והיום הביטלס הם רק תירוץ.
למה? לא יודע. אולי לרגל חגיגות 70 שנה למדינת ישראל, אולי כי אני כל כך אוהב את נעמי שמר, אולי כי אני מאוד אוהב את השיר הזה ושר אותו לילדי לפני השינה, ואולי כי סיפורו של השיר הוא יפה ועצוב מאוד – בקיצור, נקדיש את הפוסט של היום לשיר “לו יהי”, שהמקורות שלו הם בשירם של הביטלס Let It Be.
כך מופיע הסיפור בספרו של מוטי זעירא “על הדבש ועל העוקץ, נעמי שמר, סיפור חיים”, ביוגרפיה מעניינת ויפה שלה שיצאה לפני מספר חודשים בהוצאת “כתר”. [התוספות בסוגריים המרובעים הם שלי]
“כמה שבועות לאחר מכן [ביוני 1973] פנתה חוה אלברשטיין אל נעמי בבקשה שתכתוב לה שיר למופע היחיד החדש שלה, שעתיד היה לעלות בסתיו בליווי להקת הפלטינה. נעמי הציעה לתרגם את Let It Be של הביטלס, שיר שזממה לתרגמו זה זמן (וגם זעמה על קרייני הרדיו שקראו לו “כך יהיה”: “זה מאוד מרגיז אותי, מכיוון שמצאתי את התרגום לא מוסיקלי”, סיפרה לימים). חוה אהבה את הרעיון, ואפילו תכננה שזה יהיה השיר שיסיים את המופע, אך הימים עברו, התרגום התמהמה, והצגת הבכורה של חוה והפלטינה, שנערכה בספטמבר 1973, הסתיימה בלא שיר הסיום המתוכנן.
כעבור שלושה שבועות, ביום כיפור תשל”ד, 6 באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים, והארץ רעדה.
היהירות הישראלית בסגנון “זבנג וגמרנו”, ו”היום השביעי של מלחמת ששת הימים” התאדתה עד מהרה, והידיעות המעטות שהצליחו להגיע מן החזיתות השונות, בימים הראשונים של המלחמה, היו מעורפלות ומפחידות. ממשלת ישראל מנעה פרסום ידיעות על מספר הנופלים, שחררה אינפורמציה חלקית ביותר על מצב המלחמה, ובציבור השתררו תחושות קשות של הלם, חוסר ודעות וזעזוע.
מתוך תחושה קשה של מועקה ישבה נעמי באותם ימי מלחמה ראשונים שבין יום הכיפורים לערב סוכות, וכתבה את מילות “לו יהי” – תרגומה ל-Let It Be
“עוד יש מפרש לבן באפק מול ענן שחור כבד כל שנבקש לו יהי ואם בחלונות הערב אור נרות החג רועד כל שנבקש לו יהי”
למותר לציין כי לא היה זה “תרגום” במובנו המילולי הפשוט, אלא טקסט מקורי לחלוטין של נעמי, שנכתב ללחנו של פול מקרטני.
[תוכלו לשמוע איך השיר נשמע כשהוא מושר ללחנו של מקרטני בקישור הבא]
חמישה בתים היו בשיר כפי שכתבה אותו נעמי לראשונה, ואחד מהם הושמט על ידה מיד סמוך לכתיבתו:
“אם המבשר עומד בדלת תן מילה טובה בפיו כל שנבקש לו יהי אם נפשך למות שואלת מפריחה ומאסיף כל שנבקש לו יהי”
אף שלא דיברה על כך מעולם, סביר להניח כי היתה רגישה למטענים הקשים שצברה המילה “מבשר” בהוויה הישראלית, המזוהה כל כך עם בשורות האיוב של נציגי משרד הביטחון בדופקם על דלת משפחה שחייה ישתנו לעד. היה זה הבית היחיד מבין החמישה שאין בו שמץ של נחמה, והוא ספוג בכל שורותיו תחושת קץ, בעוד שבאחרים מתקיים שיווי משקל עדין בין ייאוש לתקווה, בין “מפרש לבן” ל”ענן שחור”. לכן, כשפרסמה את השיר בספרה “הספר השני” נעדר ממנו הבית החמישי, כמו גם מרוב הביצועים של השיר במהלך המלחמה ובביצועיו הרבים בשנים שתבואנה לאחר מכן.
נעמי ייעדה את השיר המתורגם לחוה אלברשטיין, שהוזמנה להופיע בפני נשות הטייסים בבסיס רמת דוד באחד מימי חג הסוכות וחיפשה חומר מתאים ברוחו לאירועי הימים. ביום ראשון, 13 באוקטובר, בשעות הבוקר, הזמינה נעמי את חוה לביתה והשמיעה לה את “לו יהי” בלחן של הביטלס. בעודה שרה נכנס מרדכי [בעלה של נעמי] הביתה, לבוש מדים משירות המילואים בהג”א, האזין וקרא: “אני לא אתן לך לבזבז את השיר על מנגינה של זרים. זו מלחמה יהודית ותכתבי לה מנגינה יהודית”. קריאתו הדהדה בנפשה של נעמי.
אותו יום ראשון 13 באוקטובר היה מן הקשים בימיה של המלחמה. שבוע לאחר פרוץ הקרבות הסתמן מפנה חיובי בחזית הדרום, וכוחות צה”ל החלו להביס את הצבא המצרי. שינוי המגמה בשדה הקרב הניע את הצנזורה לאשר, לראשונה, פרסום ידיעות על הרוגים, והרשימה שאושרה הייתה בת 656 שמות נופלים. כבר במוצאי שבת נשלחו אנשי קצין העיר לחלק מהמשפחות, והמלאכה הנוראה נמשכה לאורך כל יום ראשון. לאותו ערב תוכננה מסיבת עיתונאים – ראשונה אף היא מתחילת המלחמה – בה עתיד היה לדבר שר הביטחון משה דיין. היה ברור לכול כי תוכנה יהיה קשה, ולכן נרמז לקברניטי הטלוויזיה הישראלית כי ישדרו מיד לאחריה משהו שירומם מעט את רוח הנכאים.
המתכונת היתה ברורה מאליה: מופע אמנים מאולתר – זמרים, שחקנים, מוסיקאים, כל מי שיצליחו לגייס באפס זמן לשידור – שיעשו כל שביכולתם כדי להצהיל את רוחו השפופה של הציבור. רם עברון, מבכירי שדרניה של הטלוויזיה באותה העת, מונה למנחה, והמפיקים החלו בשיחות טלפון בהולות לאיתור האמנים. בזה אחר זה גוייסו המנצח זיקו גרציאני, השחקניות חנה רובינא, חנה מרון וגילה אלמגור, הפזמונאי דן אלמגור, הכנר אייזיק שטרן ונעמי. כולם קיבלו הנחיה אחידה: להכין, בשעות המעטות שנותרו להם עד השידור, קטע שיתאים ברוחו למצב.
לנעמי היה ברור כי “לו יהי” – בהמיה החרישית של תפילה השורה בין מילותיו, והצליל הדק מן הדק של נחמה שטמון בהן – הוא השיר המתאים ביותר. היא נכנסה למונית שהובילה אותה מביתה בנוה אביבים אל אולפני הטלוויזיה בקריה בתל אביב – מהלך נסיעה של עשר דקות – ובדרך חיברה את הלחן המוכר לנו כיום.
בשמונה בערב נפתחה מסיבת העיתונאים בשידור חי, ומשה דיין, בהבעת פנים שחוחה, בישר לעם את האמת על המלחמה הקשה: “ביממה האחרונה נמסרו ההודעות למשפחות השכולות, על החללים, והודעות על שבויים ועל נעדרים. אנחנו נמצאים עכשיו במלחמה שאינה דומה לשתי המלחמות הקודמות, למלחמת ששת הימים ולמערכת קדש. המלחמה הזאת קשה, התנגשויות חריפות ומרירות, שריון ואוויר. מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים… אנחנו צריכים עכשיו להמשיך וללחום, בחירוף נפש, בגבורה ובאמונה, כעם שיודע שנלחם על חייו. ואנחנו נלחמים על חיינו!”
מסיבת העיתונאים הותירה רושם כבד מאוד, ובאווירה זו פתח רם עברון את “מפגש האמנים” והזמין את חנה רובינא, שקראה בקולה הדרמטי את תהילים פרק פ”ג
…לקראת סוף המופע המאולתר התיישבה נעמי ליד הפסנתר, ושרה בקול שקט ובעיניים עצומות את חמשת בתי “לו יהי”.
[שימו לב כי דפי השיר הכתובים מונחים לפניה ושהשיר מעט שונה עדיין מהמוכר]
למחרת בבוקר התקשרו הגשש החיוור וביקשו מנעמי אישור לשיר את “לו יהי” בפני החיילים, ובימים שלאחר מכן ביצעו אותו שוב ושוב בסיני, ברמת הגולן ומעבר לתעלה. הם הפצירו בה שתקליט את השיר יחד איתם, בעיבוד שהכין זיקו גרציאני, ונעמי – אף שסירבה תחילה לשיר – נעתרה. היא שרה את הבית הראשון ואחריה כל אחד מן השלישייה בית משלו – ארבעה בתים בלבד, ללא החמישי הגנוז…
…חוה אלברשטיין שרה אותו – כמו שתוכנן מלכתחילה – בפני נשות הטייסים, ולאחר מכן באינספור הופעותיה בפני החיילים. היא אף הספיקה להכניסו לתקליטה החדש שיצא בדצמבר 1973, והעניקה לתקליט את השם “לו יהיה”.
עד כאן מספרו של מוטי זעירא.
תוך זמן קצר החלה נעמי שמר לקבל המוני מכתבים מאנשים שהשיר הפך עבורם לתפילה חילונית בימים הנוראים ההם. תוכלו לראות בסוף הפוסט דוגמא ל-4 מכתבים כאלה שנלקחו מאתר הספריה הלאומית, בה נמצא כל ארכיון נעמי שמר.
אצטט רק חלק מהמכתב שכתב רב”ט אילן בכר ב-26 בדצמבר:
“הרבה עבר עלינו במלחמה הזאת, חברים שנפגעו וזעקו מכאב – ולא בכינו, חברים שנהרגו – ולא בכינו, חברים שעמדו לידך, ולפתע מפגיעה ישירה נמחקו – ולא בכינו, פני הורים ואחים שיקירהם נפלו – ונשארנו קשוחי פנים. וכך נשארנו עם פנים קשוחים ועיניים בוהות, ולא מבינים, עד ש…ערב אחד, לפני כמה שבועות ישבנו וכרגיל שוחחנו עליהם, עליהם – על אלה שאינם איתנו. ופתאום על רקע השיחה העצובה שמענו את שירך ונדמנו. הרגשנו כאילו מצאנו את התשובה למה שאנחנו מנסים לבטא, לו יהי… לו יהי… וכך בלי בושה מצאנו עצמנו מוחים דמעה, עוד אחת ועוד אחת, ועוד, ועוד. וגם החזקים ביותר לא ניסו לעמוד ולהסתיר את רגשותיהם. ואחרי השיר – דממה, שקט, ולהפתעתנו גם קצת הקלה. הרגשנו שלא רק אנחנו בכינו באותו רגע, וכאילו עולם בכה. והוקל. למה? אינני יודע”
הוא מסיים את המכתב בבקשה: “ובקשה אחת בפינו. אם לא יקשה עלייך לשלוח לנו את מילות השיר בכתב ידך שלך”.
וזהו להיום. בחמישי יהיה שוב ביטלס. ועד אז – כל שתבקשו לו יהי.
