בפוסט הקודם בסדרה, כתבתי על האלבום Egypt Station. אלבום שראה אור ב 2018 ולאחר שיצא, היה נדמה שאלבום חדש נוסף ממקרטני הוא משהו שהוא בגדר משאלת לב ושאולי מקרטני סיכם הכל בתחנות המוסיקליות שלו באלבום הארוך (לעיתים ארוך מדי) והמפוזר הזה.
היום הגעתי לסגור הן חוב והן את המעגל של סדרת הפוסטים הזו על קריירת הסולו של מקרטני כי תמיד מוטב מאוחר. הפוסט הזה הוא האחרון בסדרה ויעסוק באלבום האחרון שהוציא מקרטני לעת הזו, בקריירה הארוכה ובטח תסכימו איתי, המרתקת מאוד. אני מניח שכולכם תצטרפו אליי למשאלת הלב, שיהיה לפחות עוד פוסט אחד בסדרה הזו בעתיד הקרוב לבוא.
המרחק של של שנתיים וחצי לערך דווקא מועיל עבורי בפוסט הזה. הוא נותן לי פרספקטיבה מספיקה כדי להבין האם האלבום הזה מחזיק מים. התשובה בגדול היא כן ומרחק הזמן הזה רק מדגיש עד כמה Egypt Station הוא ניגוד שלו.
בפוסט האחרון עזבתי את מקרטני אי שם בספטמבר 2018 כשהוא הוציא את האלבום Egypt Station ונכנס לאמוק של יחסי ציבור עבורו שכמותו לא נראה בקריירה הארוכה שלו, כשהוא מגייס לטובתו גם את המדיה החדשה, הרשתות החברתיות ואת ג'יימס קארדן. האלבום אכן כבש את המקום הראשון, כי איך אפשר שלא אחרי בליץ פרומושן שכזה. בחודש אוקטובר הכריז מקרטני על הוצאה של שני אלבומים במסגרת הארכיב קולקשן שלו Wild Life ו Red Rose Speedway. התאריך נקבע לחודש דצמבר. כמובן שפול לא ויתר על סיבוב הופעות עולמי ובחודש נובמבר סיים סיבוב הופעות ביפן ובנקודה הזו זה נראה שהמכונה לא תעצור לעולם. ב 2019, מקרטני התפזר שוב לכל עבר. בסוף ינואר בתאריך שבו צויין 50 להופעה על הגג של הביטלס, הוכרז פרויקט שאפתני מאוד – הסרט Get Back. פיטר ג'קסון קיבל לידיו את כל החומר המתועד של הבמאי מייקל לינדזי הוג ויפיק ממנו סרט חדש, ארוך שיכיל את הסיפור המלא של פרויקט גט בק של הביטלס. מיוזיקל חדש שהוכרז בשם It’s A Wonderful Life שלדעתי לא קרה איתו כלום עד היום, המשיך להופיע, עסק בהוצאה המחודשת לאלבום Abbey Road של הביטלס במיקס חדש של ג'יילס מרטין, שחרר מחדש את האלבום היחיד של לינדה שיצאה לאחר מותה, הוציא ספר ילדים בשם Hey Grandude! והוציא את ספר צילומי הפולארויד של לינדה. אני בטוח שזו רק רשימה חלקית מאוד מהדברים שבם עסק מקרטני בשנה הזו. ואז הגיעה 2020. בתחילת השנה זה נראה שהכל כרגיל והרכבת של מקרטני דוהרת. סיבוב ההופעות שלו Freshen Up נמשך, והתכנון היה שמקרטני יופיע בפסטיבל גלאסטנברי הותיק. במרץ 2020 חילחלה ההבנה שזוהי לא שנה רגילה. לראשונה בחייו ובחיי כולנו, התכניות התבטלו באופן מוחלט והחיים נראו כחוסר ודאות אחד גדול. מגיפת הקורונה אכן טרפה את כל הקלפים ושיבשה את חיי כולנו, אבל העובדה הנוראה מכל היתה שהשיבוש המלא והטוטאלי הזה היה ללא תאריך תפוגה ידוע מראש. האיום הבריאותי לצד הישיבה הממושכת בבתים, הביאו הרבה אנשים לסף ייאוש. שערו בנפשכם, מה עבר על אדם שניזון כל כך מהאהבה והקשר עם הקהל, אלמנטים שבאו לידי ביטוי והובלטו מאוד באלבום Egypt Station ועכשיו נעמדו למבחן. לאחר התאוששות קלה, מקרטני שספג מהלומה, הבין את גודל האירוע. מעז יצא מתוק. הוא ראה בכך הזדמנות פז. במהלך התקופה הראשונה של הסגרים הראשונים, מקרטני בן ה 77 בואכה 78, הסתגר בביתו שבסאסקס. שם ממוקם בין היתר אולפן ההקלטות המפואר שלו שהלך והשתכלל עם השנים והפך למעין אולפן הבית של מקרטני והחליף אט אט את אולפני 'אבי רואד' הותיקים שחלקו צרוב בהיסטוריה שלהם.
גם בימים כתיקונם, מקרטני נהג להקליט חלקיקי שירים שכתב כדמואים או כחתיכות קטנות שבהן לא עשה שימוש. הפעם זה היה אחרת. הוא ראה בתקופה הזו את ההזדמנות לעבוד לבדו, בבית, שירים שחלקם נכתבו קודם לכן וזו היתה הזדמנות לסיים אותם ולהתחיל ולשחק עם כמה קטעים נסיוניים, מאולתרים אד הוקים.
האם הכוונה היתה מלכתחילה לייצר אלבום מכך? מקרטני טען שלא היתה לו שום כוונה להוציא אלבום בקרוב. כמו באלבום 'מקרטני' מ 1970, שגם בו לרגע אחד לא היה נראה שיכול להתגבש לכדי אלבום, מהר מאוד, מקרטני ויתר על המניירות ודווקא בגלל כך הוא הפך לאלבום נפלא. גם ההקלטות הקורונה הללו יתגבשו בראשו לכדי אלבום. מה גם שהשנה היתה 2020 וההתכתבות עם אותו אלבום ראשוני מ 1970 יחד עם העצירה של הכל, בדיוק כמו אז כשהכל נעצר בחייו, היתה מאוד מתבקשת.
למי שאוהב מאוד את האלבום Flaming Pie כמוני יש עוד סיבה מצויינת לאהוב אותו עוד יותר. הוא קיבל על עצמו את התפקיד החשוב של להתניע את פרויקט 'מקרטני 3'. איך אתם שואלים? ובכן בנוסף לכל הפרויקטים האחרים שלקח על עצמו מקרטני, פרויקט ה'ארכיב קולקשן' שלו המשיך במלוא המרץ. על הכוונת היתה האלבום הנפלא הזה מ 1997. כשמקרטני ניצל את הזמן על מנת לבחון חומרים עבורו, הוא נתקל בקטע ישן מ 1992, קטע שקיבל את השם When Winter Comes והוקלט כחלק מסשן עם ג'ורג' מרטין כשמקרטני היה צעיר בן 50. כחלק מהסשן הזה הוקלטו עוד שני שירים Calico Skies ו Great Day. לא נעשה כלום עם השירים הללו וב 1993 ראה אור האלבום Off the Ground. ב 1997, מקרטני נזכר בסשן הזה והשתמש בשניים מתוך השירים שהוקלטו בו. עכשיו כשהגיע החורף היצירתי ואין הופעות מקרטני חשב שזה קטע נפלא לעשות איתו משהו אחר במקום לכלול אותו בקוספת הארכיב עבור Flaming Pie. באופן מאוד סימבולי הקטע הקטן והנפלא הזה התכתב עם 1970 ועם החווה בסקוטלנד. הוא עסק בהכנות של החווה לחורף, אבל באופן ענוג ונעים ובאנתיתזה מוחלטת למצב הכאוטי של תחילת 2020. סביב הקטע הזה, בנה מקרטני קטע נסיוני שעשה שימוש באותה התמה של החורף, רק באספקט אחר. הוא כתב על עצמו כעל אותה 'ציפור חורף ארוכת זנב' הציפור הזקנה שיש לה זנב קריירה ארוכה ונפלאה שהגיעה עכשיו לתקופת חורף לא צפוייה. זו כמובן פרשנות מתבקשת, אבל מקרטני סיפר שהמנגינה הזו היתה חלק מקטע שהיה לו עבור סרט ובעת הזו הוא לקח, פיתח והאריך אותו עוד. לאחר שראה בספר ציפורים שבו הוא קרא ברווז ארוך זנב, הוא החליט לקרוא למנגינה הזו 'ציפור חורף ארוכת זנב'.
ובכל זאת, איך מחלחלת ההבנה שמדובר בו, במקרטני? השורה היחידה או המנטרה שמושרת בקטע האינסטרומנטלי הנפלא הזה בעל הנופך האירי עוסקת באהבת הקהל. “האם אתם מתגעגעים אליי”, שואל מקרטני הענק שאיבד בתקופה הזו את הבטחון העצמי שלו. הירידה הכפוייה מגלגל האוגר נטעה בו ספקות שקשה להאמין שאדם כמו מקרטני יכול להפיק ממנו. האם הקהל יזכור אותו אחרי כל זה? אפשר לומר שעל הרעיון הזה מבוסס האלבום 'מקרטני 3'. אם באלבום 'מקרטני', החיפוש היה אחר כיוון חדש לאחר ההודעה הדרמטית של לנון על העזיבה את הביטלס, באלבום הזה, מקרטני לא מחפש דרך חדשה כלל וכלל, אלא תוהה האם הוא ימצא את הדרך הקיימת שהוא בנה והאם הוא ישאיר משהו משמעותי אחריו. מיותר לציין שמקרטני בנה והפיק את הקטע כשהוא מנגן בכל הכלים – גיטרה, תופים, בס, קולות ואורגן הרמוניום ובונה אותו שכבה על גבי שכבה כשהוא נעזר בטכנאי האולפן קית' סמית' וסטיב אורצ'רד. אחד משיאי האלבום לעניות דעתי מגיע לקראת סופו כששני 'קטעי החורף' הללו מתחברים להם יחדיו ו When Winter Comes עם מקרטני הצעיר והרענן יחסית, עם קול צלול, סוגר את האלבום ומזכיר לנו כמה מקרטני מוכשר. הקטע הבא על פי סדר האלבום Find My Way, הוא כבר שיר פופ מהודק יותר, שמביא את מקרטני הסדוק במלוא הדרו, ללא שום תחפושות וממשיך לעסוק ברעיון המרכזי של האלבום. איך מתרוממים מכאן? איך מוצאים חזרה את השביל שהתמסך כולו בערפל הקורונה? בפזמון מכמיר הלב מקרטני מדבר לעצמו ומודה שהוא אבוד, מודה במגבלות הגיל ואולי אפילו לא בטוח באהבה שלו כלפי הדבר הכי דומיננטי בחייו – המוסיקה. מעולם לא פחדת מימים כאלה אבל עכשיו אתה המום מהחרדות שלך תן לי לעזור לך, תן לי להיות המדריך אני יכול לעזור לך להגיע לאהבה שאתה מרגיש בפנים בקטע ההימנוני הזה, מקרטני החליט להשתמש כדי להדגיש את העבודה שלו לבדו על האלבום ולהפיק קליפ מתוך האולפן בו כמו על מסכי זום שאפיינו מאוד את התקופה הוא עובד על כל הכלים. בין היתר הרפסיקורד או הצ'מבלו ומוג סינתיסייזר. בקטע האקפלה הנהדר שמורכב מכמה שכבות של קולות שהקליט מקרטני, הוא מתחזק ומודיע לעצמו במעין מבחן של אמונה עצמית נפלאה. אני מכיר את הדרך שלי אני הולך לכיוון האור אני עובד מסביב לשעון אני לא הולך לאיבוד בלילה
ב Pretty Boys, מקרטני חזר לימי ההתחלה של הביטלמניה, כשהוא מתאר מצד אחד חיים של בחורים צעירים ויפים, אבל כאלה שאזוקים בהצלחה שלהם. מקרטני מספר על איך זה להיות objects of desire דרך סיפור כללי של 'דוגמני מצלמות' אבל קשה לי לא להרגיש שיש גם ערגה מסויימת אצל מקרטני לתקופה הזו שהיא מנוגדת לחלוטין לתקופה הזו בחייו. תקופה של אהבת הקהל ללא תנאים רק על היותך צעיר ויפה. לראייה, בקליפ עבור המיקס שעשה בק ל Find My Way, הוא השתמש בטכנולוגיית הדיפ פייק על מנת לשחזר את עצמו הצעיר, חבר העכבות. אני מודה שמוסיקלית זה הקטע באלבום שפחות מלהיב ומרגש אותי ובהאזנות הראשונות נשמע לי כמו משהו תלוש מהאלבום עצמו, אבל יישור הקו של הגעגוע לפעם ותקופת ה'לוקדאון' או ה'רוקדאון', כפי שניסה מקרטני להמתיק את הגלולה, כן מתחבר איכשהו לקו המרכזי של האלבום.
הקטע הבא לעומת זאת, מחדד את המצב של מקרטני באופן הרבה יותר מוצלח. ב Woman and Wives, מקרטני הסדוק מדבר מעמדת זקן השבט. בהטפה לא אופיינית הוא פונה לדור הצעיר וחולק ממה שלמד לאורך השנים הארוכות שלו. “בכל דרך בה נפנה, יהיה לנו קשה יותר לנסוע”.
קטע עגמומי וקודר מאוד שכמו בקטע הקודם, מקרטני עשה בהם שימוש בקונטרה בס הגדולה של ביל בלאק, הנגן של אלביס שהלך לעולמו ב 1965. הקונטרה בס שרכשה עבורו לינדה כמתנה ליום הולדתו.
אחרי העגמומיות של Woman and Wives, מגיע קטע אפביט יחסית בשם Lavatory Lil. כשנשאל מקרטני מי הדמות הזו שעליה שר מקרטני לא בחיבה יתרה בשיר, הוא ענה שזו פארודיה על מישהי שהוא נהג לעבוד איתה ולא חיבב אותה. יותר מכך הוא לא אמר יותר, אבל אני מתחבר ל'האנשה' הזו של מקרטני שמצטייר תמיד כדמות נחמדה שאהובה על כולם. לכל אחד יש את ה Lavatory Lil שלו. גם למקרטני. ההתכתבות עם 'פולית'ן פאם' של לנון מאוד מורגשת בשיר. תיאורים קצרים וחדים על דמות עם שם מצחיק ( Lavatory זה בית שימוש). מוסיקלית, זה הקטע הרוקי המובהק הראשון שאנחנו נתקלים בו באלבום ואולי אפשר לזקוף זאת לזכות גיטרת הטלקאסטר הישנה מודל 1954, שהיתה עוד מתנה שקיבל מקרטני. הפעם מאישתו הנוכחית ננסי.
אם כבר ברוק עסקינן, הקטע הבא הוא הרוק הסוחף ביותר באלבום שהתחיל דווקא כקטע 'סרף' בחזרות על הבמה. אם אתם תוהים אז כן, בגרסת הויניל, הקטע הבא באלבום הוא Slidin. רק מטעמי מקום פיסי. הקטע הזה שכאמור התחיל כריף שנוגן על הבמה בחזרות בזמן הסיבוב עבור האלבום Egypt Station, היה קטע רזה ו'סרפי' שנוגן על הבמה בגרמניה וגם הוקלט. מקרטני לקח את הקטע הזה והפך אותו לקטע סוחף ונהדר אבל הוא לא עשה זאת לבדו. באופן חריג באלבום הזה, לקטע הזה תרמו חברי הלהקה שלו, ראסטי אנדרסון גיטרה וואייב לאבוראיל ג'וניור בתופים ואשפר לשמוע שאלו תופים וגיטרות גדולות, מתוחכמות ומנופחות שיחד עם התופסות של מקרטני על גיטרה חשמלית נוספת ובס ייצרו קטע נהדר וסוחף שבו מקרטני באופן מרומז מקונן ותוהה האם הוא אי פעם יזכה לחזור ולהתפוצץ על הבמות ו'לגלוש על אוויר', אותה הרגשת האדרנלין שהבמה מעניקה.
אם הייתי צריך לבחור קטע אחד ויחיד מהאלבום הזה, כנראה שהייתי בוחר ב Deep Deep Feeling. קטע ארוך בין כמעט 8 וחצי דקות שממצה בו אולי את כל הרעיון של האלבום והתקופה ואולי אגזים ואומר שגם את ההוויה המוסיקלית של מקרטני. אם חלילה זה יהיה האלבום האחרון של מקרטני, זה עבורי המנון סגירת הקריירה שלו.
המושג השחוק 'קטע נסיוני' מתלבש יפה על הקטע הארוך הזה שבו מקרטני משחק באולפן כשהוא לא ממציא שום דבר מחדש, אלא רותם את כל מה שלמד עד כה כדי לייצר קטע שהוא גם מקרטני הרגיל וגם מקרטני האלטרנטיבי שנשמע כמו משהו שנוטה לאיזור ה'פיירמן' אבל כל הכלים בו הם כלים מסורתיים לגמרי. מלוטרון, סינתיסייזר, גיטרות שיחד עם משחקי הקונסולה מצליחים לייצר נופך נסיוני. השימוש במנטרה שעליה חוזר מקרטני כמו בתחילת האלבום, deep pain of feeling – הכאב שבלהרגיש מרגש מאוד. הצורך הזה בלרצות מאוד את אהבת הקהל מכמיר לב מאוד. וזה מרגש עוד יותר יחד עם השורה המרגשת: 'לפעמים אני רוצה שזה ישאר, לפעמים אני רוצה שזה יעלם". משכנע וכואב. זה כואב להיות אדם כזה שאהבת הקהל כל כך משנה לו ונמצא בתקופה של חוסר ודאות משוועת.
מקרטני שפך את עצמו לתוך הקטע הזה וכשהוא החל לשחק עם המהירויות והאט את עצמו כשהוא חוזר על המנטרה, לי זה צובט חזק בלב אבל באופן מוזר כזה שבו אני יכול להאזין למנטרה חוזרת על עצמה עוד ועוד.
הקונפליקט ממשיך, מתחזק ומהדהד: "לך", “תשאר", אבל בסוף מקרטני מרים את הגיטרה האקוסטית, מעלה מקצב ונותן קצת מ האופטימיות שלו. הכל עוד יסתדר ויחזור לעצמו. מאסטרפיס.
הקטע השני שאני פחות מחבב באלבום הוא The Kiss of Venus .אני יודע, זה קטע ענוג, מולחן היטב ואמור להכנס לאוסף הבלדות הענוגות של מקרטני, אבל משהו בו גנרי מדי עבורי. כיום לאחר שנתיים וחצי מצאת האלבום הדבר היחיד שמוצא חן בו בעיניי הוא הקלטה שנשמעת על סף הביתית מאוד, כמעט דמו של מקרטני עם הגיטרה שלו ואכן את הדמו הקליט מקרטני על מכשיר האייפון שלו. לאחר מכן באולפן הוא נשא עם אותו הפורמט שלו ושל הגיטרה והוסיף נגיעות הרפסיקורד. הסיפור של השיר הוא השראה מתוך ספר על התנועות הקבועות של כוכבים ושל ונוס בפרט ואולי מקרטני ראה בתנועות הקבועות הללו, גם את התנועות הקבועות של בני האדם ושלו בפרט. לא משנה במה נבחר נגיע לאותו המקום.
ב Seize The Day ברח למקרטני קצת ה Egypt Station. בקטע הזה הוא ניסה לייצר מעין אמירה פילוסופית או קטע עידוד שנכתב בשיא הסגר של הקורונה. 'לתפוס את היום'. הבעייה היא שחוץ מהכותרת עצמה, שום דבר אחר לא מתחבר בשיר הזה לכדי משהו קוהרנטי ואם צריך ליישר קו עם הרעיון המרכזי של האלבום, אז הנה הדגמה מצויינת לאיך נשמע מקרטני כשהוא מתאמץ, מנסה להתחבב ולעשות דברים שהוא עצמו לא מתחבר אליהם. הקטע הזה הוא האנתיתזה המוחלטת לפתיחות העצומה עד כה של האלבום ובמיוחד ל Deep Deep Feeling המרגש.
ב Deep Down מקרטני מצליח להתעלות ולחזור לדרך המלך. שוב המילה Deep ומקרטני ממשיך בחפירה הארכיאולוגית ברגשותיו, אבל הפעם כשהוא רואה את הסוף לתקופה המדכדכת הזו סטייל 'כשאני יוצא מזה אני קונה מתנות לכולם' של אביתר בנאי. 'אני אעשה את הכל נכון ואני אערוך מסיבה בכל ערב'. ושוב עולה מקרטני השברירי. “אני צריך לדבר איתך" כשהדמות שהוא פונה אליה יכולה להיות כל אחד, כולל הקהל הגדול שלו שהוא רוצה כל כך לפגוש ולקבל ממנו את האהבה שהוא כל כך רגיל אליה.
האלבום כאמור מסתיים כמו שמקרטני אוהב לעשות, עם קטע הפתיחה שהופך למעין מחרוזת קטנה לתוך הסיום האופטימי של When Winter Comes, סיום שזורק אותנו לחווה בסקוטלנד של 1970 אבל גם מתחבר מוסיקלית עם הגיטרה האקוסטית לפתיחה של האלבום מקרטני עם Lovely Linda, ובמעגליות הזו מקרטני סוגר מעגל של קריירה ענקית שעליה דיברתי בסדרת הפוסטים הזו. קריירה שכולנו רוצים וחפצים שלא תסתיים ושמקרטני יפתיע ויפציע עם עוד יצירה יפה ונהדרת, אבל אנחנו יודעים שככל שנוקפים הימים, הסיכוי לכך הולך ויורד. בגרסאות הארכיב קולקשן הנותרות ננוחם. אם חלילה זה יהיה האלבום שצריך לסיים את הקריירה של מקרטני - אתם יודעים מה. אני יכול לחיות עם זה.
תודה לכל מי שקרא, הגיב, והתפלמס. תודה לכל מי שגילה את מקרטני והעמיק בקריירה שלו ותודה לאיש ולאגדה ששינה לי את החיים.
“כשהקיץ יסתיים
נעוף הרחק מכאן
כדי למצוא את השמש"