היום אנחנו סוף סוף מסיימים את סיקור כל שירי האלבום הלבן הכפול. ולסוף השארנו את הטוב ביותר – Revolution 9.
עבור רבים מדובר בקשקוש מרגיז שבגללו לא מגיעים ל-Good Night. מעטים באמת אוהבים אותו.
משהו מפתיע קרה לי בעקבות מארז הדלוקס שיצא בשנה שעברה. היכולת לעקוב אחר ההתפתחות של “מהפכה 9” מתוך שיר האם Revolution 1, דרך מיקס 20 ועד התוצר הסופי, הפכו אותו לקטע שאני יכול בפעם הראשונה לומר שאני באמת אוהב.
אם אתם מעוניינים בהתפתחות שדיברתי עליה, אתם יכולים לקרוא עליה כאן
במקור תכננתי לכתוב על תהליך ההקלטה של הקטע הזה, כיון שהוא מרתק למדי. אבל כתבה שקראתי בשם In defense of revolution 9 גרמה לי לוותר על זה כעת (אולי אעשה זאת בעתיד) ולתרגם את הכתבה הזו.
זו לא היתה משימה פשוטה, כיון שהיא בנויה במידת מה כ-Revolution 9 עצמו, עם קפיצות רעיוניות, ציטוטים ודיסהרמוניה טקסטואלית, אבל כל כך אהבתי אותה שהחלטתי לעשות את זה בכל זאת. מקווה שזה יצא סביר.
הכתבה התפרסמה בנובמבר שעבר באתר Den of geek! ונכתבה על ידי טוני סוקול.
—————————————————————————————-
Turn me on dead man.
הרבה לפני שמעריצי רוק בעלי חשיבה קונספירטיבית הרסו את המחט שלהם בנגנם תקליטים אחורנית, אם לעשות פרפרזה על ג’ורג’ קרלין, “Revolution 9” של הביטלס היה טור דה פורס נסיוני, מבהיל ועמוס במשמעות נסתרת. כשהם משווקים כלהקת הבנים הראשונה, המופ טופס (כינוי שהתייחס לתספורות של חברי הביטלס) היו ידועים בעיקר בהיותם בצמרת הפופ. אבל להקת הפופ האולטימטיבית היתה גם בחזית הסצינה המחתרתית העולה.
בעוד שהביטלס ידועים ביותר בזכות שירי האהבה שלהם, לא רק שירים רומנטיים קליטים, אלא שירים על הרעיון הרחב יותר של האהבה, היה גם צד אפל מאוד ליצירות שלהם, כאלו שהתנגדו להיות מקוטלגים בקלות. במיוחד ג’ון לנון יכול היה להיות מפחיד. הוא הכריח את ג’ורג’ הריסון לעבד סולו גיטרה שהיה צריך להישמע טוב יותר כשהוא מנוגן אחורה עבור I’m only sleeping, וחפר עם את חפירה כמויות מפחידות של פסטה בסרט “מסע הקסם המסתורי”. הוא תמיד היה זקוק ליותר.
הביטלס שברו מחסומים מוסיקליים. כשרוב שירי הרוקנרול היו בנויים משלושה אקורדים, שלהם הכילו יותר מ-12, חלקם שוברי אצבעות, בימיהם הראשונים. כשרוב שירי הרוק שמרו על קצב אחיד, הביטלס חקרו קצבים משונים, והתיפוף של רינגו סטאר הוא שגרם לזה להישמע רציף. All you need is love, למשל, מתחיל עם מקצב של 7. Happiness is a warm gun מכיל חלק בו הגיטרות הם במקצב של 3 והתופים והבס במקצב של 4. הגיטריסט ג’ורג’ הריסון הציג חצאי טונים מזרחיים וגיטרות מובילות ומלוות כשהן מנוגנות לאחור. פול מקרטני הציג לופים כתחליף לאלף נזירים על ראשי ההרים ב-Tomorrow Never Knows.
לספרו של פיטר בראון (עבד עבור בריאן אפשטיין ואחר כך באפל) The Love You Make יש מגרעות, אבל זה כנראה הפורטרט הטוב ביותר של מקרטני שנכתב מתוך המעגל הפנימי. חסר דאגות ומאוהב בלונדון התוססת, הבסיסט המלודי ביותר במוסיקה בת זמננו חיפש אחר כל מה שימלא את הצורך שלו בסאונד. הוא הלך אל המוסיקה הקלאסית, לאולמות הקונצרטים, לתאטרון וצלל עמוק לנסיונות החדשניים ביותר במוזיקה של התקופה.
כמו הריסון שהיה מפורסם בכך שניגן את תקליטיו של ראבי שנקר (או הזמין את המאסטר באופן אישי) לכל אחד שהיה במרחק שמיעה, עד שג’ון מקלפלין לא יכול היה לשאת את זה והקים את תזמורת מהווישנו, מקרטני שיתף בשמחה את האוצרות שמצא, כמו “Gesang der Jüngling” של קרלהיינץ שטוקהאוזן לחברי להקתו העליזים ששמחו להתנסות בכל הנקרה בדרכם.
הביטלס היו בסביבה מוסיקלית טובה. פרנק זאפה קידם את עבודתו של אדגאר וראז, שסימל את מה שנקרא “מוסיקה ממשית” (בצרפתית Musique Concrete), ואולי הסאונד הקשה של המדרכה גרם להם לחשוב על עיר הנמל של בעלי מעמד הפועלים מהם הגיעו.
רק בגלל שהביטלס בחרו כיוון חדש על ידי כך שגידלו שיער ארוך, לא אמר שהם לא שאפו גם אל רעיונות וטעמים אינטלקטואלים שונים. נכון, הם עדיין אהבו את צ’אק ברי. אבל אהבו מאוד גם את מילותיו וסובבו גם את בטהובן (פראפרזה על שירו של ברי Roll over Beethoven, אותו גם הם ביצעו). בהשראת המוזיקאים ג’ון קייג’ והיצירה “Hymnen” מאת קרלהיינץ שטוקהאוזן, שמקרטני הזכיר כהשראה לתרומתו ל”Tomorrow Never Knows” ולקטע שלא יצא מעולם, 14 דקות של מרחבי סאונד שיצרו הביטלס בשם “Carnival of light”, “מהפכה 9” מכיל קטעים מ-Choral Fantasy של בטהובן, שיר ערבי של פאריד אל אטרש בשל “אוול המסה”, O Clap Your Hands של ווהן ויליאמס, הסימפוניה ה-7 של סיבליוס, “לימודים סימפוניים” של שומן, The Streets of Cairo ואת כלי המיתר מ”יום בחיים”.
אדגר וארז
קרלהיינץ שטוקהאוזן
שנה מאוחר יותר, הקטע ישפיע על Non Consumiamo Marx של לואיג’י נונו.
עשורים לאחר מכן, מרילין מנסון יוציא קולאז’ סאונד בשם Revolution 9 כ-B סייד.
בעוד ש”מהפכה 9″ מקושר בעיקר לג’ון לנון, זה היה למעשה שיתוף פעולה עם ג’ורג’ הריסון ויוקו אונו. מקרטני יצר את קולאז’ הסאונד הראשון, Carnival of light, שהביטלס הקליטו ב-5 בינואר 1967, ל-The Million Volt Light and Sound Rave בתאטרון ראונדהאוס, שרץ מסוף ינואר ועד תחילת פברואר 1967. תחת עינו הבוחנת של מפיק ה”גון שואו” לשעבר, ג’ורג’ מרטין, הלהקה כבר התנסתה עם נסיונות קוליים לא מוסיקאליים להודעות הכריסטמס שהוקלטו עבור המעריצים. חלקם היו כמו מחזות רדיו, שסיפרו סיפורים שהכילו הכל מלבד תמונות.
כרזה ל-The Million Volt Light and Sound Rave
כרזה ל-The Million Volt Light and Sound Rave
מקליטים איור של מהפכה.
ב-1970, היוצר המרכזי אמר לרולינג סטון שהקטע היה “ממש כמו איור של מהפכה”. ג’ון לנון היה אמן ויזואלי ממש כפי שהיה מוסיקאי. הוא הלך לבית ספר לאמנות. הוא לא סיים, וכשצבע את מועדון הקסבה בלי המשקפיים שלו, הוא השתמש בצבע הלא נכון, אבל האמנות הויזואלית שלו התפתחה אל סרטים. אחד הרגעים היותר צורמים ומעוררים בסרט “מסע הקסם המסתורי”, ארוחת הפסטה של דודה ג’סי, בויים על ידי לנון. הוא המשיך וביים מספר סרטים נסיוניים, כשהוא חוקר טכניקות מעבר זמן וחידושי מצלמה אחרים עם אונו. “מהפכה 9” הוא ויזואלי ביותר. זהו מרחב אודיו קולנועי בו המאזינים יכולים להשלים את החסר בעזרת התמונות שלהם עצמם.
לנון אמר שהשתמש ב”בערך 30 לופים” ו”הזנתי אותם לתוך טרק בסיסי אחד”. למרות שבאנתולוגיה של הביטלס נטען כי הוא חתך את האמירה החוזרת מתוך הקלטה שאמרה “This is number nine-hundred megacycles”, לנון אמר לרולינג סטון שזה נחתך מחתיכת סרט טייפ של “ניסוי קול של טכנאי שאמר ‘This is EMI test series number 9’”. לנון אהב את המספר 9. זה היה “יום ההולדת שלי ומספר המזל שלי והכל”. כשהוא נישא ליוקו, הוא לקח את השם אונו כדי שהאות O תופיע בשמו המלא ובשמה גם יחד 9 פעמים.
העבודה על Revolution 9 החלה ב-30 במאי, 1968. לנון סיים את המיקס החי הסופי ב-20 ביוני, כשהוא משתמש בציוד בכל שלושת האולפנים שבאבי רואד. אפשר לשמוע סרט טייפ מסתיים בדקה ה-5 ו-11 שניות, שם נאלצו לנון והריסון להוסיף עוד תוספות. Revolution 9 הוא הקטע הארוך ביותר שיצא על ידי הביטלס באופן רשמי. הוא נמשך יותר משמונה דקות, עובר את “היי ג’וד” שאורכו 7 דקות ו-11 שניות.
היצירה מגיעה אחרי שיר ערש ציני, אליו מחובר שיר שמצליח להיות אפילו קצר יותר מ “הוד מלכותה” – Can you take me back, שיר כל כך קצר שהוא מסתיים לפני שהוא מתחיל, ואפילו שמו לא מופיע על עטיפת האלבום. מקרטני הקליט אותו בזמן שישב לפני המקרופון עם הגיטרה האקוסטית, כשהוא מכין עצמו לטייק נוסף של I Will.
אם אתם מאמינים למיתולוגית הביטלס, ג’ורג’ מרטין וחברי הביטלס האחרים ניסו לשכנע את לנון לוותר על הכללת הקטע באלבום הסופי. למרות שמקרטני מספר לג’ולס הולנד מסקוויז באנתולוגיה, שזה לא ממש היה ויכוח ומוסיף “זה ‘האלבום הלבן’ של הביטלס לעזאזל. תשתקו!” ובכך מסכם את העניין. לנון ואונו הקליטו זמן קצר לפני, אלבום אוונגרד משלהם, Unfinished Music No. 1: Two Virgins, שיצא ב-11 בנובמבר 1968. האלבום הלבן יצא ב22 בנובמבר 1968, אז השונאים האשימו את יוקו.
זה לא רעש, זו מוסיקה.
ראיתי פוסטים של אנשים, קבוצות צ’אט ודפי פייסבוק שטוענים כי Revolution 9 הוא לא שיר, אלא רק תערובת של צלילים. זה מגוחך לגמרי, כאילו שעצם קיומו של השיר מכתים את גוף העבודות של הביטלס. אבל זה יותר משיר. זוהי יצירה מוסיקלית. אין לה הקדמה, בית, פזמון, חלק אמצעי או קטע סיום. יש בה פרקים ותנועות. היא נבנית במרחב כמו יצירות סימפוניות. הלהיט של צ’ייקובסקי מ-1880 שהגיע ל-40 הגדולים, 1812 Overture, אני מסתכל עליך! הדרמטיות של שתי היצירות מאוד דומות. שתיהן כוללות מזמור. שתיהן כוללות תמות מוסיקליות חזרתיות, לפעמים הן לא עשויות מתווים, אבל ג’ון קייג’ כתב דפי מוסיקה שהכילו רק מנוחות. נסו לכתוב את התווים של Revolution 9. יש שם קטעים של פוגת קריאה ותגובה, מוטיבים החוזרים לאורך כל היצירה ו-, כשאתה מתעמק בזה, התזמורת הגדולה ביותר שהביטלס אי פעם שיחקו/ניגנו איתה.
לפעמים שירים זקוקים ליותר מרק מוסיקה. “צוללת צהובה” לא יהיה כלום בלי האפקטים של הסאונד. מוזיקת הקרקס שג’ורג’ מרטין יצר בחופזה מביאים את פופקורן הקרנבל ל-Being for the Benefit of Mr. Kite. הלופים שנוגנו במהירויות שונות ב”המחר אינו ידוע” דוחפים את השיר לתוך מודעות משובשת של התעוררות מסוממת.
לעולם אל תזלזלו במוסיקליות הטבעית של לנון, הריסון או אונו. הם מנגנים על סרטי טייפ במקום על כלי נגינה, נכון, אבל לקטע כולו יש מבנה מוסיקלי, מלודיות, מקצבים, קוֹנְטְרָפּוּנְקְט (צירוף של שתי מלודיות היוצרות מרקם הרמוני) ותנועות/פרקים שלמים. היצירה מתחילה ב-B מינור. השיר כולו שווה את קיומו בשביל האקורד הקולי שמגיע מיד אחרי “Take this brother, may it serve you well”. שילוב של אקורד פסנתר, פידבק גיטרה וטון רדיו, זה ניתן לזיהוי מוזיקלי ממש כמו צליל הפידבק שנוצר בטעות ומופיע בתחילת I feel fine. ישנה שירה. מיד אחרי צלילי האש, ולפני היריה, לנון עובר מכאב ליללת בלוז.
הביטלס לא רק שברו מחסומים מוסיקליים. הם שברו מחסומי נושאים ופלירטטו עם כתיבת מילים מעוררות מחלוקת. מלבד כתיבה בעלת משמעות כפולה מחוכמת כדי לשיר על סקס אוראלי, הם הוחרמו על ידי רדיו בי.בי.סי. על ששרו Getting high with a little help from my friends בסרג’נט פפר. ההרמוניות ברקע של Girl שהופיע ב-Rubber soul הם tit tit tit. ב-Revolution 9 אפשר לשמוע השתקה מקוטעת, מלווה כמעט מיד במילה it, וכך נוצר Sh-it – Shit.
שיר אחד, משמעויות רבות.
מה המשמעות של זה? האם זה חשוב? מה המשמעות של כל דבר כלשהו, יכולה להיות אפילו אחת המשמעויות של הקטע. יש פעמים בהם אני מקשיב ל-Revolution 9 ושומע את העינוי הפסיכולוגי של לנון והריסון על היותם חלק מהמופע הגדול ביותר על כדור הארץ, אם בכלל יש לזה חשיבות. ואז אל העתיד בו הם כהרכב, שכל שיר שלו נכנס למשבצת מספר 1 במצעדים, לא משנה כמה מתקדם הוא היה לזמן שלפני ג’ון דנבר, בקושי יצליחו לגרד את התחתית של עשרת הגדולים כאמני סולו. מנהיגי להקה אינדיבידואלים שלעולם תקועים במספר 9. עצור את הבעיטה הפך לעצור את הלהיט הבא.
זה מתחיל עם אליסטר טיילור, העוזר האישי של בריאן אפשטיין, שמתנצל בפני cheeky bitch ג’ורג’ מרטין על כך ששכח את היין האדום לפני הפסנתר העצוב. המאזין יכול לשמוע את ההתפרקות של הלהקה דרך הקלטות חתוכות שמורכבות מחדש, לפעמים נראה שברנדומליות, בפעמים אחרות בקדנצות אורגניות.
שילך להזדיין צ’ארלי מנסון על כך שהוא הרס את Revolution 9. הוא לא רק תכנן את רצח שרון טייט, בני הזוג לאביאנקה ושנות השישים. הוא גם ניסה להרוס את האלבום הלבן עצמו, כשהוא גורר אותו לתוך עמק המוות יחד איתו כשהוא מדקלם את פרק 9 של ספר ההתגלות ב-A מינור. שיזדיין מנסון על דונאט מתגלגל. שיזיינו אותו באוזן.
אותו דבר יכול להאמר על די.ג’י. ראס גיב מתחנת הרדיו WKNR מדטרויט, שלנצח הגחיך את המיתולוגיה של הביטלס עם השמועות על מותו של פול כשהוא השמיע את השיר אחורנית באוקטובר 1969. היי, הביטלס לא היו זרים לקונספירציות על מוות. הם נחתו באמריקה אבלה חודשים אחרי רצח קנדי ויצרו מלודיות שמחות לזמנים אפלים. Baby’s in black הוא על לנון, שאומר לאסטריד לחיות את חייה אחרי מותו של סטו סטקליף. אבל הוא הפך את המקרה לשיר על בחור שרוצה להשכיב את החברה של חברו המת הטוב ביותר. ומתוך גחמה, לא פחות. השיר שנשמע כשיר ערש לילדים, Maxwell’s Silver Hammer, הוא על רוצח סדרתי בהתהוות.
מקרטני צולם בתנוחת לוויה עוד מימי המבורג, טרום ההצלחה. מי יודע על מה באמת היה Death Cab for Cutie (שיר של Bonzo Dog Doo-Dah Band שמופיע בסרט מסע הקסם המסתורי), אבל הCutie היתה יכולה להיות כותבת דוחות חניה בשם ריטה, והיו לחישות במסיבות שברחבי לונדון התוססת, שתאונה קטלנית הוציאה את הבס מהביטלס וזה הוחלף על ידי צ’לו. ישנם הרבה קטעי כלי מיתר ב”מהפכה 9″ ומקרטני, בין אם יודע משהו או לא, רטן וזרק מפרטי גיטרה על כתבים שניסו להחליט אם הוא עדיין נושם.
אבל שמועת “פול מת” חטפה את “מהפכה 9”, והוסיפה את האפשרות של נגינה לאחור. היו פטיפונים ישנים שניתן היה לנגן בהם אחורנית אם טילטלת אותם מספיק פעמים עד כדי כך שהבאת את רצועת הגומי לידי שיגעון [רצועת הגומי מסובבת את החלק עליו ניצב התקליט בפטיפון). הקשבה ל-Revolution 9 מנוגן אחורה לא מכילה את אותו החוזק המוסיקלי, אבל היא יוצרת נוף שמע נרחב ברמה שווה. הפרקים/תנועות לא עובדים כי הם מעוותים.
בנימה אישית: הייתי בן 5 כש”הביטלס” הידוע בכינויו “האלבום הלבן” יצא. ההורים שלי השמיעו אותו בבית וערכו מסיבות רבות לצליליו, אף אחד לא חשב להעביר את השיר מעולם. היתרון בלשמוע שיר כילד בן חמש היה שמהפכה היתה רעיון אבסטרקטי לחלוטין עבורי. השיר היה יכול להיות על צביעת אצבעות רעשנית, זה לא הפחית ממה שהשיר הוציא מהדמיון. תוציאו את הקונספט של המהפכה והשיר יכול לקחת את המאזין למסעות רבים, אחורה וקדימה. העיבוד המוסיקלי של הסאונד הנמצא מעורר עולם של מיסתורין ושינוי. הדיסוננס ממלא את המאזין בתחושות עמומות של אימה ושחרור. שירים כמו “שדות תות לנצח” ו-People are strange ו-The End של “הדורס” אפשרו הצצה אל תוך המימד השונה הזה, אבל “מהפכה 9” מילא כל סמטה, חדר כנסים וחדרי שינה של נשים. וזה נשמע כאילו הכל בסדר, לאחר לילה של תינוי אהבים. יש בוקר לאחר מכן.
תיאור צנוע של הסינופסיס של היצירה.
כיצד מצייר השיר תמונה של מהפכה? לאחר שיחת התנצלות קצרה, פסנתר בודד מנגן כמה תיבות של מה שנשמע כשיר נוסטלגי בזמן שהספרה הבודדת הגדולה ביותר נאמרת שוב ושוב בצד שמאל ובצד ימין. Number 9 יכול להשמע כמו אזהרה על הגעה לקיבולת מקסימלית, או בגלל שזה על הגבול במעבר לשתי ספרות, זה יכול להזהיר על מציאות חדשה באופק. צפצוף הופך לשידור רדיו, על גבי כלי מיתר המקדימים לבשר רעות, וניצוץ נדלק. רגע קצרצר של מוסיקה מנוגנת לאחור מדמה את הדיסאורינטציה הראשונית של מה שזה לא יהיה שפרץ הרגע לתודעה.
ממרחק, בערך בשנייה ה-36, בבקשה אל תירו בי אם זה לא מדויק, מגיעה הפרעה. זו יכולה להיות סירנה, זה יכול להיות קהל, יש צלילי פליפ פלאפ שיכולים להיות הליקופטרים עבור רדאר מ”מ.א.ש.”. מצילה מנוגנת אחורה בשניה ה-53. חצוצרות כריזה שיכולות להגיע ממנגינה של אליפות מהפכנית כלשהי. סימן הדקה מוצא אותנו בלופ מנוגן לאחור, זו יכולה להיות ישיבה בחדר אחורי. החדש אפוף עשן סיגריות וסודות. זה מריח כמו קנוניה מחוכמת. גם זה חולף דרך הפטפוטים, משמאל לימין. הזמן עובר והאנשים הופכים למעט מבוגרים יותר, ואיטיים מעט יותר. האנשים ששמו עצמם במוקדי הכח הפכו עצלים ונהנתנים, בזמן שמתחת לפני השטח מתקיימות שיחות מחתרתיות, בדקה עשרים ושתיים. אנחנו שומעים צליל חלוש של משהו נשרף בזמן שבליפ נוסף משדר מסר למהפכה על מנת שהלהבה תגדל.
בינתיים, בדקה וחצי, אנחנו שומעים מוסיקת ריקודים יפייפיה, עבור ריקודי המעמד הגבוה, אבל היא מעט לא מדוייקת. אולי משהו לא כשורה במסיבה שבאחוזה? אקורדים צורמים כופים את עצמם ותובעים לשלוט בדומיננטיות ב1:34. עד 1:48 הלהבות גדלו והמוסיקה המוזרה העבירה את המסר לעקרות הבית העשירות. אנחנו שומעים ססטיין גיטרה רגעי מתוך Revolution 1, אבל הנשים מגרשות אותו עם צחוקן בערך ב1:57. אבל אנחנו שומעים את הלידה של הרעיון דרך גרגור של תינוק.
מקהלות דתיות עומדות אל מול מוסיקת רחוב מזרחית בזמן ש”number 9” הופך גלובלי ועד 2:23 הוא מבצע נחיתת ניצחון, תוך הכרזת חצוצרות, שהופכות לססטיין אקורדי מבשר רעות. ישנם אנשים שמחפשים מחסה רוחני ונחמה, בעוד אחרים יוצאים לרחובות. ב-2:37, מישהו משתיק, רגע לאחר מכן מישהו מגיב עם המילה it. החרא הזה (sh-it) ממשיך וחוזר לסירוגין. מישהו קורא לרב החובל בעוד המורד חוצה אגמים. הצעקות של לנון, right, שמגיעות מתוך Revolution 1 הופכות יותר ויותר נחושות עד שהכל בסדר באופן זמני.
צלצולי פעמונים ואנחנו שומעים לופ של צלילי קרנבל שמחים ב-3:14, אבל יש שם דיבורים על מהפכה בכל מקום. שוב משתיקים אותנו, הפעם חזק יותר, והתגובה it חוזרת והופכת לתגובה בולטת ב-3:17. הכל מקפץ מהכל והכח הצנטריפוגלי מניע את המרד לתנועה/פרק עד 3:22. המוזיקה בעלת הקסם המהפנט מפתה את המאזין לצעוד דרך שדה מוקשים גדל של תמרונים מחתרתיים עד שאנחנו לומדים ש”they are standing still” ואנחנו עוברים לחלק/תנועה השני של היצירה.
הריסון מוסר לנו את שהמסר, “number 9”, נמסר דרך טלגרם, ולנון עושה את רעש השליחה בערך סביב הדקה הרביעית. אבל אנחנו לא יודעים מה הוא אמר כי his voice was low and his high was high. אבל הקהל מריע, כי מישהו אומר להם שזה יהיה בסדר, מיד כשהמהומות יסתיימו.
Number 9 בולט לחלוטין ב-4:29 בזמן שהתנועה גדלה כל כך עד שהיא בכל מקום. בכל בית. הסמכות לא יכולה להדביק אותה, אנו שומעים לופ כינורות של סירנות עולות כשהן מוחלפות על ידי קולות ההמונים ב-4:53.
בדקה החמישית הכל משתנה. אנחנו נשטפים ברעש לבן בזמן שמציאות חדשה משתלטת על ציור חלום המהפכה. עד 5:08 מישהו משליך מישהו מאיפשהו והוא נוחת עם התנפצות של כוס שמפניה ב-5:12. יש צעקות בשערים, בזמן שכוכבי הרוק העשירים מתכננים ביקור אצל רופא השיניים. אני מסתכל עליך אריק קלפטון, ואל החיבה שלך ל-Savoy Truffle, אתה תאלץ לעקור את כולם.
אקורד גיטרה מתמשך לאורך אמצע הדקה החמישית, כי אפילו המהמרים לא יוכלו לעצור את המכה. יש סכנה רצינית, סבל ושריפה ב-5:50. זה המקום בו המאבק האמיתי מתחיל, אנחנו שומעים יריות רובה, אולי אף ארטילריה. בזיזה והמשמר הלאומי? אנשים שוב רצים אל הכנסיה למצוא נחמה. אחרים מוצאים נחמה במהפנטי נחשים (Snake Charmers), מתחילים לרקוד את הWatusi ואת הטוויסט, כי המהפכה האמיתית התחילה עם רוקנרול. אבל מי יוצא כשידו על העליונה?
קח את זה, אחי, מי יתן וזה ישרת אותך היטב. התנועה/פרק השלישי והאחרון מביא עימו את הסגירה המתגמלת ומציג את יוקו. אולי זה לא זה, היא שואלת את לנון שמביע עניין באי רצון, תוך כדי התעוררות משינה. שוב ושוב הוא שומע את דבריה בעוד זה חודר אל תוך התודעה שלו, ואולי כשהוא מתעורר הוא כותב על זה שיר ב-7:40. הוא יוכל להוציא את זה אל העולם אם הוא יתפשט וישאר עירום. אפילו המהמרים אוהבים את זה. החזק את הקו הזה. חסום את הבעיטה.
אין הרבה שירי ביטלס שאני מדלג עליהם. היחידים שעולים לי בראש הם Hold Me Tight ו-A Taste of Honey וגם זה לא כל פעם. זה לא נסיון להמרה. אם אתם שונאים את השיר כעת, סביר שלא תאהבו אותו לאחר שתקראו את מה שכתבתי. אבל זוהי תחינה להערכה. הרבה עבודה הושקעה היצירה הזו. יש בה הגיון מוסיקלי בהתחשב במה שהיא מנסה להשיג, והיא מייצרת תגובה רגשית מוחלטת.
זה היה מהפכני. זה עדיין מסתובב. שימו על זה מחט ותנו לזה שמיעה רעננה.
