לפני שבועיים הלכה לעולמה סבתי האהובה. כשאני כותב אהובה זה להמעיט בכמה שאהבנו אותה. מאז שסבי עליו השלום הלך לעולמו לפני לא מעט שנים, ראינו בה ‘ראשת השבט’, דמות מתווה דרך שהשפיעה רבות על כל המשפחה המורחבת שלנו. ביתה היה הבסיס להכל, מרכז היקום ממנו נשלחנו כולנו אל העולם הקר והאכזר. מספיק היה לראות את כמות הנכדים והנינים שהסתובבו במהלך הלווייתה וימי השבעה הלומים מיגון וכאב וחפויי ראש, כדי להבין את גודל הטרגדיה. זה נכון שנהוג לומר על מי שעוזב את העולם השנוי במחלוקת שלנו בגיל 90 ומעלה, שהוא ‘הלך לעולמו בשיבה טובה’, אבל למען האמת לא ממש הצלחתי להבין מה טוב בה. לאחר חיים שלמים של מאבק לשרוד, סבל וייסורים, תקפו אותה ייסורי הגוף ותעתועי המוח וזה פשוט איום ונורא. בטח כלפיה ובטח כלפי המשפחה האוהבת. אומרים שיהודי טוב מתמודד עם הצרות שלו כשהוא חושב ודן בצרות של אחרים ואכן במהלך ימי השבעה, הצטבר לי לא מעט זמן פנוי להרהורים. בין תסכול אחד למשנהו, נדדו מחשבותיי אל לנון ומקרטני או יותר נכון אל ההתמודדות שלהם עם אובדן אימם כנערים צעירים. חשבתי על תעצומות הנפש להן נזקקו הילדים הללו על מנת להתגבר על האובדן, על הצלקות שנחרטו בנפשם והתובנות שהם קיבלו על החיים בגיל כל כך צעיר. זה מה שסיפר פול על החוט המקשר הזה בין שניהם: “זה קירב מאוד ביני לבין ג’ון, מכיוון שהוא איבד את אמו בגיל מוקדם גם כן. שנינו היינו בסערת רגשות שהיינו צריכים להתמודד אתה, ובהיותנו בני נוער, היינו צריכים להתמודד עם זה מהר מאוד. שנינו הבנו שמשהו קרה ושאי אפשר לדבר עליו – אבל יכולנו לצחוק על זה, כי כל אחד מאתנו עבר את זה. אבל לא עם אף אחד אחר. שנינו יכולנו לצחוק על המוות – אבל רק כלפי חוץ. ג’ון עבר גיהינום, אבל צעירים לא מפגינים צער – הם מעדיפים שלא. שנים אחר כך זה היכה בנו פעם או פעמיים. היינו יושבים ובוכים יחד. לא לעתים קרובות, אבל זה היה טוב”. אני מניח שאני לא היחיד שחושב שהן לנון והן מקרטני, היו אמורים להנציח את האובדן והכאב כבר ביצירות הראשונות שלהם, משהו שהם לא עשו, אם מהדחקה כפי שסיפר פול, מאצ’ואיזם או כל סיבה אחרת. שניהם הגיעו כל אחד בדרכו הוא להתמודד עם הנושא רק בסוף ימי הביטלס. לנון הלום הצער שלא היה מופנם בשום צורה, לא בחל באמצעים ופרק עול עקב מותה של אמו. בתקופה המאוחרת יותר, ‘ג’וליה’ מהאלבום הלבן ביטא את הגעגועים אליה וגם את ‘העברת הכתר’ אל יוקו. באלבום הסולו הראשון והמטלטל שלו מ 1970 הוא פותח לרווחה את שערי הגיהינום, זועק אליה ולא רק מגעגוע. הוא מפנה אל הוריו אצבע מאשימה במצבו המנטלי והגופני באותה תקופה וכל זאת בעצתו של המטפל ד”ר ארתור יאנוב. מה עם מקרטני? בחיפוש לאורכו ורוחבו של קטלוג הביטלס, אין יצירות מובהקות שפול מקדיש לאמו המנוחה שהלכה לעולמה בגיל 47 והשאירה אחריה אותו בן ה 14 ואת אחיו הצעיר מייק בן ה 12 – וזה נכון, עד לסינגל האחרון של הביטלס וזה מאוד סימבולי לסגור עם השיר הזה את קריירת הסינגלים של הלהקה. בפוסט היום אדבר על שיר ה’אשכבה’ שהקדיש פול לאמו מרי באלגנטיות המקרטנית הטיפוסית ואקדיש את מה שכתבתי לזיכרון סבתי האהובה.
“המוות של אמי כשהייתי בן 14 היה ההלם הגדול של שנות העשרה שלי. היא מתה מסרטן, כך נודע לי מאוחר יותר. אז לא ידעתי מדוע היא מתה. היא רצתה שנדבר כמו שצריך ושאפה לדבר את ה’אנגלית של המלכה’. אחד מרגשות האשמה הכבדים שלי הוא כשנטפלתי פעם אחת לצורה בה היא דיברה. היא ביטאה ‘ask’ עם a ארוכה ואמרתי, ‘אה – aarsk! זה ask, אימא’ ובאמת עליתי לה על העצבים. כשהיא נפטרה, אני זוכר שחשבתי ‘אידיוט, למה עשית את זה? למה היית צריך להשפיל את אימא שלך?’. מותה של אמי פירק את אבי. זה היה הדבר הגרוע ביותר לשמוע את אבי בוכה. מעולם לא שמעתי אותו בוכה. זו הייתה מכה איומה למשפחה. אתה אף פעם לא מצפה לשמוע את ההורים שלך בוכים. אתה מצפה לראות נשים בוכות, או ילדים בגן המשחקים, או אפילו את עצמך בוכה – ואתה יכול להסביר את כל זה. אבל כשזה אבא שלך, אז אתה יודע שמשהו ממש לא בסדר וזה מטלטל את האמונה שלך בכל דבר. אבל הייתי נחוש ולא נתתי לזה להשפיע עליי. המשכתי הלאה. למדתי לשים סביבי שריון בגיל ההוא”.
הלחצים מצד שאר חברי הלהקה בזמן ההקלטות של האלבום הלבן יחד עם סיום הקשר הארוך עם ג’יין אשר, נתנו במקרטני את אותותיהם ובחיפוש אחר נחמה הוא כותב לעצמו שיר עידוד קטן. בְּקָרְאִי עֲנֵנִי אֱלֹהֵי צִדְקִי בַּצָּר הִרְחַבְתָּ לִּי חָנֵּנִי וּשְׁמַע תְּפִלָּתִי. מקרטני טען וזה באמת לא משנה עבורי אם זה נכון או לא, שבשעה הקשה הזו, נגלתה לו אמא מרי בחלום.
“לילה אחד במהלך התקופה המתוחה הזו חלמתי חלום שבו ראיתי את אימא שלי, שנפטרה כעשור לפני כן בערך. זה היה כל כך נהדר לראות אותה כי זה דבר נפלא בחלומות: אתה בעצם מתאחד עם האדם הזה לרגע. זה נראה ששניכם שוב יחד פיזית. זה היה כל כך נפלא עבורי והיא הייתה כל כך מרגיעה. בחלום היא אמרה, ‘יהיה בסדר’. אני לא בטוח אם היא השתמשה בצירוף המילים ‘let it be’ אבל זו הייתה תמצית העצה שלה. ‘אל תדאג יותר מדי, הכל יהיה בסדר’. זה היה חלום כל כך מתוק שהתעוררתי במחשבה, אה, היה ממש נהדר להיות אתה שוב. הרגשתי מאוד מבורך לקבל חלום כזה. זה גרם לי לכתוב את השיר Let It Be”. “…כשאני מוצא את עצמי בעת צרה אימא מרי באה אלי. מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” אני חייב לומר שמקרטני לא תמיד מרשים אותי בליריות שלו. לנון תמיד היה קופירייטר ולהטוטן מילים חזק וטוב יותר, אבל בשיר הזה מקרטני מתעלה על עצמו לכדי שירה. הנופך הדתי שהוא מנסה לשוות ולתעתע אתו בשיר מוצא חן בעיניי מאוד. אימא מרי יכולה להיות אמו של פול, אבל יחד עם זאת היא יכולה להיות גם אמו של ישו וזה דימוי נהדר כי אני יכול לדמיין את פול ברגעים מסוימים חושב על עצמו כעל צלוב באדיבות שאר חברי הביטלס או אם כבר בכתובים עסקינן – נעקד על מזבח צדקתו. השילוב של זה עם שיטת המנטרה שלמד במחנה המהרישי יצר מיזוג גלויות דתי נפלא. “…ובשעה החשוכה שלי היא עומדת ממש מולי. מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” פול בשעתו החשוכה כשריד אחרון לביטלס ההם, מצא את התשובה בדברי אמו שעודדו אותו לשחרר ולתת להכל לזרום בטבעיות. המסקנות לא ממש חלחלו למערכת היחסים שלו עם חברי הלהקה. מי שמכיר והאזין לפרקים שלנו על פרויקט ‘גט בק’ ייווכח שהלחץ שהפעיל מקרטני יחד עם ארסיותו של ג’ון גרמו לג’ורג’ לא רק לעזוב את הלהקה לפרק זמן שבמושגים של הביטלס והפרויקט היה כנצח, אלא גם לכתוב את שירי השעה החשוכה שלו. אחד מהם, האהוב עליי מאוד מהאלבום הנפלא של הריסון שאני אוהב אותו למרות ואף על פי תוצרי ההפקה של פיל ספקטור נקרא Beware of Darkness. בקטע הנפלא הזה הקריא הריסון את המניפסט שלו והזהיר קודם כל מ’כוכבי פופ חסרי כל תוכן’ או אותם falling swingers. מעניין למי הוא התכוון.
אחת מ’השעות החשוכות’ של מקרטני עם חבריו ללהקה עוד בוא תבוא אחרי שהוקלט השיר במסגרת פרויקט ‘גט בק’. ב 9 במאי 1969 במהלך העבודה על ‘אבי רואד’, הגיע גם אלן קליין לאולפן ולאחר וויכוח מר בין מקרטני לשארית הפליטה, נטשו האחרים את האולפן והשאירו את מקרטני אבוד. למזלו סטיב מילר הגיע לאולפן וניצל והציל את מקרטני. מנהיג The Steve Miller Band ראה ההזדמנות להקליט עם מקרטני (על התופים, הבס, גיטרות וקולות) קטע שבצירוף מקרים מוזר או שבעצתו של מקרטני או שגם וגם, קיבל את השם My Dark Hour ונכנס לאלבום הבא של ההרכב של מילר. “…כשהאנשים בעלי הלב השבור שחיים בעולם יסכימו אז תהיה תשובה. ‘…שיהיה’. למרות שהם עשויים להיפרד יש עוד סיכוי שהם עדיין יראו. אז תהיה תשובה. ‘…שיהיה’…”
זוכרים את אותם הבודדים והגלמודים מ’אלינור ריגבי‘ שנשארו אז בשיר חסרי תשובה? בבית הזה מקרטני כמו סגר איתם מעגל ואמר להם, ‘הנה גם אני מרגיש בודד ולבד, אבל הכל בסדר. הכל יהיה בסדר’. באופן גורף השיר הזה הוא סגירת מעגל עם ‘אלינור ריגבי’ כשבשיר ההוא הזכיר פול את הכומר ‘אבא מקנזי’ שהתחיל כ’אבא מקרטני’. “…וכשהלילה מעונן, עדיין יש אור שמאיר עליי, תזרח (י) עד למחר, ‘…שיהיה’…” למרות הכל, פול מצא את האור בסבך הצרות שאפפו אותו והאופטימיות חסרת התקנה שלו השתלטה עליו ועל המאזין. פול ביקש מהחלום או מאמו להישאר רק עוד קצת כשברקע דבריה ממשיכים להדהד.
“…אני מתעורר לקול המוסיקה אימא מרי באה אלי מדברת דברי חכמה, ‘…שיהיה’…” הדברים אכן המשיכו להדהד בראשו של פול גם לאחר שהוא הקיץ מהחלום הפיסי ומחלום הביטלס שלנון ביטא בפשטות הפנטסטית שלו: “החלום נגמר. מה אני יכול לומר?”. פול השתמש במוסיקה ובצלילים על מנת להנציח את החלום החשוב מבחינתו בו הוא קיבל את ברכתה של אמו להמשך הדרך.
את הגרסה המוקלטת הראשונה של השיר אפשר לשמוע כבר כחלק מחזרות שנעשו באולפן במהלך ההקלטות לאלבום הלבן. הגרסה הזו הוקלטה בין הקלטות של שיר של ג’ורג’ וההערכה אומרת שזה קרה באזור ספטמבר. הגרסה הזו של השיר מכילה לרוב רק את הצירוף והפזמון ‘let it be’ אבל במשפט היחיד שהוא לא פזמון ששר מקרטני יש משהו מעניין. במקום האמא מרי, נמצא האח מלקולם שיש הגורסים שזו הצעה מבודחת של לנון לשבץ את העוזר הנאמן מל אבנס כדמות בשיר. האח מלקולם עוד יחזור מדי פעם בהקלטות עד שייסגר מקרטני סופית על המילים.
במהלך פרויקט ‘גט בק’ אפשר לשמוע את פול מבצע את השיר על הפסנתר כבר בחזרות בטוויקנהאם. זה קורה לראשונה ביום החזרות השני ב 3 בינואר 1969.
ב 8 בינואר, עדיין בטוויקנהאם, ביצע מקרטני לראשונה גרסה עם רינגו על התופים שגם חלק ממנה תוכלו לשמוע, נו אתם יודעים איפה, ומה שחשוב בה הוא הנופך הגוספלי שהחל לתפוס השיר כשמקרטני זועק מדי פעם “הללויה” יחד עם ה let it be שלו, כי זה בטח לא יכול להזיק.
לא אלאה אתכם בעוד ועוד גרסאות שמבוצעות כמו למשל זו שנשמעת ביום שלמחרת ב 9 בינואר שבה מוסיף לנון את הקול המלווה בפזמון, אבל זה ממשיך עוד ועוד כל פעם שיש לפול הזדמנות וגישה לפסנתר.
ההקלטה הרצינית הראשונה עבור השיר התרחשה באולפני אפל שהקימו הביטלס במרתף בניין המשרדים של חברת אפל. ב 25 בינואר לאחר העבודה הממושכת על For You Blue של הריסון, שבים הביטלס לעבוד על השיר ובתחילה ג’ון שניגן על הסלייד בשיר הקודם, ממשיך ומלווה את פול על הסלייד רגע לפני שהוא עובר לגיטרת הבס. הכל יחד עם הזיופים פשוט משעשע.
ח”י פעמים הם מבצעים את השיר באותו היום ואחת מן הגרסאות נכנסה לחלק השלישי של האנתולוגיה וממנה אנחנו למדים שהבית השלישי עדיין לא קיים כי מקרטני פשוט חוזר על הבית הראשון במקום. את הגרסה המשובטת הזו שיצרו עבור האנתולוגיה משי ימי הקלטה באולפני אפל, פתח מקרטני כשהוא אומר בבדיחות הדעת לשאר חברי הלהקה: “זה יפיל אתכם“. תשמעו כמה זה גולמי וכמה זה יפה.
בימים האלה של סוף הפרויקט, הביטלס יחד עם בילי פרסטון המשיכו לעבוד על השיר ביתר שאת ותרשו לי להתעכב על 2 דברים נפלאים נוספים בהקלטות הללו שמתמזגים לאותו הרעיון. האחד – האורגן של בילי פרסטון והשני – סולו הגיטרה הנפלא של הריסון שעבר מטמורפוזה מהותית מגרסת הסינגל לגרסת האלבום והפעם לטובת גרסת האלבום, למרות שגם לשנייה יש חן. סולו הגיטרה של ג’ורג’ ב 25 מנוגן ונשמע כאילו הוא אורגן כנסייתי, וכשמצטרף בילי פרסטון ומוסיף את ריף האורגן הקטן שלו בקטע המעבר, זה כבר גוספל שמימי.
בילי פרסטון עם חבריו ללהקה
בימים הבאים הביטלס העלו הילוך ועבדו בסיזיפיות על השיר עד שהם עזבו אותו כשמתקרב מועד ההופעה על הגג ב 30 בינואר ושירים אחרים נדרשו לחזרות. לאחר שההופעה הייתה מאחוריהם הם התפנו להקליט רשמית את 2 שירי הפסנתר של מקרטני, Let it Be ו The Long and Winding Road. יום למחרת ב 31 בינואר, עדיין באולפני אפל, הוקלטו 9 טייקים לשיר עם לנון על הבס, מקרטני בפסנתר, הריסון במובילה, בילי פרסטון באורגן ורינגו בתופים. הנה הטייק האחרון שהקליטו הביטלס לשיר ב 31 בינואר 1969.
בשלב הזה מקרטני והביטלס היו מאושרים. הפרויקט הסיזיפי הזה מאחוריהם, החומרים עברו לרשותו של גלין ג’ונס על מנת שיפיק מהם אלבום והם התפנו לריב על דברים אחרים. ב 30 באפריל, חזר הריסון לבקשתו של גלין ג’ונס על מנת להקליט סולו גיטרה חדש כשהפעם הגיטרה הועברה דרך מגבר הלזלי הזכור לטוב. העובדה הזו הפכה את השיר לאחד הראשונים שעברו על החוק הבלתי כתוב שבאלבום הזה הביטלס לא רוצים שום ‘אוברדאבז’ או תוספות לאחר ההקלטה.
הסינגל מה 6 במרץ 1970
אזכיר שגלין ג’ונס עבד בשצף קצף עבור מה שאמור היה להיות האלבום Get Back שייצא עוד לפני האלבום ‘אבי רואד’. הביטלס בפשטות פסלו כל תוצר של גלין ג’ונס ולכן האלבום התגלגל בסופו של דבר לפתחו של פיל ספקטור והשתחרר רק בשנה לאחר מכן. את גרסת ה’לזלי’ של הריסון אפשר לשמוע בגרסת הסינגל של Let it Be שהשתחרר רגע לפני האלבום ב 6 במרץ 1970. יום העבודה האחרון בהחלט על השיר ולמען האמת האחרון של שלושת רבעי ביטלס יחדיו (עד לעבודה על האנתולוגיה), התרחש ב 4 בינואר 1970. באותו סשן הוסיפו ג’ורג’, פול ולינדה הרמוניות קוליות על גבי מה שהוקלט אז ב 31 בינואר בשנה הקודמת. כיאה למי שהתנגד לתזמור של פיל ספקטור, מקרטני מבקש מג’ורג’ מרטין שניהל את הסשן לכתוב תזמור עבור השיר. 2 חצוצרות, 2 טרומבונים וסקסופון אחד מוקלטים ומתווספים, עוד עבודת גיטרה של ג’ורג’, עוד תופים של רינגו ומאראקס של פול ולקינוח קצת צ’לו ממש בסופו של השיר.
פול וג’ורג’ בסשן האחרון בהחלט ב 1970
מיותר לציין שכמעט כלום לא נשמע מהתזמור בגרסת הסינגל שעליה חתום כמפיק ג’ורג’ מרטין. לעומת זאת סולו הגיטרה החדש של ג’ורג’, המאראקס של פול ותוספות התופים כן נכללו בגרסת האלבום ועם כל השם הרע שיצא להפקה של האלבום, הגרסה הזו פשוט יוצאת מגדר הרגיל וזה כל כך אירוני עבורי שסולו הגיטרה החדש ומסמר השיער של הריסון זועק לשמים את כל מהותו של השיר ואת מה שעצור ואצור בפול.
הנה גרסת הסינגל כפי שמופיעה באלבום שהכיל בו את כל הביסיידים והשירים שלא ראו אור באלבומים. ה Past Masters.
איך אסיים פוסט כזה? נדמה לי שאין מתאימה יותר מאשר האחת והיחידה, ארית’ה פרנקלין שהלכה לעולמה בשנה שעברה. השמועה אומרת שעוד לפני יציאת השיר, שלח לה מקרטני גרסה לא גמורה על מנת שתשקול לבצע את השיר. היא לקחה זאת ב 2 ידיים וביצעה את גרסת הגוספל / סול האותנטית והנפלאה, שמקרטני היה רוצה לבצע. הסינגל שלה אגב, שוחרר עוד לפני יציאת הסינגל של הביטלס.
מה נותר לומר? שכולנו נהיה בריאים, שמחים ומאושרים ונזכור לטובה תמיד את כל אהובנו שהיו ואינם.
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ, וְעַל כָּל-עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, וְאִמְרוּ אָמֵן.