בפעם הקודמת עזבנו את ידידנו מקרטני בסוף הצד הראשון של אלבום הסולו הראשון שלו, כשהוא יודע שהוא אמנם לא לבד, כי יש לו את לינדה, אבל הוא גם מבין ששום דבר לא הולך להיות אותו דבר.
את הצד השני של אלבום הסולו הראשון שלו פותח Oo You. השיר התחיל כאלתור אינסטרומנטלי ורק לאחר מכן נוספו לו מילים. המילים סתמיות לגמרי, וגם הלחן לא מבריק. אבל אנחנו שוב מתחילים את הצד השני עם תחושת הכיף שבחופש לעשות ככל העולה על רוחו, ויש בזה משהו מדבק. תוסיפו את הביצוע הקולי המשועשע, את פעמון הבקר ואת השימוש בספריי מים ואתם מקבלים קטע שכולו שעשוע והנאה, גם אם הוא זניח לחלוטין.
הקטע Momma Miss America, שהוא אינסטרומנטלי, נקרא במקור Rock ‘n’ Roll Springtime (אפשר לשמוע בתחילת ההקלטה את ההכרזה), והוא אכן כזה. הוא בנוי משני חלקים, החלק הראשון מתחיל בתחילתו ומסתיים ב-1:57
בחלק הראשון ממש אפשר להרגיש את הצעידה אל האביב, זמן ההתחדשות, הזמן בו יצא האלבום, התקופה בה מקרטני יהפוך מחיפושית לפרפר. הבס הנהדר מצעיד את הקטע קדימה, כך גם הפסנתר. בסוף החלק הראשון אפשר ממש לשמוע את הציפיה וההתרגשות.
ואז מתחיל החלק השני. הוא מביא איתו את החששות. הוא עשיר יותר (מצטרפת גיטרה אקוסטית נפלאה) ומתחיל עם סולו גיטרה חשמלית שמאוד בטוחה בעצמה ובהובלה שלה. אבל אז היא פתאום משתתקת בסביבות 2:40. חושבת לאן בעצם הולכים וחוזרת אחרי כמה שניות עם סולו פחות בטוח בעצמו. ב-3:10 הגיטרה מנסה להתאפס על עצמה ומקבלת גיבוי משאר הכלים. ואז ב-3:45 הפסנתר אומר לה, הכל בסדר, אל תלחצי, אנחנו יחד ונגיע ל-toppermost of the poppermost (משהו שהביטלס היו אומרים לעצמם בתחילת הדרך). הגיטרה נרגעת והקטע מסתיים.
ואם אתם חושבים שרק אני מאוד מתלהב מהקטע הזה, אז דעו שקמרון קרואו הכניס אותו לפס הקול ששל “ג’רי מגוויר”. מה זה אומר? כלום.
“טדי בוי” נכתב בהודו בשנת 1968, ומספר סיפור קטן על נער ואמו. אני מניח שסיפורים כמו זה, על אב שנהרג במלחמה וילד שנשאר לבד עם אמו, היו שכיחים באנגליה בשנות החמישים, ואני מניח שפול הכיר ילדים כאלה. בכל אופן, השיר כתוב בעדינות רבה. הביטלס התחילו לעבוד עליו בפרוייקט Get back, אבל שום דבר לא יצא מזה בסופו של דבר.
הביצוע באלבום הוא ביצוע יפיפה. הקצב שלו הואץ, דבר שמוסיף לו חן, יש לו סאונד ביטלסי עם חידוש נפלא שיהיה חלק מרכזי ביופי העצום של האלבום הבא – לינדה בקולות רקע מתגלה כמתאימה לפול כמו כפפה ליד.
כמעט בכל מקום שתקראו על Singalong Junk, הגרסה האינסטרומנטלית לJunk, יטענו כי ההכללה של הקטע באלבום נבעה ממחסור בחומרים. הרשו לי לחלוק על זה. Junk המלנכולי, במקומו המושלם בצד הראשון, מספר בשבילי סיפור אחד (כפי שהסברתי בפוסט הקודם). כאן הוא מספר משהו אחר לגמרי. אחרי הצעידה לאביב הגיע שיר ביטלסי. הנה, אתה יכול פול. ועכשיו הגיע הזמן לקחת את הכנפיים השבורות האלה וללמוד לעוף. לטעמי אין כלי שנותן תחושת תעופה מושלמת יותר מפסנתר. לכן, הקטע האינסטרומנטלי הזה הוא השחרור מהכבלים למטרת תעופה והוא מכין את הקרקע לשיר הבא.
הוא מתחיל לא פחות מלנכולי מהגרסה המושרת. הפסנתר פשוט מנגן את תפקיד השירה של פול – וזהו דווקא תפקיד של ירידה בתווים, ולא עליה. ואז ב-0:49 הוא מתחיל לנגן משהו אחר. רצף תווים שמימיים שעבורי ממש מרגישים כמו שרטוט מוסיקלי של ריחוף. ואז מגיע קטע הפזמון. הגיטרה מנסה לקרקע את תווי הפסנתר, אבל כשהפזמון חולף הפסנתר לא מוותר. אז קורה דבר יפה – הגיטרה נסחפת והופכת אופטימית יותר.
גם הסוף שונה מזה שמופיע בגרסה המושרת – שם היו שתי גיטרות, אחת בכל רמקול, והן לא ידעו בדיוק לאן ללכת. הדבר היחיד שידעו הוא שהן לא הולכות יחד. הפעם כל הכלים עוצרים יחד, אולי כי הם כבר יודעים לאן הם הולכים.
לאן, אתם שואלים?
לשיר הכי מושלם בעולם (לאחר A Day in the Life). כן. עוד רגע נגיע אליו.
כשאני מדבר על Maybe I’m Amazed, אני לא בדיוק אובייקטיבי (אם בכלל קיימת אובייקטיביות לגבי עניין רגשי כמו מוסיקה). זו היתה אהבה מהאזנה ראשונה. אז עוד לא ידעתי שהשיר יתאר בדיוק את הרגשתי כלפי מי שתהפוך לשותפתי לחיים. מבחינתי זהו שיר אינטימי מאוד. גם מבחינתו של מקרטני, שלא רגיל לכתוב שירים כל כך חשופים.
השיר, או לפחות חלק מהמנגינה שלו, נמצא כבר בהקלטות של Get Back. אבל פה נמצאת התוצרת האמיתית. כל תו בו מושלם. הוא הוקלט בסשן אחד באבי רואד, כשפול, כרגיל באלבום הזה, מנגן בכל הכלים.
אנחנו מתחילים מפייד אין, כמו מתוך מחשבה שכבר קיימת. האקורדים של ההתחלה קצת קודרים, אבל אז אנחנו עולים לאקורד אחר ומשהו באווירה מתבהר. מקרטני תוהה:
אולי אני מופתע מהאופן בו את אוהבת אותי כל הזמן אולי אני מפחד מהאופן בו אני אוהב אותך
ואחרי שהודה בזה נכנס הבס ונכנסים התופים ואנחנו נכנסים פנימה עמוק יותר
אולי אני מופתע מהדרך בה הוצאת אותי מחוץ לזמן –ניתן להבין את זה כהפסקה בסקוטלנד, שתחילתה היתה בדיכאון וסיומה בזמן שקט שבו פול אגר כוחות וחזר לעצמו לאט לאט, כשהוא בעצם נעלם מציר הזמן של הביטלס, ומעיני הציבור.
מתי שמעתם את פול מקרטני ככה? וזה ממשיך. זה מה שהוא שר בפזמון, מגובה בקולות הרקע היפייפיים שלו ושל לינדה, בצרחה של אדם שמאמין בכל מילה שהוא שר ובפסנתר שמגבה אותו בביטחון.
אולי אני אדם, ואולי אני אדם בודד שנמצא באמצע של משהו שהוא לא ממש מבין. אולי אני אדם ואולי את האשה היחידה שיכולה אי פעם לעזור לי בייבי, עזרי לי להבין.
והנה הביטלס נכנסו – המשהו שהוא לא מבין, הדבר הנפלא הזה שהפך לדבר איום כל כך. אבל היא יכולה לעזור לו לעבור את זה.
מתוך הבקשה הזו אנו עוברים לסולו הגיטרה הנפלא של השיר. הגיטרה כאן, לטעמי, היא התנועה שהוא צריך על הכתף (כמאמר “היי ג’וד”) והתנועה מבוצעת על ידי האשה, במקרה הפרטי שלו, לינדה. הגיטרה בטוחה, מצעידה קדימה, רגישה אך לא נוקשה. וכדי להזכיר לו למה הוא שואף, או לנו למה הוא אחראי – ב-1:25 נכנסת גיטרת ליווי שכאילו יצאה מהאלבום “אבי רואד” (ואכן אלבומו הבא, Ram, הוא אלבום שבאופן אישי נשמע לי כהמשך ישיר ל”אבי רואד” מבחינת רעיונות מוסיקלים).
אחרי פזמון נוסף בו הוא קורע את הגרון הוא ממשיך עם התמיהה, אבל הפעם נכנסים רעשי החוץ שעליהם צריכים להתגבר (הרעשים מנוגנים על ידי הגיטרה.) ועדיין הוא ממשיך להיות מופתע
אולי אני מופתע מהאופן בו את עוזרת לי לשיר את השיר שלי Right me when I’m wrong והוא מבין שהוא מופתע מכמה שהוא באמת זקוק לה.
השיר מתקדם למעבר שיכול היה להיות סיומו, אבל אז היא חוזרת, הגיטרה המעולה הזו, בטוחה בעצמה אפילו יותר מקודם, עם אותה חברה מ”אבי רואד”. ואז קורה דבר יפה, השיר לא יודע איך להסתיים. וזה הגיוני, כי זו רק ההתחלה, ומי יודע מה ילד יום? וכך בפייד אאוט ארוך כל כלי פותח שביל אחר בו יוכלו ללכת המקרטנים.
מסיבה שלא ברורה לי, השיר הזה, שכל כך ברור שהיה צריך לצאת כסינגל, לא יצא.
פול ניסה לתקן זאת והוציא את הגרסה החיה מאלבום ההופעה “Wings over America” כסינגל ב-1976. אבל זה ביצוע נחות שמאבד הרבה מאוד מהעוצמה של השיר כפי שהוא מופיע באלבום. הקצב שלו הואט ומשיר אישי מאוד הוא הפך לבלדת איצטדיונים שגרתית.
כל אלבום אחר של מקרטני היה מסתיים פה, אבל הפעם הוא במצב רוח אחר. דווקא העוצמה של האהבה הזו, האהבה שמניעה את כל התקליט הזה, מאפשרת לו לסיים באופן אוונגרדי לחלוטין מה שיכול להיתפס (בטעות) כאלבום פופ של אמן בסדר גודל שלו. בטח כשהאמן הוא פול מקרטני ב-1970.
על פניו Kreen-Akrore הוא לא קטע סיום ברור מאליו. הרעיון עלה לפול לאחר שצפה בסרט דקומנטרי על שבט בשם קרין אקרור שגר ביערות ברזיל. צפיה באופן בו הם חיים, ואיך האדם הלבן מנסה לשנות את חייהם כך שיתאים לאורח חייו, היווה השראה עבור מקרטני לחקות את הסאונד שלהם כפי שהשתקף מהתוכנית. ראשית הוא הקליט את התופים, אחר כך הוסיף את שאר הכלים, כולל קולות של חיות, חץ וקשת שסאונד הקליעה בהם הוקלט, וצלילי שריפת עץ אותו שרפו באולפן.
לסיים את האלבום בקטע כזה זו הבעת עמדה – אני יכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני לא מוגבל לציפיות שלכם ול”חוקים” שלכם.
אני, כמובן, גם מלביש עוד משמעות על הקטע – בהתחלה יש את פול הנער. התופים המתונים מהווים את התקופה הראשונית. הוא לבד. ואז המוסיקה נכנסת לחייו – עם גיטרה ופסנתר בנוסף לתופים. קולות החיות מסמלות את המפגש עם חברי הביטלס ואז הכל אצלו מתפוצץ – התופים הופכים למהירים יותר וחסרי סדר. משהו בפנים מתפוצץ. הם מתפוצצים. המבורג? ואז הם הופכים לביטלס עם קולות הרקע המפורסמים – הכל נהיה מדויק יותר. רק שבשלב מסוים הוא מרגיש שהוא במרדף. מי רודף אחריו? הוא לא מצליח לנשום, והוא רץ ורץ. ואז אנחנו חוזרים ל”מקרטני” – עכשיו הוא לבד וסוף סוף הוא יכול לנשום.
וככה מסתיים אלבום הסולו הראשון של פול מקרטני.
אתם יכולים לאהוב או לא לאהוב את האלבום, אבל אני אחזור על הטענה שלי – מדובר באלבום על גבול האוונגרד לאמן בסדר הגודל שלו בתקופה ההיא, בטח על רקע הציפיות האדירות מאלבום של יוצא הביטלס שכתב את “היי ג’וד”, “פני ליין” ו”אלינור ריגבי”
לקראת יציאת האלבום גילה מקרטני ללנון את הסוד: “אני עושה את מה שאתה ויוקו עושים. אני מוציא אלבום – ואני עוזב את הלהקה גם כן.” “טוב מאוד”, ענה לנון, “זה הופך את שנינו למי שקיבלו את זה (ההתפרקות) מנטלית”. לא בטוח שזו היתה תגובתו אם היה יודע כי האלבום מתוכנן לצאת בצמוד ל-Let it be, אלבומם האחרון של הביטלס.
כשאלן קליין גילה על מועד יציאת האלבום הקרוב הוא השתולל. הוא ניסה לעשות הכל כדי למנוע מקפיטול בארה”ב להוציא את האלבום במועדו, אבל ג’ון איסטמן, עורך הדין של פול ואח של לינדה, הודיע לקפיטול שאם הם לא מוציאים את האלבום במועד, הוצאת האלבום תעבור לחברת קולומביה. קפיטול לא יכלו להרשות לעצמם לאבד את פול ומועד היציאה נשאר כשהיה.
“מקרטני” היה אמור לצאת ב-10 באפריל, אבל מכיון שתקליטו של רינגו Sentimental Journey יצא ב-27 במרץ, פול הסכים לדחות בשבוע את מועד יציאת אלבומו, כדי לאפשר לרינגו עוד קצת זמן באור הזרקורים. הבעיה היתה כעת שמועד היציאה של האלבום Let it be הוקדם ונקבע ל-24 באפריל, שבוע לפני בכורת הסרט, ושבוע לאחר מועד היציאה החדש של “מקרטני”.
החשש של קליין וחברי הביטלס האחרים היה שהאלבום של מקרטני יתחרה באלבום של הביטלס. קליין ביקש מג’ון וג’ורג’ לטפל בעניין, מתוקף היותם מנהלי אפל. ג’ון כתב ל-EMI שהוצאת שני האלבומים בסמיכות כל כך קרובה לא תהיה פעולה שתטיב עם החברה, ולכן צריך לדחות את הוצאת האלבום של פול ל-4 ביוני. ג’ורג’ כתב לפול על הפעולות שעשו על מנת לדחות את יציאת האלבום שלו וחתם: “אנחנו מצטערים שזה יצא ככה – זה לא אישי. אוהבים, ג’ון וג’ורג’. הרי קרישנה. A Mantra A Day Keeps Maya Away.” כדי לרכך קצת את המכה, על המעטפה כתב From Us To You, מאיתנו אליך, רמז ללהיטם של הביטלס מתחילת הדרך. הוא השאיר את המכתב בקבלה של אפל כדי ששליח יקח אותו אל פול.
רינגו ראה במקרה את המעטפה והחליט למסור אותה באופן אישי לפול. הוא חשב שזה לא הוגן שפול יקבל את המכתב על ידי שליח. פול, שקרא את המכתב וחשב שרינגו היה שותף בכתיבתו החל להשתולל. רינגו סיפר: “הוא השתגע. הוא איבד שליטה, צרח ודחף את אצבעו לכיוון הפרצוף שלי, כשהוא אומר ‘אני אגמור אתכם’ ו’אתם תשלמו'”. פול העיף את רינגו מביתו וצלצל לג’ורג’. “הוא השתולל כמו אטילה ההוני… צרח כל כך חזק שהחזקתי את השפופרת רחוק מהאוזן”. בסופו של דבר רינגו היה זה ששכנע את האחרים להשאיר את תאריך היציאה של האלבום כפי שהוא.
ממש כפי שהוא היה אחראי לכל תו באלבום, כך גם העיצוב היה שלו ושל לינדה וכלל את הצילומים שלה. זה היה מקרטני אחר, משפחתי. אהובה עליי במיוחד התמונה היפה שלו עם מרי שמציצה מתוך המעיל שלו.
אבל היח”צ נעשה על ידי אפל, ומקרטני לא היה שם לפקח, כפי שעשה תמיד בעבר. כך גילה דרך מודעות העיתונים כי הלוגו של אפל, מקור גאוותו, הופיע עכשיו עם הכיתוב An ABKCO-managed company (חברתו של אלן קליין, שנוא נפשו). הוא החליט לממן בעצמו סט חדש של פרסומות ללא הלוגו של אפל בכלל.
הוא סרב להוציא סינגלים וסרב לראיונות. מאוחר יותר הוא הסביר שבכל ראיון שאלו אותו האם הוא מאושר וזה כמעט גרם לו לבכי. הוא לא היה מסוגל לשקר ולומר שכן. כדי לעקוף את עניין הראיונות, עותקי התקליטים שנשלחו לעיתונאים הגיעו עם ראיון בינו לבין פיטר בראון מאפל. למעשה היה זה פול עצמו שכתב את כל השאלות והתשובות. הפעם, בניגוד לאיש יחסי הציבור הטבעי שהיה תמיד, החליט להוציא החוצה את כל מה שהוא מרגיש.
שאלה: האם כל השירים נכתבו על ידי פול מקרטני לבד? תשובה: כן, אדוני.
ש: האם כך יופיע גם בקרדיט: מקרטני? ת: זה יהיה קצת מוזר עבורם להופיע כלנון-מקרטני, אז מקרטני, כך יהיה.
ש: האם נהנת לעבוד כסולן? ת: מאוד. רק אני הייתי צריך לאשר כל החלטה והסכמתי איתי. תזכור שגם לינדה קשורה, אז זה למעשה מופע זוגי.
ש: מה היתה התרומה של לינדה? ת: באופן ישיר, היא משתתפת בהרמוניות, אבל ברור שזה הרבה יותר מזה, כי היא הכתף עליה אני נשען, דעה נוספת וצלמת מעולה. ויותר מכל אלה, היא מאמינה בי – באופן תמידי…
ש: האלבום היה סודי עד שכמעט סיימת אותו. האם זה היה מכוון. ת: כן, כי בדרך כלל אלבום הופך להיות ישן לפני שהוא בכלל יוצא. תראו את Get Back (שיצא בסופו של דבר כ-Let it be).
ש: האם אתה יכול לתאר את המרקם או התחושה של האלבום בכמה מילים? ת: בית. משפחה. אהבה.
ש: האם נשמע את לינדה בכל אלבומך העתידיים? ת: יכול להיות. שנינו אוהבים לשיר ביחד ויש לנו הרבה זמן להתאמן.
ש: האם פול ולינדה הופכים לג’ון ויוקו? ת: לא, הם הופכים לפול ולינדה.
ש: האם זה נכון שלא אלן קליין ולא ABKCO היו או יהיו מעורבים בצורה כלשהי בהפקה, ייצור, הפצה או קידום של האלבום הזה? ת: לא אם זה יהיה תלוי בי.
ש: האם התגעגת לביטלס האחרים ולג’ורג’ מרטין? האם היה רגע בו חשבת “הלוואי שרינגו היה כאן לקטע הזה?” ת: לא.
ש: בהנחה שזה יהיה אלבום מצליח מאוד, האם יהיו אחרים? ת: גם אם הוא לא יהיה להיט, אני אמשיך לעשות את מה שאני רוצה כשאני רוצה.
ש: האם אתם מתכננים אלבום חדש או סינגל חדש של הביטלס? ת: לא
ש: האם האלבום הזה הוא חופשה מהביטלס או התחלה של קריירת סולו? ת: רק הזמן יגיד. בהיותו אלבום סולו הוא פותח קריירת סולו, וזה שהוא לא נעשה עם הביטלס אומר שזו מנוחה. אז זה גם וגם.
ש: האם ההפסקה שלך מהביטלס היא זמנית או קבועה, עקב מחלוקות אישיות או מוזיקליות? ת: מחלוקות אישיות, מחלוקות עסקיות, מחלוקות מוזיקליות, אבל יותר מכל כי אני פשוט נהנה יותר לבלות את הזמן עם המשפחה שלי. קבוע או זמני? אני לא באמת יודע.
ש: האם אתה רואה תקופה בה לנון-מקרטני יחזרו להיות צמד כותבי שירים פעיל? ת: לא.
ש: מה אתה חושב על מאמצי השלום של ג’ון? על ה”פלסטיק אונו בנד”? על השפעת יוקו עליו? על יוקו עצמה? ת: אני אוהב את ג’ון ומכבד את מה שהוא עושה. זה לא גורם לי הנאה.
ש: מה מערכת היחסים שלך עם קליין? ת: אין לי. אין לי חוזה איתו והוא לא מייצג אותי בשום דרך.
ש: מה אתה מתכנן לעשות עכשיו? חופשה? מיוזיקל? סרט? פרישה? ת: התוכנית היחידה שלי היא להמשיך להתפתח.
ה”דיילי מירור” פרסם ב-10 באפריל – PAUL IS QUITTING THE BEATLES. לנון רתח. הוא נאלץ להחזיק את הפרישה בבטן מספטמבר של שנה שעברה, ומקרטני פשוט בא ומצהיר על זה. “זו עובדה פשוטה”, אמר ג’ון, “ש(פול) לא יכול לעשות את הדברים איך שהוא רוצה, אז הוא גורם לתוהו ובוהו. אני הוצאתי 4 אלבומים בשנה שעברה, ולא אמרתי אף מילה מזויינת על עזיבה”.
המעריצות האשימו את לינדה. אחת מהן הסבירה לכתבת ה-BBC שלינדה אמורה להיות אשתו, אבל היא שולטת בו. “היא אומרת קפוץ והוא קופץ. גאון שכזה, אסור לתת לאשה לעשות את זה לגבר”.
פול ניסה להגן על עצמו ולומר שהביטלס התפרקו פשוט כי הם התפרקו, אבל התקשורת האשימה אותו בפירוק ובשימוש ציני ואגואיסטי בהודעה על הפירוק כדי לקדם את האלבום החדש שלו. גם הנסיון שלו להציג עצמו כאיש משפחה מאושר שפירוק הביטלס לא מזיז לו, לא תרם לתדמית, שהרי פירוק הביטלס הסעיר את העולם.
אף אחד לא ידע בתקופה ההיא על מה שקרה בתוך הלהקה. על התחושות הרעות של פול, על המאבק עם אלן קליין על השליטה ועל התחושה שלו שדוחקים אותו הצידה.
הביקורות לא ריחמו על האלבום. רובן היו רעות. זה לא מה שציפו מפול מקרטני, מביטל. אלבום לואו פיי יפייפה שמביע מצב נפשי היה כנראה מוקדם עדיין לתקופה. בטח מפול. מבחינתם היה מדובר באלבום שרוב הקטעים בו לא שלמים בכלל ובטח לא מעניינים. לפחות כולם ציינו את Maybe I’m Amazed כפנינה.
גם חברי הביטלס האחרים לא התלהבו מהאלבום. קראתי איפשהו שג’ון ממש התעצבן כשהוא שמע אותו ולא הבין איך, כשהם עבדו על “אבי רואד”, מקרטני התעקש על כל פרט ופרט כדי להוציא את הסאונד המושלם של האלבום, ואילו כשהוא עובד כסולן הוא מוציא אלבום שנשמע כאילו הקליטו את רובו בבית (מה שנכון לפחות לחלקו).
אבל כל זה לא הפריע למכירות האלבום והוא היה לאלבום הסולו השני הכי נמכר של מקרטני (אחרי “להקה במנוסה”), אם כי סביר להניח שהסיבה היא שכל מעריצי הביטלס רצו לקנות את האלבום באופן אוטומטי. כך אני ודאי הייתי עושה.
בעבור השנים, ההערכה לתקליט גברה. ב-1999, כשניל יאנג הכניס את מקרטני להיכל הרוקנרול, הוא אמר על “מקרטני”: “אהבתי את האלבום הזה בגלל שהיה כל כך פשוט והיה כל כך הרבה לראות ולשמוע. זה היה פשוט פול. לא היו שם קישוטים בכלל… לא היה שם נסיון להתחרות עם דברים שהוא כבר עשה. וכך הוא יצא מתוך צילם של הביטלס”
אני כל כך אוהב את האלבום הזה (באמת?, אתם אומרים, לא שמנו לב), וחשוב לי לציין משהו. היום אני מכיר את הסיפור מאחוריו ואני מרגיש קשר אישי רב שנים אליו, אבל בפעם הראשונה ששמעתי אותו לא ידעתי עליו כלום. קיבלתי אותו מחבר של ההורים שלי כשהייתי בן 13. כבר הערצתי את הביטלס, אבל האלבום היחיד של מקרטני שהכרתי היה Pipes of peace (אבא שלי ממש אהב את Say Say Say, אז הוא חרג ממנהגו וקנה את התקליט). למוסיקה הלועזית ששמעתי ברדיו לא התחברתי. לא לשירים, אבל בעיקר לא לסאונד. האלבום הזה של מקרטני היה אהבה משמיעה ראשונה – ככה רציתי שהמוסיקה תשמע. אינטימית, אישית. לא ידעתי להגדיר מה נוגע בי כל כך, אבל היופי שבגיוון שבו, ההפתעות שבו. הוא היה אחר והוא נשאר עמוק בתוך ליבי עד היום.