היום נמשיך את הפוסטים שלנו על Revolution, Revolution 1 ו-Revolution 9.
בשבוע שעבר דיברנו על מה הביא את הביטלס להתעורר מבחינה פוליטית ואת ג’ון לכתוב את השיר הפוליטי הישיר הראשון שלו. היום ניכנס איתם לאולפן, ובעיקר נתלווה לג’ף אמריק, טכנאי הסאונד האגדי שלהם, ולסבל הגדול שהוא סבל איתם בתקופה זו. סבל כה רב עד שהוא החליט לעזוב מאוחר יותר בזמן ההקלטות של האלבום הלבן.
הפוסט הזה יתמקד בRevolution – שהפך ל-Revolution 1 בהמשך, ולאופן בו הוא קשור למעשה ל-Revolution 9.
ג’ון הביא איתו את המהפכות שלו אל תוך הביטלס עצמם. ראשית, הוא התחיל להשתמש בהרואין. חברי הביטלס לא אהבו את זה. פול מספר שהוא ממש חש מאוכזב. הוא הרגיש שהשימוש שינה את ההתנהגות של ג’ון ושהעובדה שהוא ויוקו משתמשים שניהם ביחד מרחיקה אותו עוד יותר מחברי הביטלס ומקרבת אותו אליה.
פול ניסה במהלך חודש מאי 1968 להיפגש עם לנון כמה פעמים כדי לעבוד על שירים שכתבו, אבל בכל מפגש יוקו ישבה לצד לנון, ולבסוף פול ויתר.
לאחר שלושה חודשים שנעדרו ממנו, נכנסו הביטלס ב-30 במאי 1968 לאולפן, כדי להתחיל להקליט את האלבום החדש.
בפעם האחרונה הם יצאו ממנו ארבעה. הפעם הם נכנסו חמישה – ג’ון, פול, ג’ורג’, רינגו ויוקו. מעולם לפני כן לא הכניסו חברי הביטלס אנשים מחוץ ללהקה ליותר מסשן או שניים, אבל מרגע זה ואילך, למורת רוחם של שאר חברי הלהקה, יוקו תצטרף כמעט לכל ימי ההקלטות של ג’ון. בנוסף, בעוד שבעבר, בהפסקות בין ההקלטות ארבעתם היו יושבים יחד, צוחקים ומדברים, מעכשיו ג’ון היה עובר איתה לצדי החדר ושניהם היו מסתודדים ומצחקקים. אין ספק שזו התחלה טובה לעבודה על אלבום חדש.
לא רק שיוקו היתה לצידו בכל רגע – כשהוא מדבר עם ג’ורג’ מרטין בחדר הבקרה, כשהוא מתווכח עם פול על קטע מסויים – אלא שהיא הרשתה לעצמה אף להשתתף בהקלטה, כפי שנראה בהמשך. “היא פשוט עברה לגור שם” אמר הריסון. ג’ף אמריק סיפר: “ג’ון הביא אותה לחדר הבקרה… בתחילת הסשנים של האלבום הלבן. הוא הציג אותה במהירות לכולם וזה היה זה. מאותו רגע היא תמיד היתה לצידו”
רינגו סיפר: “האולפן היה המקום בו אנחנו היינו ביחד, וזו הסיבה שעבדנו כל כך טוב. ניסינו להיות בסדר עם זה ולא להזכיר את זה, אבל בפנים הרגשנו לא טוב”.
פול סיפור ב-2013 למגזין Q: “בגלל שהיינו להקה כל כך צמודה, העובדה שג’ון הפך לרציני באותה תקופה בקשר עם יוקו, אני יכול להבין עכשיו שהוא פשוט נהנה מהחופש החדש שלו והתלהב מכך, אבל כשהיא התחילה להופיע באולפן ולשבת במרכז כשהיא לא עושה כלום, אני מודה שכולנו כעסנו”.
למה הם לא התעמתו עם ג’ון ולא אמרו כלום? ג’ון חשב שהוא יודע את הסיבה: “חזרתי להיות יצירתי ודומיננטי כפי שהייתי בימים הראשונים, אחרי שהייתי מנומנם כמה שנים. התעוררתי שנית והם לא היו רגילים לזה.”
הסיבה כנראה היתה אחרת. ההתנהגות של ג’ון הפכה אלימה יותר ומצבי הרוח שלו השתנו תכופות. הוא היה עצבני וחסר סבלנות. ההשפעה של ההרואין הגיעה גם ליחסים בין חברי הלהקה, אז הם פשוט ניסו לחיות עם זה. הם לא צפו את מה שיקרה בהמשך, ובשלב מסוים כבר היה כנראה מאוחר מדי.
מכיון שאני לא הייתי שם, אתן לג’ף אמריק לתאר במילותיו את הסשן ההוא, מתוך ספרו הנפלא Here There and Everywhere: “כרגיל, התחלנו את האלבום עם אחד משיריו של ג’ון, Revolution 1 [שנקרא אז עדיין פשוט Revolution] – הגרסה האיטית שתפתח את הצד הרביעי בגרסת הויניל. פול היה שקט באופן יוצא דופן באותו לילה. אולי הוא התעצבן מזה שג’ון היה דומיננטי כל כך באותו יום. כשהלהקה החלה את החזרות, הבחנתי שהם מנגנים חזק יותר מאי פעם. ג’ון במיוחד הגביר את האמפליפייר שלו לעוצמה מחרישת אוזניים. לאחר זמן מה לחצתי על האינטרקום וביקשתי בנימוס שינמיך את הווליום כי היתה דליפה ממש חזקה של הגיטרה שלו לשאר המיקרופונים. תגובתו היתה שליחת מבט, שאם יכול היה להרוג, היה עושה זאת.
‘יש לי משהו להגיד לך’ אמר בלעג, ‘זה התפקיד שלך לשלוט בזה, אז תעשה את העבודה המחורבנת שלך’. למעלה, בחדר הבקרה, ג’ורג’ מרטין ואני החלפנו מבטים זהירים. ‘אני חושב שכדאי שתלך לדבר איתו’ הוא אמר בהיסוס. הופתעתי מאוד. למה אני? אתה המפיק, חשבתי. אבל ג’ורג’ החל באופן קבוע לסרב להתערב, אז הכדור היה במגרש שלי. התחלתי לרדת במדרגות שהובילו אל האולפן כשאני דואג שיראו שאני יורד באופן איטי ומכוון. עד שהגעתי, לנון נרגע קצת. ‘תקשיב, הסיבה שהאמפליפייר מכוון כל כך גבוה הוא שאני מנסה להפוך את הצליל למעוות [דיסטורשן] ככל האפשר.’ הוא הסביר. ‘אם אתה צריך שאנמיך אותו, אני אעשה את זה, אבל אתה צריך לעשות משהו עם הסאונד של הגיטרה שלי שישמע מרושע יותר. זה מה שאני מחפש לשיר הזה’.
הבקשה לא היתה לגמרי בלתי הגיונית – גיטרות עם דיסטורשן כבד הפכו לאופנתיות עם אמנים כמו Cream וג’ימי הנדריקס – ועמדתי לומר לו, ‘בסדר, אני אחשוב על משהו…’ אבל אז ג’ון לא יכול היה להימנע מלהכניס לי פעם אחת נוספת, והוא ביטל את נוכחותי שם עם נפנוף של היד. ‘קדימה, תעשה את זה, ג’ף. אני חושב שהגיע הזמן שתחזור לעשות דברים כמו שצריך’. לך תזדיין, ג’ון, חשבתי. רתחתי, אבל שמרתי על הפה שלי סגור. לא היינו אמורים לעשות דברים כצוות? ברגע שחזרתי לחדר הבקרה, ג’ורג’ מרטין ופיל מקדונלד ראו עד כמה אני זועם. ‘מה הבעיה שלו?’ ג’ורג’ שאל אותי. כל כך כעסתי שלא יכולתי לענות.”
“אחרי כמה דקות הצלחתי להחזיר לעצמי את השלווה, והחלטתי להעמיס יתר על המידה את אות הגיטרה של ג’ון בכניסה למגבר. זה סיפק את ג’ון באופן חלקי, אבל ראיתי שהוא מתעצבן שלקח לי זמן עד שהצלחתי לארגן את הסאונד. בזמנים הטובים ביותר, ללנון היתה סבלנות מוגבלת והלילה נראה היה שאין לו סבלנות כלל. בעצבנות גדולה הוא דחף את הלהקה לנגן את השיר שוב ושוב”.
לנון שינה את השיר במהלך היום ואף הוסיף לו בית נוסף שלא היה קיים.
16 טייקים של השיר הוקלטו (משום מה פסחו על טייקים 11 ו-12), כשכל אחד מהטייקים אורך בסביבות 5 דקות למעט הטייק האחרון, טייק 18.
בטייק 18 התרחש קסם. הכל עבד כמו שצריך. זה היה הטייק הראשון שבוצע עם שירה וזה תרם לאווירה. הביטלס ידעו שכשטייק כזה קורה, הכל יכול לקרות והם פשוט לא סיימו אותו בסיום הרגיל של השיר אלה המשיכו ואלתרו. והנה מהשיר האקוסטי הזה, שמדבר בצורה מאוד מאוד נאיבית על מהפכה, הביטלס יצאו לקטע שמסמל באופן כלשהו מהפכה, או אולי איך שמהפכה נשמעה באוזניהם. מהפכה בהקשר של השאלה מה יכול להיות שיר פופ/רוק, בטח של הלהקה המצליחה בעולם. זה כמובן לא הפעם הראשונה שהביטלס עשו זאת, אבל בהתחשב בכך שלנון ייעד את השיר הזה לסינגל, מדובר בסוג של מהפכה.
במקביל התרחשה עוד מהפכה. לפתע, בקטע האלתור, התקרבה יוקו אל המקרופון של ג’ון והצטרפה אליו בקולות. חברי הלהקה היו המומים, אבל המשיכו, ויש לי תחושה שזה דווקא הוסיף לתחושת הכאוס ששולטת בטייק. אני לא מאלה שיוצאים כנגד יוקו ומאשימים אותה בכל מה שרע בעולם. אני אפילו מחבב אותה. במקרה הספציפי הזה אני חושב שהתרומה שלה לשיר היתה חיונית. מתוך ההלם של חברי הלהקה יצא דבר טוב.
לנון סיפר: “יוקו היתה נאיבית. היא הגיעה והיא ציפתה להשתתף בביצוע כמו שהיית מצפה מכל להקה. היא הצטרפה לג’אם אבל היתה קרירות ביחס שלהם.” יוקו זכרה את זה קצת אחרת: “הסתדרתי עם כל אחד מהם, כלומר פול, ג’ורג’ ורינגו, ואף אחד מהם לא היה מרושע כלפי. הם היו מנומסים למדי בהקשר הזה. אבל האנשים שסביבם…”
האנשים שסביבם אכן לא ידעו איך לקבל את זה, אבל לא היתה לא להם ולא לשאר חברי הלהקה ברירה – מרגע זה יוקו הביעה דעה על כל דבר שהתרחש בזמן שהיתה באולפן.
אמריק סיפר על טייק 18: “(לנון) ירק את המילים עם ארס רב… נראה היה שהוא מנסה לגרש שדים פנימיים, צורח את המילים “All right” שוב ושוב… כשהגענו לסוף, הקול שלו היה מרוסק והוא היה מותש. “בסדר, הספיק לי” הוא הורה לחדר הבקרה. רינגו נראה כאילו הוא הולך ליפול. ליל הסשנים הראשון היה, בפשטות, כאוס לא נשלט, וג’ורג’ מרטין נראה מופתע ומודאג מהתחלה ועד הסוף. הוא ואני ידענו שמשהו לא לגמרי בסדר כאן, ומצאתי את עצמי חושב: למה אני מכניס את עצמי?”
הסשן הסתיים ב2:40 לפנות בוקר. שתיים עשרה שעות מאוחר יותר חזרו הביטלס להקליט לטייק 18 תוספות. ראשית היה צריך להוסיף את השירה של ג’ון. לאחר מכן הוקלט בס וכך נגמר טייק 18.
בניגוד לג’ף וג’ורג’ מרטין, אני חושב שהטייק הזה מדהים. האופן בו הוא משלב בין המוסיקה של הביטלס לאוונגרד ונסיון לצאת מתוך המיינסטרים לכיוונים אחרים הוא נפלא, וטוב מכך, הוא גם עשוי ממש טוב. תחשבו שבמקום שני קטעים – Revolution 1 ו-Revolution 9 היה נשאר באלבום השיר הזה, כשהוא פותח את הצד הרביעי במשב רוח רענן ומפתיע. אני לא חושב שמישהו היה מעביר אותו במהירות, כפי שרוב האנשים עושים עם Revolution 9. העובדה שהוא נחתך ושהחלק השני שלו הוליד את “מהפכה 9” היא, לטעמי, טעות יצירתית ועריכתית שחבל שקרתה. בואו, תקשיבו לו, אם עדיין לא יצא לכם:
ג’ון לא היה מרוצה מהשירה שלו. ב-4 ביוני הוא חזר להקליט את השירה. בריאן גיבסון, טכנאי הקלטה שנכח, מספר: “ג’ון החליט שהוא ירגיש בנוח יותר על הרצפה, אז הייתי צריך לחבר מיקרופון באופן שיוכל לעמוד יציב על הבום מעל לפה שלו. זה היה אקצנטרי מעט מבחינתי, אבל הם תמיד חיפשו סאונד אחר, משהו חדש”. נכתב בהרבה מקומות שלנון שכב על הרצפה כי הוא היה מסומם מדי. אולי. מי יודע. בכל מקרה יצא לו לא רע והקולות שהקליט לנון ביום הזה הם שמופיעים בשיר כפי שיצא לאחר מכן באלבום.
את חוסר היכולת שלו להתחייב באמת לאמירה משמעותית אפשר לשמוע בגרסה הזו – Don’t you know that you can count me out, in.
עוד הקלטות שנוספו ביום הזה הם טרק תופים נוסף ורעשים שונים ומשונים, אורגן עליו ניגן פול, גיטרה נוספת של ג’ון ועליהם נוספו לופים שונים של קולות שהביטלס הקליטו, גיטרות וצלילים שונים. כשזה מילא את הערוצים של טייק 19 נוצר טייק 20 עליו נוספו עוד הרבה לופים וקולות רקע שונים – למשל ג’ורג’ ופול כשהם שרים “Mama, Dada, Mada, Dada”. ריח החשיש עולה מהטייק הזה. מיקס ראשון לשיר נעשה מהטייק הזה והוא מפתיע מאוד. לכל מי שתהה מה הקשר בין “מהפכה” ל-“מהפכה 9” – התשובה נמצאת כאן. החלק השני של המיקס הוא לגמרי “מהפכה 9”.
זה הטייק האחרון שכולל את כל אורכו של טייק 18. מיד אחריו הוחלט לחלק את השיר לRevolution ולמונטא’ז שיתבסס על החלק האחרון שלו. לראשון קראו Revolution 1 ולשני Revolution 9 על שם הסיפרה שג’ון הרגיש אליה קשר כה רב.
אבל החלק הראשון עדיין לא היה מוכן בכדי שיצא כסינגל של הביטלס. ב-21 ביוני חזרו ג’ון וג’ורג’ כדי להוסיף לשיר חלקים נוספים. ראשית הוקלטו כלי נשיפה. ג’ון עצמו ביקש מג’ורג’ מרטין 2 סקסופון טנור, סקסופון בריטון, שתי חצוצרות וטרומבון. מרטין השיג לו שתי חצוצרות ו-4 טרומבונים שביצעו את העיבוד שכתב מרטין.
בנוסף הוספה גיטרה על ידי ג’ון שכללה את הריפים בדיסטורשן בהתחלה. והנה פרט מעניין – הנה קטע של פי.וי.קרייטון משנת 1954 בשם Do unto others. השיר היה להיט. האם אתם מזהים את הגיטרה הפותחת אותו ומופיעה גם כמה פעמים באמצעו?
כשהגיעו לשלב המיקס לנון התעקש להשאיר את קריאתו של אמריק “טייק 2” במיקס. אמריק מספר: (ההקלטה) מציגה את הופעת הבכורה המוקלטת שלי: זה הקול שלי שאומר בחיפזון “טייק 2″ ממש לפני שהשיר מתחיל. בגלל שתמיד שנאתי לשמוע את הקול שלי על טייפ, פיתחתי הרגל של מלמול מהיר ככל האפשר של מספר הטייק. ג’ון היה ממש מתעצבן מהאופן שמיהרתי את ההכרזות שלי, אז הוא השאיר את זה בתחילת השיר. זה נעשה רק כדי לעקוץ אותי, אבל לפחות זה נתן לי את ההhיחוד של להיות אחד מבין מיוחסים מעטים שהופיעו באלבום של הביטלס!”
כמו שאתם יודעים, לא הגרסה הזו היא שיצאה בסופו של דבר כסינגל. למה? בשבוע הבא אסביר וגם נבקר את “מהפכה 9” והנסיונות האוונגרדיים של ג’ון ויוקו.