שבוע חדש בפתח, ואנחנו עומדים בפני סדרת פוסטים חדשה שתסקר את אלבומי הסולו של בחור צעיר בשם פול מקרטני, לו אנו צופים עתיד מבטיח.
הפוסט היום יהיה פוסט מקדים. חלקו כבר התפרסם פה בבלוג, ופוסט זהה התפרסם בבלוג ישן שלי, אבל החלטנו שיש מקום להתחיל ולעשות את הדברים באופן מסודר וכרונולוגי, ולכן על אף הפוסט הקודם על שהותו של מקרטני בסקוטלנד, ועל אף התרגום של הכתבה על התפרקות הביטלס מהמגזין הרולינג סטון (חלק א’, חלק ב’), חשבתי שיש מקום לפרסם את הפוסט הזה ככה, על מנת לשים את הדברים בקונטקסט הנכון לפני שנתקדם.
אז בואו ונתחיל עם מקרטני סולו – רגע לפני.
סרג’נט פפר הפך את פול לכוח המניע של הביטלס. אחרי מותו של בריאן אפשטיין, האמרגן שלהם, כבר לא היה ספק שמקרטני ניסה להפוך למנהיג. הוא שיכנע אותם לצאת להרפתקאה שהיתה “מסע הקסם המסתורי”. הוא שיכנע אותם לנסות לחזור לבסיס במה שהפך לאלבום ולסרט Let it be. אבל שאר חברי הלהקה כבר היו במקום אחר לגמרי. הריסון הפסיק להיות ביטל בראשו כבר ב-1966. לנון איבד עניין ב-1968 כשהקשר שלו עם יוקו התהדק.
מבין שלושת היוצרים בלהקה, מקרטני היה היחיד שלא הצליח לראות מצב בו הביטלס יחדלו מלהתקיים. האפשרות הזו לא היתה קיימת מבחינתו והוא היה מוכן לעשות הכל כדי שזה לא יקרה.
אבל אז הגיע הקש ששבר את גב הגמל.
אלן קליין
אלן קליין
חברת אפל הוקמה על ידי הביטלס מתוך כוונה כפולה – מצד אחד לא לשלם את כמות המיסים המופרזת שנגבתה באותה תקופה באנגליה, ומצד שני ליצור מקום אוטופי שבו כל אחד בכל תחום אומנותי ויצירתי יכול להגיע ולהגשים את עצמו. הרעיון היה נפלא אבל לא הם ולא מי שהקיף אותם ידע לנהל חברה כזו. מהר מאוד הפכה אפל לחור שחור ששואב כמויות כסף אדירות. היה צורך במנהל מקצועי שיוכל לעצור את ההידרדרות ולהציל את אפל ואת הביטלס מתהום כלכלי.
פה נכנס לסיפור אלן קליין, בחור מפוקפק שניהל גם את עסקי הרולינג סטונס. לנון התרשם ממנו והודיע לחבריו שזה האיש שהוא רוצה לניהול החברה. מקרטני, שדחף לכיוונם של אביה ואחיה של לינדה, עורכי דין שטיפלו בענייני אמנים שונים בניו יורק, היה חשדן. הוא נפגש עם מיק ג’אגר, וזה אמר לו שאסור להאמין לאף מילה שקליין מוציא מהפה ושלהקתו רק מחכה לאפשרות לסיים איתו את החוזה. מקרטני הצליח לשכנע את ג’אגר לבוא ולספר את זה לשאר חברי הביטלס בפגישה שנקבעה. לנון דאג שגם קליין יהיה נוכח בפגישה וג’אגר השתפן.
זו היתה הפעם הראשונה שמקרטני החליט להתייצב מול לנון, על אף העובדה שהוא היה לבדו במערכה, כיוון שג’ורג’ ורינגו תמכו בלנון. מכיוון ששלושתם רצו בקליין, ביקש פול מג’ורג’ שפשוט יתנו לו לעזוב את אפל. תשובתו של ג’ורג’ היתה You’ll stay on the fucking label. Hare Krishna.
השיא היה כשפגישה משותפת של הביטלס עם קליין והאיסטמנים (משפחתו החדשה של פול מצד לינדה) הסתיימה בגידופים קולניים. מקרטני הרגיש שקליין פגע במשפחה שלו ושלשאר הביטלס זה פשוט לא מזיז.
וכך למרות שהוכרז שקליין הוא המנהל החדש שלהם, ולמרות צילומים פרסומיים, למעשה רק ג’ון, ג’ורג’ ורינגו חתמו עם קליין. מקרטני נשאר עם המשפחה החדשה שלו.
כמה שנים מאוחר יותר הודו שלושת חברי הביטלס שאכן עשו טעות. הנה קטע של לנון משנת 1973 –
היתה סיבה טובה שקליין לא רצה לתת למקרטני לעזוב את הביטלס. בחינת הסינגלים האחרונים של הביטלס הראתה לו שפול הוא מכרה זהב של להיטים. קליין העריך שמבין חבריו ללהקה יהיה זה פול שימכור הכי הרבה תקליטים כסולן. ההסכם שחתמו הביטלס בזמן הקמת אפל היה שרווחי התקליטים של כל אחד מהם נכנס לקופת החברה, שם מופרש סכום לחברה והיתר מתחלק בין הארבעה. כמובן שכשחתמו על החוזה הם לא ראו פירוק באוויר ועוד יותר מזה לא חשבו שבריאן אפשטיין, המנהל האגדי שלהם שנפטר/התאבד, לא יהיה יותר באזור כדי לשמור עליהם כפי שעשה עד אז. מועד פקיעת החוזה חל רק בשנת 1977. משמעות הדבר עבור פול היה להיות כבול לקליין וחבריו לשעבר לעוד הרבה מאוד שנים.
ועדיין הביטלס המשיכו להקליט. זמן לא רק אחרי הפיאסקו של Let it be הם חוזרים כדי להקליט את “אבי רואד”. מקרטני מתקשה לתפקד באופן רגיל תחת המתח העצום, אך לנון אומר לו שזה לא אישי, רק עסקים. למרות זאת, העסקים בהחלט משפיעים. ערב אחד שנקבע להקלטות מגיעים חברי הביטלס ומכריחים את מקרטני לחתום על החוזה עם קליין. הרוחות מתלהטות, ריב גדול מתרחש ויום ההקלטות מתפוצץ. מקרטני נשאר באולפן ופוגש שם את סטיב מילר. הם עושים ג’אם ממנו יוצא השיר My Dark Hour שמשקף את מצבו של מקרטני. מקרטני (שיקבל באלבום את הקרדיט פול ראמון) מנגן בתופים, גיטרה ובס וניתן לשמוע אותו בקולות רקע.
הביטלס סיימו להקליט את “אבי רואד” באוגוסט 1969. חודש לאחר מכן הוא יצא. באותו חודש הופיע ג’ון לנון מגובה ביוקו אונו, אריק קלפטון וחברים בהופעה בטורונטו כסולן. הוא שר שירי רוק ישנים, שיר אחד של הביטלס ושני שירי סולו שלו ופתאום הרגיש סופית שזהו. נגמר. זה מה שהוא רוצה שיהיה מעכשיו.
כשחזר, הודיע לנון לחברי הלהקה שהוא עוזב את הביטלס. אלן קליין ביקש ממנו לעכב את ההודעה כדי לא לפגוע בהוצאת Let it be, הפרוייקט שאף אחד כבר לא היה מעוניין בו ושעדיין לא הסתיים. לנון הסכים אבל חזר והודיע שהוא מבחינתו סיים.
מקרטני לא הבין מה הוא אמור לעשות עם המידע הזה. הוא היחיד שלא עזב את הביטלס או חשב על זה. כל מה שידע אי פעם זה להיות ביטל. להיות חלק מהצמד לנון/מקרטני. אז אם אין ביטלס, מי הוא? בגיל 27 הוא הרגיש פתאום חסר אונים.
מבולבל ונסער הוא יצא לגלות מרצון בחווה שלו בסקוטלנד.
סקוטלנד
את החווה בסקוטלנד קנה פול כהשקעה בעצת מנהלים עסקיים. למרות ששהה שם בעבר, מעולם לא באמת טרח להפוך את המקום למקום מגורים נוח. כעת, כשהגיע לגור פה עם אישה, ילדה ותינוקת זה נראה אחרת. שטח החווה היה גדול מאוד, אבל הבית היה צנוע (שני חדרי שינה ומטבח ללא ריצפה בנויה). מקרטני שחווה מצב של דיכאון שכב במיטה רוב היום. כשהוא כבר קם, זה היה כדי לשתות אלכוהול, ולעשן חשיש.
למזלו לינדה התאהבה במקום והחלה להפוך אותו לראוי למגורים. מהר מאוד היא הבינה שאסור לה לתת לבעלה הטרי לשקוע עמוק בתוך הדיכאון והחלה לשכנע אותו לעזור לה בהפיכת החווה למקום המיוחד שלהם, מקום שבו הוא יכול לתת לעצמו לחזור להיות פול מקרטני, רחוק מההמון הסואן. הם שיפצו את המטבח ויצקו ריצפת בטון, החלו לגדל כבשים (ככל הנראה בעדר שלהם היו בשלב מסויים למעלה מ-150 כבשים), החלו לרכב על סוסים באופן קבוע, לגדל ירקות, בקיצור – להפעיל חווה מתפקדת.
מקרטני הפך לשותף נלהב לעניין. אין כמו חווה מבודדת בסקוטלנד כדי לשכוח מלונדון הביטלסית המאיימת וחורשת רע.
ההרכב הראשון של Wings בשנת 1971
מקרטני ארגן לעצמו מכשיר הקלטה של 4 ערוצים ופתח במבנה הרעוע שבקצה החווה את Rude studios, מקום שבמשך שנות ה-70 יקליט בו דמואים, אלבומים ויעשה חזרות עם חברי להקת כנפיים.
מה שהחל להפר את השלווה שהחל מקרטני לחוש היתה השמועה על מותו (עליה אורי מפרסם סדרת פוסטים מעולה. תוכלו לקרוא פה את החלקים הראשון, השני והשלישי). זה התחיל בספטמבר, כשמישהו כתב על זה בעיתון סטודנטים. השמועות החדשות התבססו על שמועות מתחילת שנת 1967 על תאונה בה נהרג מקרטני. השמועה הלכה ופרשה כנפיים, וכשמעריץ דן עם שדרן תחנת רדיו מוסיקלית על הנושא החל הרעש הגדול. השטות הזו הגיעה אפילו למגזין הרולינג סטון. כדי לסיים את הסיפור הוציא פול הודעה לעיתונות: ‘I’m alive and well. But if I were dead I would be the last to know.’ אבל זה לא עזר.
כתבים החלו להופיע בפתח ביתו על בסיס קבוע כדי לחפש מידע. הארוע המשמעותי ביותר אירע כאשר צלם וכתב של המגזין לייף הגיעו בבוקר והעירו את פול. פול היה במצב רוח רע וכנראה שגם נראה ככה. ברגע שהוא פתח את הדלת הפלאש הבזיק לו בעיניים. הוא לקח כוס שהיתה לידו וזרק אותה על הצלם תוך כדי צעקות. הכוס פגעה בראשו של הצלם. מבוהלים ומרוצים מהתמונה הסנסציונית שהשיגו החלו הכתב והצלם לברוח. פול, שהבין מיד שמה שקרה כאן לא טוב ליחסי הציבור שלו, חיפש את לינדה כדי לספר על הארוע. לינדה מיד ארגנה אותו ואת הבנות והם יצאו לחפש את הצוות של לייף שעדין לא מצא את היציאה משטחי החווה. לאחר התנצלות כנה והסברים כאלה ואחרים הם קיבלו את התשליל בחזרה תמורת תמונה של כל המשפחה וראיון.
כולם היו עסוקים כל כך בעניין שמועות המוות של פול, שאף אחד לא שם לב שהוא סיפר לכתבים שסיפור להקת הביטלס בעצם נגמר –
“אולי השמועה התחילה בגלל שלא הופעתי כמעט בתקשורת בזמן האחרון. הופעתי כבר בתקשורת כמות פעמים שמספיקה לחיים שלמים, ואין לי שום דבר לומר בימים האלה. אני שמח להיות עם המשפחה שלי ואעבוד כשאעבוד. הפעילו את המתג שלי לפני עשר שנים ומאז מעולם לא לחצתי עליו כדי לכבות אותו. עכשיו אני מכבה אותו כל פעם שאני יכול. אני מעדיף להיות קצת פחות מפורסם בימים אלה. אני מעדיף לעשות מה שעשיתי בהתחלה, שזה לעשות מוסיקה. עשינו מוסיקה טובה ואנחנו רוצים להמשיך לעשות מוסיקה טובה. אבל העניין הזה של הביטל נגמר. זה התפוצץ, חלקית בגלל מעשינו שלנו, חלקית על ידי מעשיהם של אנשים אחרים. אנחנו אינדיבידואלים – כל אחד שונה. ג’ון התחתן עם יוקו, אני התחתנתי עם לינדה. לא התחתנו עם אותה בחורה”.
בתמיכתה של לינדה הם חזרו ללונדון כדי שיוכל להקליט את אלבום הסולו שלו. את האלבום הקליט לבד, כשהוא מנגן על כל הכלים והיציאה שלו גרמה לפיצוץ עם שאר חברי הלהקה.
אבל על זה אספר בפוסט הבא.
וניפרד באוסף מקרטני שהכנתי בבלוג קודם שלי. האוסף כולל את 67 השירים האהובים עליי ביותר של מקרטני ומהווה מבחינתי אלטרנטיבה לאוסף המרובע שמקרטני הוציא לפני כמה שנים שנקרא Pure McCartney והיה די מאכזב בעיני (גם בו היו 67 שירים).
האזנה נעימה.
האוסף שהכנתי לכם ניתן גם להורדה מכאן – אוסף מקרטני (הקישו על מקש ימין בעכבר ובחרו בשמור קישור בשם)
למי שאוהב סטטיסטיקה –
בשנות ה-70 הוציא מקרטני 9 אלבומי אולפן, 10 אם כוללים את זה של אחיו (פירוט עליו בהמשך). כולם מיוצגים באוסף שהכנתי על ידי 37 שירים (לעומת 32 באוסף של מקרטני).
בשנות ה-80 הוציא מקרטני 7 אלבומי אולפן. 5 מתוכם מיוצגים על ידי 18 שירים (לעומת 11 באוסף של מקרטני).
בשנות ה-90 הוציא מקרטני 3 אלבומי אולפן. 2 מתוכם מיוצגים על ידי 3 שירים (לעומת 10 באוסף של מקרטני – Flaming Pie הבעייתי עם מספר שיא של 9 שירים!!! בעוד אצלי הוא מיוצג בשני שירים בלבד)
בעשור הראשון של שנות ה-2000 הוציא מקרטני 4 אלבומי אולפן. כולם מיוצגים על ידי 9 שירים (לעומת 7 באוסף של מקרטני).
בעשור השני של שנות ה-2000 הוציא מקרטני בינתיים 2 אלבומי אולפן. הם נמצאים פה ברוחם אך שום שיר מהם לא נכנס לאוסף (לעומת 7 באוסף של מקרטני).
כל אלבומי להקת Wings מקבלים ייצוג. אני אוהב מאוד את הבערך הרכב הזה. ותמיד נעים להיזכר בדיאלוג הבא מתוך אלן פרטרידג’ –
Alan: Oh, yeah. I like all the bands. I’ve got a broad taste, you know. From the britpop bands like UB40, Def Leppard, right back to classic rock, like Wings.
Ben: Who’s Wings?
Alan: They’re only the band the Beatles could have been.
Ben: I love the Beatles.
Alan: Yeah, so do I.
Ben: What’s your favourite Beatles album, then?
Alan: Tough one. I think I’d have to say… The Best of the Beatles.
כל השירים הם מאלבומים רשמיים של מקרטני או כנפיים, למעט שיר 14 שלקוח מMcGear, אלבומו המוצלח מאוד של מייק, אחיו של פול. אלבום זה הוא מבחינתי אלבום Wings לכל דבר שכן פול הלחין כמעט את כולו, הפיק אותו ומנגן בו עם הלהקה. נגיע לאלבום כשנגיע לשנת 1974.
את רוב השירים באוסף שר מקרטני, אבל אפשר לשמוע פה ושם את דני ליין, חבר להקת כנפיים, כסולן ואת אחיו מייק בשיר מאלבומו.
רשימת שירי האוסף האלטרנטיבי –
Venus and Mars/Rock Show
Sweetest Little Show
Live And Let Die
Girlfriend
Check My Machine
Daytime Nighttime Suffering
Distractions
Magneto and Titanium Man
Teddy Boy
Keep Under Cover
Maybe I’m Amazed
Once Upon A Long Ago
Dress Me up as a Robber
Mr. Bellamy
I Am Your Singer
Picasso’s Last Words (Drink to Me)
Nod Your Head
Silly Love Songs
Ballroom Dancing
Run Devil Run
Man We Was Lonely
Bluebird
Too Many People
Coming Up
At the Mercy
Some People Never Know
Junk
Light From Your Lighthouse
Temporary Secretary
Take It Away
Here Today
Lonely Road
No More Lonely Nights
Big Barn Bed
London Town
Great Day
The Back Seat Of My Car
One Of Those Days
Promise to You Girl
Long Haried Lady
Man Who Found God On The Moon
Riding to Vanity Fair
Angry
Tug of War
Band on the Run
Let ’em In
My Love
Dear Boy
Beware My Love
Uncle Albert/admiral Halsey
Arrow Through Me
No Words
We All Stand Together
Another Day
Rockestra Theme
Dear Friend
Nineteen Hundred and Eighty Five
Tomorrow
Only Love Remains
Get OnThe Right Thing
From A Lover To A Friend
The Note You Never Wrote
Flaming Pie
Somebody Who Cares
Monkberry Moon Delight
Morse Moose And The Grey Goose
The End Of The End