצא בה, כשהוא מדיח את She Loves You של הביטלס, שהחזיק בשיא המכירות עד לרגע ההוא. (השיא ישבר שנית עם הסינגל של הלייב אייד מ-1984). השיר הפך ללהיט הגדול ביותר של ווינגס בכל העולם מלבד בארצות הברית, שם דווקא Girl’s School זכה ליותר השמעות. מרגע שהשיר הפך ללהיט האזור הפך לידוע בכל העולם והתיירות בו גדלה ב-20 אחוז. הלהקה המקומית, שעד עכשיו השתתפה רק בארועים אזוריים, מצאה עצמה מצטרפת לפול, לינדה ודני להופעה בתוכנית Top of the Pops ב-BBC.
עם ההצלחה החלו חלק מחברי תזמורת חמת החלילים להתמרמר על כך שהם לא רואים כלום מהרווחים האדירים של השיר. הם השמיעו את תלונותיהם בפני העיתונות המקומית וסיפרו שקיבלו תשלום רגיל עבור שעת אולפן אבל שום תמלוגים למרות שהם חלק משמעותי מההצלחה של השיר. בסופו של דבר יצא שכל אחד מחברי ההרכב קיבל 30 ליש”ט עבור ההקלטה, 300 ליש”ט על ההשתתפות בוידאו ולאחר שהתמרמרו שלח להם פול עוד 300 ליש”ט עבור התמלוגים. גם ליין התמרמר בהתחלה. למרות שבשנים האחרונות יש לו רק מילים טובות לומר על מקרטני, בזמנו אמר: “אני אישית הרווחתי מעט מאוד מהשיר. כשביקשתי מפול הסדר מיוחד על השיר התשובה שלו היתה: “תשמע, אני פול מקרטני וכל מי שכותב איתי צריך לראות בזה פריבילגיה”. בחג המולד 1977 הופיעו ווינגס עם השיר בספיישל החג של הקומיקאי מייק יארדווד בה צפו 21 מליון איש, בערך 40 אחוז מאוכלוסיית בריטניה ופול מקרטני שוב היה לשם מדובר בכל בית בבריטניה.
אבל ההצלחה האדירה של הסינגל לא סימלה את הבאות. האלבום “לונדון טאון” לא משך הרבה קונים ושני הסינגלים ממנו לא הצליחו במיוחד – אמנם With a little luck הגיע למקום החמישי (ובארה”ב למקום ראשון) אבל I’ve had enough לא הצליח להיכנס למצעד 40 הגדולים. עבורי זה עדיין אחד האלבומים הגדולים שלו.
פול, שלא היה שלם עם האלבום, חשש שזה יקרה. טוני ברומוול, שעבד עם הביטלס בתקופת NEMS ואחר כך באפל, מספר שכשפול שאל לדעתו על האלבום אמר – “אני בטוח שזה ישמע בסדר כשזה יהיה גמור”. מקרטני, שהיה במצב רגיש מאוד, התפרץ עליו וצעק עליו :“What the fuck do you know? I fucking brought you down from Liverpool.” בסופו של דבר ההצלחה האדירה של השיר הזה היתה חרב פיפיות כי היא גם קיבעה את מקרטני בתודעה בדימוי ממנו ניסה לברוח – איש הבלדות שעושה פופ למבוגרים. לא פשוט להיות אמן מצליח.