אמנם דיברנו על השיר הזה בפרק מספר 8 בפודקאסט שלנו, שעסק גם בשיר “טוויסט אנד שאוט”, ואתם כמובן מוזמנים להאזין, אבל אני משוכנע שתהנו גם מהגרסה הכתובה שלו.
ברי גורדי ב-1964
“כסף, זה מה שאני רוצה”, שר לנון בביצוע הנפלא שמסיים את אלבומם השני של הביטלס With The Beatles, בו הוא מתפקד על תקן ה”טוויסט אנד שאוט” של האלבום.
אבל השיר מתחיל את סיפורו עם ברי גורדי.
ברי גורדי נולד ב-1929 וחלם להיות מתאגרף. לאחר שחזר משירות בצבא ארצות הברית במהלך מלחמת קוריאה בשנים 1950-1953, הרגיש שמיצה את חיבתו לאלימות והחליט ללכת עם אהבתו השנייה – אהבתו למוסיקה.
הוא החל לכתוב שירים שחלקם הפכו ללהיטים בקנה מידה מקומי. בשנת 1957 החליט שהוא רוצה להיות גם מפיק. לאחר שלווה 800 דולר ממשפתחו, הקים בינואר 1959 את חברת התקליטים המפורסמת טמלה. טמלה הפכה בהמשך לחברת מוטאון.
טמלה זכתה להצלחה כמעט מיידית, אבל ברי לא זנח את כתיבת המוסיקה, כיון ששם היתה אהבתו האמיתית.
הוא עבד עם כותבי שירים רבים, כולל המזכירה שלו ב- Hitsville U.S.A (הבתים ששימשו כמשרדים, אולפנים ונתנו את כל השירותים עבור מוטאון), ג’ני בראדפורד.
ג’ני בראדפורד
יחד הם כתבו את Money (That’s What I Want) ב-1959 ונתנו אותו לחבר מבית ספר התיכון של ג’ני, וזמר חדש שהוחתם על ידי טמלה, בארט סטרונג.
ברי ישב ליד הפסנתר וכתב את השיר, כשג’ני נכנסה ושאלה אותו על מה השיר. השיחה נדדה למחוזות שונים וברי החל מתלונן על הצורך שלו בכסף. שניהם החלו להכניס את זה לתוך השיר. בארט סטרונג נכנס וביקש מברי לזוז ולתת לו לנגן את האקורדים שניגן רגע לפני, כיון שהוא, לטענתו, מנגן פסנתר טוב יותר. ברי וג’ני סיימו לכתוב את השיר תוך שבארט מתאמן ושר את המילים החדשות שנכתבות תוך כדי. ברי התרשם מאוד מהביצוע והבטיח לבארט להקליט עבורו את השיר.
בארט סטרונג
כפי שקרה עם שירי טמלה בעבר, השיר הפך ללהיט מקומי, אבל כדי להגיע לתפוצה ארצית היה צורך בחברה גדולה יותר. בשנת 1959 פתחה ראקל בילי דייויס יחד עם אחיותיו של ברי, אנה וגוון, חברה כזו בשם Anna Records. הן אף הציעו לברי להצטרף בתפקיד מנהל, אבל הוא רצה לפתוח חברה עצמאית. עכשיו נתן להן את השיר כדי להפיץ אותו ברחבי ארצות הברית והשיר הגיע למקום ה-2 במצעד ה-R&B של בילבורד (והמקום ה-23 במצעד הפופ) והפך אותו ללהיט הגדול הראשון של מוטאון.
השיר הוקלט על ידי אמנים רבים לאורך השנים. בארט סטרונג היה הראשון להקליט את השיר, אבל הגרסה המצליחה ביותר של השיר בארה”ב היתה זו שהוקלטה על ידי The Kingsmen. הביצוע שלהם הגיע למקום ה-16 במצעד הפופ של בילבורד במאי 1964.
כיצד הביטלס הגיעו לשיר? תלוי את מי שואלים.
קינג סייז טיילור והדומינוס
תשובה אחת מגיעה מראיון שערך מארק לואיסון עם טד טיילור, מנהיג להקת King Size Taylor And The Dominos, שהיו להקה מתחרה מליברפול. הראיון נעשה בעת התחקיר לספרו המטורף Tune In – מטורף כיוון שהוא מכיל 944 עמודים בגרסה הרגילה ויותר מ-1500 עמודים בגרסת הדלוקס, וכל זה כשהוא מספר רק את החלק הראשון של הסיפור, מ-1940 ועד 1962 (מחכים לנו עוד שני חלקים נוספים, למי שמתעניין). טד טיילור טוען שהביטלס “ישבו כולם בשורה ורשמו שורה שורה את כל השירים שביצענו –Dizzy Miss Lizzy, Slow Down, Money וכל האחרים. בפעם הבאה שראינו אותם, הם ביצעו את החומר שלנו.”
הריסון זוכר את זה אחרת: “לבריאן היתה דרך פעולה ב-NEMS לפיה הוא קנה לפחות עותק אחד של כל אלבום שיצא. אם זה נמכר, הוא הזמין עוד אחד, או חמישה או לא יודע כמה. כתוצאה מכך היו לו תקליטים שלא היו להיטים באנגליה ואפילו לא היו להיטים באמריקה. לפני שיצאנו להופעה היינו נפגשים בחנות התקליטים, אחרי שהיא נסגרה, ועברנו על המדפים, בולשים אחר הדברים החדשים שהגיעו… Devil In Her Heart ו- Money של בארט סטרונג היו סינגלים שמצאנו בחנות, שמענו אותם וחשבנו שהם מעניינים.”
הפעם הראשונה שהביטלס ביצעו את Money באולפן היה באודישן לדקה ב-1 בינואר 1962. כמו כל 15 השירים שהקליטו באודישן הזה, הוא הוקלט בטייק אחד. על התופים היה עדיין פיט בסט. העיבוד היה משופשף, כיוון שהשיר היה כבר חלק מהרפרטואר הקבוע של ההופעות שלהם, אבל העיבוד היה ראשוני ביותר והם עדיין לא הפכו אותו לשיר שלהם כמו שקרה עם קאברים אחרים. זה היה השיר השני שהקליטו באודישן. מייק סמית הפיק את ההקלטה. הוא לא נתן לביטלס להתחבר לציוד שלהם והחליף את האמפליפיירים המלוכלכים שלהם שיצרו את הסאונד שהקהל במועדונים כל כך אהב, לסאונד של ציוד האולפן של דקה, שלא הוציא אותם במיטבם. יש רבים שטוענים שזה לא ממש מפליא שדקה ויתרה עליהם, לאור האודישן הזה.
מארק לואיסון חותם על העותק הרגיל של הספר
ב-Tune In שהזכרנו קודם, כותב מארק לואיסון על הביצוע הקולי של לנון בשיר: “(ג’ון) אמר מאוחר יותר שהוא שר את Money כמו אדם מוכה טירוף. מזה אפשר להבין שהוא הכניס בשירה שלו את הקול העוצמתי והצועק על סף יצירת יבלות (כמו בטוויסט אנד שאוט) – אבל למעשה הוא התכוון שהוא עצמו היה שרוי בטרוף. למעשה, במקום להתאמץ הוא לוקח צעד אחורה, הולך על בטוח, כשהוא מסיים הוא לא נמצא בשיא ההתלהבות אך גם לא אדיש, הוא נמצא בשטח ההפקר. איפה היו הנשמה, החדות, הנשכנות של לנון? רק פעם אחת בחייו נשמע לנון הססני, וזה היה ביום הזה.”
לאחר שנים של מאבקים אפשר להאמין לג’ון שכסף היה מה שהוא רצה. הוא לא הסתיר את זה. הוא התייחס לזה פעמים רבות. לדוגמא, אמר ל- New Musicl Express ב-1963 כי “השאיפה המקצועית” שלו היא “להיות עשיר ומפורסם”. כשהביטלס הגיעו לראשונה לאמריקה, הוא נשאל על ידי התקשורת אם הוא יכול לשיר להם משהו. תשובתו היתה: “לא, אנחנו צריכים קודם לקבל כסף”.
אבל אחד הדברים שיש לזכור הוא שההיסטוריה של המוסיקה הפופולרית בתקופה ההיא, הראתה שכוכבים מכלים את כוכבותם תוך שנים ספורות. בעיני הביטלס היה ברור שהם חייבים להרוויח ככל האפשר כל עוד מישהו מתעניין בהם. כרגע הם להיט, אבל כמה זמן זה כבר יכול להימשך? שנה? שנתיים?
ג’ורג’ מרטין ופסנתר בשנת 1963
בכל מקרה, כשנכנסו הביטלס לאולפן 2 של EMI ב-18 ביולי 1963, כדי להתחיל לעבוד על אלבומם השני With The Beatles, הם החליטו להקליט את השיר כשהפעם הם כבר הפכו אותו לשלהם. ג’ורג’ מרטין ניגן פסנתר והם הקליטו לייב, כולל קולות, 6 טייקים מלאים עד שכולם היו מרוצים מטייק מספר 6. ג’ורג’ מרטין הקליט את ההקדמה על הפסנתר וטייק 7 נוצר מהקלטה זו ומטייק 6.
אבל למרות שפה מסתיים תפקידם של הביטלס בהקלטה, ג’ורג’ מרטין לא הצליח להיות מרוצה. משהו בליווי הפסנתר הציק לו. הוא הקליט ב-30 ביולי עוד 7 טייקים של הפסנתר עד שנחה דעתו.
ב-21 באוגוסט ישבו ג’ורג’ מרטין, נורמן סמית’ וג’ף אמריק ועשו מיקס מונו מטייק 6 ו-7, כשהם מתעלמים מההקלטות הנוספות שעשה מרטין ב-30 ביולי. זה היה מיקס המונו הסופי של השיר והוא זה שמופיע בכל מקום שאתם שומעים את השיר בגרסת מונו.
אבל מרטין עדיין המשיך להיות מוטרד ממנו. הביטלס בכלל לא היו באיזור אלא שהו בחופשה כשמרטין חזר לאולפן ב-30 בספטמבר והקליט עוד גרסאות של פסנתר. הוא הקליט 3 גרסאות שלא מוספרו על טייק 7 (כלומר הוא לא היה מרוצה ממה שהקליט ב-30 ביולי). למרות שביום הזה נעשו מיקסים לשירים אחרים במונו, הוא לא נגע ב-Money, כנראה כי החליט שהוא עדיין לא שלם. כפי שכבר כתבתי, הטייקים החדשים לא נכנסו למיקס המונו כי הוא לא נפתח שנית.
באופן מפתיע, במיקס הסטריאו, זה שהיה בשלב הזה חשוב פחות בעיני כולם, החליט מרטין לעשות שינוי. ב-29 באוקטובר, 1963, ישבו מרטין וטכנאיו לעשות את מיקס הסטריאו של האלבום With The Beatles. הוא מיקסס את כל שירי האלבום אבל לא היה מרוצה מהמיקס של Money. למחרת חזר והגיע בסופו של דבר למיקס שאהב. המיקס היה שונה – הוא כלל פסנתר שונה, הנקישות של רינגו, שמופיעות בתחילת השיר בגרסת המונו, נעלמו, והגיטרה של הריסון נכנסת במקומות שונים.
אהבתם הרבה לשיר גרמה לכך שביצעו את השיר באופן קבוע בהופעות ואף הקליטו אותו 6 פעמים לשידורי הרדיו של הBBC.
זה רק סמלי שהביטלס חזרו לשיר בסוף דרכם, בשנת 1969. בשלב החזרות שנערכו באולפני טוויקנהם להופעה שתכננו בשלב ההוא לעלות (הסשנים שצולמו והולידו לבסוף את האלבום והסרט Let It Be), הם ניגנו את השיר פעמיים, בשלישי ובשישי בינואר 1969. בשלישי מישהו רק התחיל לנגן כשהשאר דיברו, אבל בשישי עשו ביצוע מלא.
הפעם האחרונה שהשיר בוצע, בזמן בו הביטלס היו קיימים, היתה בהופעה של לנון עם פלסטיק אונו בנד בטורונטו, ב-13 בספטמבר 1969. כשחזר לנון מההופעה הזו, הודיע לחבריו שהוא מפסיק להיות חבר בלהקה.