I’ll Follow the Sun היה אחד השירים החביבים על ג’ורג’ מרטין מהאלבום Beatles For Sale.
אפילו ג’ון אמר עליו שהוא שיר טוב מאוד.
האמת היא שזה לא מפתיע, כיוון שהוא אכן שיר נפלא.
פול מספר שכתב אותו בסלון ביתו לאחר מחלת שפעת, כשהיה בן 16.
“כתבתי את השיר בסלון הבית בפורטלין רואד. הייתי בערך בן 16. I’ll follow the sun היה אחד מהראשונים ביותר. אני זוכר שכתבתי אותו מיד אחרי שהיתה לי שפעת. הייתי עם סיגריה – עישנתי כשהייתי בן 16 – הסיגריה של הצמר גפן. אתה לא מעשן כשאתה חולה אבל אחרי שאתה מרגיש טוב יותר אתה מעשן וזה נוראי, יש לזה טעם של צמר גפן, נורא. אני זוכר שעמדתי בסלון, עם הגיטרה שלי, מביט מבעד לוילונות התחרה שעל החלון, וכותב את זה”.
מדהים ששיר כל כך יפה, אולי אחד היפים של מקרטני בביטלס, לא היה מועמד טבעי להקלטה עד לאלבומם הרביעי של הביטלס. לפי סיפוריו של מקרטני השיר לא התמודד אף פעם קודם לכן על מקום ברפרטואר של הביטלס כיוון שלא היה רוקי מספיק. פיט בסט סיפר שנים מאוחר יותר, כי הוא זוכר את פול מנגן את השיר על הפסנתר בהפסקות שבן ההופעות בקייזרקלר שבהמבורג. פול מספר:
“לא החשבתי אותו לשיר טוב מספיק כדי להיות מבוצע על ידי הלהקה. לא הצעתי אותו בכלל. כפי שאמרתי, היתה לנו תדמית R&B בליברפול. תדמית רוקנרול R&B קשוחה בבגדי עור. אז אני חושב ששירים כמו I’ll follow the sun, בלדות בסגנון הזה, נדחפו אחורה”.
זהו הסבר שאף פעם לא באמת הבנתי. אחד הדברים המרכזיים שאפיינו את ההופעות של הביטלס בתחילת דרכם היה הרפרטואר הרחב והמגוון שלהם. האם שירים כמו Till there was you, או A taste of honey היו יותר רוקיים משיר זה? אם מותר לי להיכנס לראשו ומחשבותיו של פול, הייתי אומר שיש כנראה הבדל בין שירים שלא אתה כתבת, ולכן הם פחות רגשיים עבורך, לשירים שאתה מבצע אחרי שהם כבר מוכרים. נראה לי ש-I’ll follow the sun היה קרוב לליבו והוא חשש בתקופה ההיא להחשף עם שיר כזה.
כשהגיע הזמן להקליט את אלבומם הרביעי, עמדו חברי הביטלס בפני מצב בו לא היו להם מספיק חומרים חדשים לאלבום. שנת 1964 כללה סיבובי הופעות אינטנסיביים שנערכו בכל רחבי העולם, את צילומי סרטם הראשון ואת הקלטת האלבום Hard days night וסינגלים נוספים. כל אלו לא השאירו להם מספיק זמן וכוח לכתיבת חומרים מקוריים חדשים. לכן, למרות שהאלבום הקודם כלל כבר רק שירים מקוריים, האלבום הזה הכיל שוב את התמהיל של שני האלבומים הראשונים של הלהקה – שירים מקוריים לצד ביצועים של שירים אותם ביצעו במשך השנים בהן הופיעו. כשגם זה לא הספיק, פול הוציא את השיר המופלא הזה מהבוידם.
השיר הוקלט לראשונה בסשן שכלל הקלטות רבות. הוא הוקלט על טייפ בייתי במאי 1960.
ללא ספק השיר עדיין היה זקוק שיעבדו עליו, עם כי היופי הבסיסי שלו נמצא שם כבר בהקלטה זו.
ב-18 באוקטובר, הביטלס נכנסים לאולפן כדי להקליט שירים לאלבום Beatles for sale. בין היתר הם מקליטים את השיר הזה שעבר עבודה רצינית בעיבוד. השיר, שהיה במקור שיר סקיפל, עבר שינוי גדול בעקבות בקשה של ג’ורג’ מרטין. מרטין מבקש מג’ון לבצע הרמוניות קוליות במהלך הגשר. הקטע הזה נכתב מחדש ומרטין כותב עבורו את ההרמוניות. החלק הזה הוא שלמות, והבלדה מקבלת את הצורה המתאימה לה. אבל אז צצה שאלה – מה רינגו הולך לעשות בשיר הזה?
ג’ף אמריק סיפר: “בהתחלה הם לא הצליחו לחשוב על שום דבר שרינגו יכול לתרום לשיר – הוא ניגן על תופים בחזרה, אבל זה לא נשמע טוב, אגרסיבי מדי ומסיח את הדעת. פול רצה משהו עדין יותר. אחרי דיונים רבים, פול העלה את הרעיון שרינגו פשוט יכה על רגליו לפי הקצב, וזה עבד מצוין. צפיתי בנורמן (סמית) מציב בזהירות מיקרופון בין הברכיים של רינגו. אחר כך הוא חזר לחדר הבקרה ושינה את כל הכיוונונים כדי לתת לסאונד עומק”.
פול מספר: “באלבום רינגו מתופף על הברכיים. חשבנו אז במונחים של סינגלים. הבא בתור תמיד היה חייב להיות שונה. לא רצינו ליפול למלכודת הסופרימס, שכל הסינגלים שלהם נשמעו אותו דבר. לכן אנחנו תמיד היינו נלהבים לגוון את כלי הנגינה שלנו. רינגו לא יכול היה לשנות את מערכת התופים שלו כל הזמן, אבל הוא יכול היה לשנות את הסנר שלו, לתופף על קופסת קרטון או להכות על ברכיו”. בעיה נוספת היתה סולו הגיטרה. הסולו הפשוט הזה הפך למעמסה על כל מי שנכח בהקלטה. אמריק מספר:
“מצאתי את סולו הגיטרה הפשטני בן 8 התווים של הריסון – אפילו לא סולו, פשוט שורת מלודיה – ממש מביך. הוא אפילו לא היה אמור לנגן את הסולו הזה. בטייקים הראשונים ג’ון עשה את זה על גיטרה אקוסטית. למרות האווירה הטובה ששרתה ביום הזה, ג’ורג’ הריסון היה נרגן, אולי כי לא היה לו יותר מדי מה לעשות. בשלב מסוים הוא צעד אל חדר הבקרה והתלונן בקול ‘אתם יודעים, הייתי רוצה לבצע את הסולו בשיר הזה. אחרי הכל, אני אמור להיות הגיטריסט הראשי של הלהקה'” ג’ורג’ מרטין בסוף הסכים שג’ורג’ יבצע את הסולו באוברדאב. ג’ורג’ ניסה וניסה אבל לא הוא ולא אף אחד אחר היה מרוצה מהסולו. בסופו של דבר ג’ורג’ מרטין הודיע שאין מה לעשות, נגמר הזמן ואי אפשר לבזבז על השיר עוד נסיונות. וכך אף אחד לא יצא מרוצה. הלוואי שככה היו נשמעות כל ההקלטות שמוזיקאים לא מרוצים מהם.
אחד התחביבים שלי הוא להסתכל על שירי הביטלס (ושירי הסולו של חברי הלהקה שיצאו מאוחר יותר), ולתת להן פרשנות באספקט הרחב של המיתולוגיה של הביטלס. זוהי כמובן פרשנות שאינה אפשרית מבחינה היסטורית או עובדתית, אבל כל אחד והתחביב שלו. כשאני מסתכל על השיר הזה, אני לא יכול שלא לראות בו שיר פרידה של פול מג’ון. העובדה שהוא נכתב ממש בתחילת דרכם המשותפת הופכת את זה ליפה אף יותר. יום אחד, אומר מקרטני הצעיר ללנון, אתה תביט ותראה שאני איננו, כי אולי אז ירד גשם ולא תהיה לי ברירה אלא לעקוב אחר השמש. זה בדיוק מה שקרה. מקרטני לא היה עוזב את השותפות עם ג’ון, אם זה היה מתאפשר. הוא ניסה להאחז בה ככל שניתן. כשהבין שהגשם לא יפסיק לרדת, ושחלק נכבד ממנו זה בכלל רוק, הוא נטש וצעד לכיוון לינדה השמשית. ההדהודים של ג’ון בברידג’ מרגשים מתוך הסתכלות זו אף יותר, שכן ג’ון כמו אומר – אני לא מביע הרבה רגשות, אך זה לא אומר שהם אינם קיימים. כך יוצא שפול וג’ון שרים על כך שאין ברירה וצריך להיפרד, ויותר חשוב מזה – שניהם מכנים אחד את השני My Love. כשמקרטני יכתוב את Here Today, השיר המופלא לזכרו של לנון, הוא יוריד את החומות כבר באופן ישיר ויאמר לג’ון, האהוב שלו – I Love You.
אני מניח שאתם מבינים שבעיני מדובר בשיר יוצא מן הכלל. מה אתם חושבים עליו?