לפני שבועיים העלנו פוסט ובו מכתבים וגלויות שג’ון לנון כתב לג’ורג’ מרטין. 2 פריטים זועמים במיוחד קשורים היו לראיון שהתפרסם עם מרטין במלודי מייקר ב-1971. מכיון שהראיון הזה מאוד מעניין בעיני, החלטתי לתרגם אותו. למה הוא כל כך מעניין? כי צריך לזכור שאנחנו נמצאים בערך שנה לאחר פירוק הביטלס. מלאי החומר על הביטלס הוא מוגבל מאוד. אין עדיין ספרים כמעט, וכמובן שאין צורך להזכיר שיעברו עוד עשורים עד שתוכלו לשוטט לכם באינטרנט ולמצוא מידע מכל הבא ליד. כאן יש לנו הזדמנות לראות את התהליך המופלא שהחל כבר עם הגעתו של אפשטיין ללהקה – השכתוב הבלתי פוסק של סיפור הביטלס. הסיפור של מרטין עמוס באי דיוקים. לפחות על פי הסיפורים שאנחנו מכירים היום. כלומר תלוי על איזה ספר מסתמכים, או על איזה ראיונות, או על איזה מקור. כמו תמיד, ניתן להבין שאין אמת אחת בסיפורה של להקת הביטלס. יש קבוצת אנשים בה כל אחד רואה את אותו הסיפור ותרומתו לו באופן שונה. מי היה מאמין, ממש כמו בחיים. בראיון דיבר ג’ורג’ על רבים משירי הביטלס, תהליך ההקלטה שלהם וההשפעות, עשיית האלבומים ואיך היה לעבוד עם הלהקה. הראיון התפרסם על פני 3 חלקים ומכיון שהוא ארוך, גם אנחנו נחלק אותו לשלושה פוסטים נפרדים. ככה תהיו מוכרחים לקנות את גליונות ביטלמניקס גם מחר ומחרתיים ואנחנו נרוויח כמות כסף עצומה שתאפשר לנו סוף סוף לפרוש לאי הפרטי שקנינו מההכנסות של פרק הפודקאסט האחרון שהוצאנו. עד כאן בלבולי מוח. ועכשיו – הנה לפניכם החלק הראשון של הראיון. המראיין היה ריצ’רד וויליאמס. תהנו. —————————————————————————————————————— מלודי מייקר: האם אתה זוכר איך הביטלס הגיעו אליך ואל EMI? ג’ורג’ מרטין: הו, כן, בוודאי. בריאן אפשטיין הביא אותם אלי, לא ל-EMI… ובכן, הוא כבר לקח אותם אל EMI, והם נידחו. לא ידעתי את זה עד מאוחר יותר. ממ: מי דחה אותם? מרטין: הסיפור הוא שקודם כל הוא לקח אותם לבחור שהיה מנהל המכירות – אני לא חושב שכדאי שאציין את שמו. הוא השמיע את ההקלטה לשני מפיקים. עכשיו, היו 4 מפיקים בEMI בזמנו: נורי פאראמור, נורמן ניואל, וולטר רידלי ואנוכי. שניים מהארבעה האלה שמעו את ההקלטות ואני לא שמעתי, כך שאחד מהשלושה האחרים הוא חף מפשע! הם אמרו שהלהקה פשוט לא טובה, אז אפשטיין הלך והשמיע אותם לחברת דקה, שהביעה עניין והביאה אותם לאולפן להקלטת נסיון. זו היתה התחלה לא רעה, אבל אחר כך בריאן גילה שהוא צריך להחזיר אותם לאולפן להקלטת מבחן נוספת כדי שדקה יחליטו ובריאן ממש התרגז על זה. הוא ניסה עם עוד חברות. אני חושב… פאי, ופיליפס. מתוך יאוש הוא לקח את ההקלטות ל-HMV ברחוב אוקספורד כדי לייצר מהם דיסקים, בגלל שהוא רצה למצוא לשירים מוציא לאור, והטכנאי שם, טד האנטלי, חשב שההקלטות היו נהדרות. הוא לקח אותם קומה מעל אל סיד קולמן, שניהל את זרוע ההוצאה לאור של EMI וסיד אהב אותם גם כן ואמר: השמעת אותם כבר לEMI? בריאן אמר שכן, אבל שאף אחד לא מעוניין, וסיד אמר לו להשמיע אותם לי, כי אני בדיוק חיפשתי משהו חדש. בריאן הביא אותם אלי, וכך זה קרה. ממ: אתה זוכר איזה שירים היו שם? מרטין: לא… אני זוכר ש”Your Feet Too Big” היה אחד מהם. זה היה אוסף שירים מגוון מאוד – אני חושב שאולי Love Me Do היה שם, אבל אני לא בטוח. בברור, השירים לא הפילו אותי – למעשה לא התרשמתי בכלל, להגנתם של כל האנשים שדחו אותם על סמך ההקלטה, זו היתה הקלטה די גרועה, מוקלטת בחדר אחורי, בלאנס גרוע מאוד, שירים לא טובים במיוחד, והרכב גולמי למדי. אבל אני רציתי משהו, וחשבתי שהם היו מעניינים מספיק כדי שיגיעו לאולפן להקלטת נסיון. אמרתי: תביא אותם לכאן מליברפול – אני לא רוצה לסוע לשם, ואני אציץ בהם באולפן. כצפוי, בריאן התמרמר בשקט, חושב בוודאי שהוא עומד לעבור שוב את כל הסיפור שהיה עם דקה, אבל הם הגיעו ללונדון וביליתי אחר צהריים איתם באולפן מס. 3 באבי רואד. חיבבתי אותם, חיבבתי אותם כאנשים מעבר לכל דבר אחר, והייתי משוכנע שיש לנו את הפוטנציאל להפוך אותם ללהקת להיטים, אבל לא ידעתי מה לעשות איתם מבחינת החומרים.
ממ: היתה סוג של ציפיה למשהו חדש בפופ בתקופה ההיא. היית מודע לזה? מרטין: הייתי מודע מאוד. קינאתי מאוד בנורי פאראמור שהיה לו את קליף ריצ’רד, הכוכב הגדול. אני הוצאתי אלבומי קומדיה – פיטר סלרס, צ’רלי דרייק, ברנרד קריבנס – ועשיתי את זה כי נהנתי מזה בכל מקרה. זו היתה דרכי לתת לפארלופון גוון אחר וזה הצליח, אז הפכתי למלך הקומדיה. קינאתי בהצלחה של נורי עם קליף כי כל אלבום קומדיה שעשית היה חד פעמי, היית צריך להתחיל הכל מהתחלה בפעם הבאה, בעוד שאם יש לך אמן כמו קליף, ברגע שהבאת אותו למעמד הגבוה שלו כל מה שהיית צריך לעשות הוא למצוא שיר טוב פחות או יותר ולתת לו אותו, ויש לך להיט נוסף. זה, בעיני, היה קל בהרבה, ככה לפחות חשבתי, ותמיד חיפשתי אמנים כאלה. כשהביטלס הגיעו חשבתי, טוב, אני לא יודע מאיפה אשיג להם שירים, אבל הם נראים להקה טובה למדי והיה להם סאונד גולמי שאנשים עדיין לא שמעו. ממ: מה היה שונה – הסאונד הגס, והעובדה שהם היו להקה ולא אמן סולו? מרטין: ובכן, אני לא זיהיתי את זה, כי ההקלטות לא היו כאלה. לעיתים הם שרו ביחד, אבל לרוב הם החליפו בינהם את תפקידי השירה. לפעמים זה היה ג’ון, לפעמים זה היה פול, ולפעמים זה היה ג’ורג’. למען האמת, הסשנים הראשונים שלי איתם היו חיפוש אחר הקול. חשבתי שהם אנשים נהדרים, אבל מי מהם אציב כסולן הראשי? ביליתי אחר צהריים עם כל אחד מהם בתורו. מחקתי את ג’ורג’ די מהר, אז זה נשאר בין פול לג’ון. ממ: האם כל השלושה שרו באופן שווה כשהם הגיעו אליך? מרטין: הם ביצעו את כל שירי הרוק הרגילים, Chains ו”אנה” וכו’, והם ביצעו אותם באופן שבו הם שמעו אותם באלבומים, הם חיקו את האלבומים. אז הם שרו ביחד, אבל מדי פעם מישהו מהם פצח בסולו. ואז זה פתאום הכה בי, הייתי טיפש – חיפשתי קול סולו כשלא הייתי צריך לעשות זאת, אני צריך פשוט לקחת אותם כפי שהם. אז נפטרנו מפיט בסט, ובריאן הביא את רינגו במקומו. הייתי די חשדן לגביו.
ממ: מה היה לא בסדר עם פיט בסט? מרטין: הוא היה הבחור הנאה ביותר בלהקה, מה שהיה די מעניין, אבל הוא לא התחבר עם האחרים. הוא היה תמיד קצת שקט, כמעט זועף. אבל הדבר הבסיסי היה שלא אהבתי את התיפוף שלו, הוא לא היה יציב והוא לא חיבר את נגינת הלהקה יחד. אמרתי לבריאן שאני לא רוצה להשתמש בו בהקלטות, למרות שהוא יכול לעשות איתו מה שהוא רוצה מחוץ לאולפן, כחלק מההרכב, אבל אני לא ראיתי סיבה לא להשתמש בנגן אולפן כמתופף במקומו. אף אחד לא היה יודע על זה. זה היה כמובן הטריגר, בגלל שהבחורים חשבו להיפטר ממנו בכל מקרה, אבל הם רצו שמישהו אחר יעשה את העבודה המלוכלכת בשבילם. ממ: מה חשבת על התיפוף של רינגו כששמעת אותו לראשונה? מרטין: בתור התחלה, לא נתתי לו סיכוי. הוא פתאום הופיע לסשן – לא ידעתי שהוא יגיע והזמנתי את אנדי ווייט, ואמרתי, טוב, אנדי פה ואנחנו משלמים לו, אז הוא עומד לנגן… אתה יכול להצטרף בטמבורין אם אתה רוצה. ממ: זה היה הסשן של Love me do. מרטין: כן, למעשה עשינו את זה שוב כשרינגו מתופף, בגלל שכששמעתי אותו הוא היה הרבה יותר טוב מפיט בסט. הוא הפך את הנגינה לנגינה מאוחדת, ולמעשה הוא היה יותר מחוספס ומשולהב מאנדי ווייט, וזה התאים ללהקה בכל מקרה. הוא היה די מחוספס בתקופה ההיא, אבל די טוב. ממ: אז האם הוא למעשה מנגן בסינגל? מרטין: הו, כן. אבל היו לנו שתי גרסאות של Love me , ובכל הכנות, אני לא זוכר מי היא מי. אני חושב שאולי זו שאנדי ניגן בה נכנסה לאלבום. ממ: כשפגשת בהם לראשונה, חשבת עליהם בכלל כמוסיקאים רציניים? כגיטריסטים או מלחינים? מרטין: כמלחינים, הם לא היו טובים. הם לא הראו לי שהם יכולים לכתוב משהו. Love me do היה לדעתי עלוב למדי, אבל זה היה הטוב ביותר שיכולנו לעשות – לא היה להם שום דבר אחר, ולי לא היה משהו אחר להציע להם. כנגנים הם היו בסדר – הם ידעו לנגן גיטרה לא רע והיה להם צליל חסר מעצורים. השאלה האם הם בעלי משהו עמוק יותר או שאולי הם יכולים לככב על גבי תמונות חדשות נהדרות לא עברה אז במחשבתי – או במחשבתו של אף אחד, או אפילו במחשבתם שלהם לדעתי. רק אחרי שעשינו את Love me do החלטתי שאני חייב למצוא עבורם להיט. סרקתי את משרדי המוציאים לאור כדי לחפש אחר חומר על הלהקה שלנו, שאף אחד לא רצה לדעת עליה כלום. EMI שמעו את הביטלס, שם שהם חשבו מלכתחילה שהוא טיפשי במיוחד, והם לא ייחסו להם חשיבות רבה. “איש הקומדיה מנסה להיכנס לשוק הפופ”, אתה יודע. הגענו למקום ה-17 במצעד, דבר שגרם להרמת גבות, אבל לא יותר מזה, ואז מצאתי עבורם את השיר הזה של מיץ’ מארי שחשבתי שהיה פשוט אידיאלי עבורם, כדי שיוכלו ללמוד בסשן הבא. כשהם הגיעו לסשן הם אמרו שהם לא אוהבים את השיר. ממ: מה היה השיר? מרטין: How do you do it. הם למעשה הקליטו אותו, אבל אמרו שהם מעדיפים לעשות קטע שלהם. אמרתי שלא שמעתי משהו שלהם שהיה טוב, אז לא היתה להם ברירה והם עשו את How do you do it. ג’ון שר סולו, טוב למדי למעשה, אבל הוא ניגש אלי וממש הפציר בי. הוא אמר: תראה, אני חושב שאנחנו יכולים להביא משהו טוב יותר מזה. אם נכתוב משהו טוב יותר נוכל לעשות אותו? אמרתי – כן, אבל אתה מסרב ללהיט. הם חזרו במהירות עם Please please me ואני חייב להודות שזה הימם אותי. הם עבדו על כל ההרמוניות הקטנות וזה היה מעולה. אמרתי: זה נהדר, ונתתי את How do you do it לגרי, וזה הפך למקום הראשון גם כן, כך שהרווחתי משני הצדדים. זו היתה ההתחלה שלהם.
ממ: האם חשבת שהם יוכלו להמשיך אחרי Please please me לכתוב עוד שירים מקוריים? מרטין: הכל התרחש אז כל כך מהר, ארועים קרו כל כך מהר. בריאן לחץ עליהם כל הזמן לכתוב חומר חדש, והם נקלעו לסופת ההצלחה הזו, והם רצו להמשיך לכתוב. הם היו באים אלי ואומרים: מה אתה חושב על זה? וככה From me to you קרה. מיד אחרי שעשינו את Please please me החלטתי לעשות אלבום במהירות, והבאתי אותם לאולפן ליום אחד בלבד. התחלנו ב-10 בבוקר וסיימנו ב-11 בלילה ועשינו את האלבום הראשון. בריאן גם נתפס בכל ההצלחה הזו, והוא רצה להעביר לי הרבה דברים אחרים אז… זה היה סוג של שותפות: אני אתן לך את חומר הגלם ואתה תספק לי את הסחורה ואז נמכור אותה. זו היתה שנה מאוד משמחת, אבל זו היתה עבודה קשה מאוד. הייתי באולפן כל הזמן, ובמשך כל חיי לא עבדתי כל כך קשה כמו בתקופה ההיא. —————————————————————————————————————— עד כאן להיום. מחר נפרסם את החלק השני.