ב-6 באוקטובר 1964, בזמן שעבדו על השיר Eight Days a Week, השתעשע ג’ון בין הטייקים בריפ גיטרה. ריפ זה יהפוך מאוחר יותר לשיר I Feel Fine.
השיר הושפע מאוד מהשיר Watch Your Step של בובי פארקר, שיר ששבה את ליבו של ג’ון-
ג’ון לא היה היחיד שהושפע מהשיר הזה. הנה כמה דוגמאות לאמנים זוטרים ששאבו מהקטע השראה –
הרולינג סטונס בשירם 19th Nervous Breakdown
לד זפלין ב-Moby Dick
ודיפ פרפל ב-Rat Bat Blue.
ג’ורג’ הריסון הסביר על מהות הדמיון: “ריפ הגיטרה היה למעשה מושפע משיר בשם Watch Your Step של בובי פארקר, אבל כל הריפים במקצב הזה נשמעים דומה. ג’ון ניגן אותו, וכל מה שעשיתי היה לנגן אותו גם, וזה הפך לסאונד מוכפל.”
כתיבת שירים מבוססי ריפים של גיטרות היה הקטע של ג’ון באותה תקופה. ג’ון אמר ב-64: “כתבתי את I Feel Fine סביב הריפ הזה, כשהוא חוזר שוב ושוב ברקע. ניסיתי להכניס את האפקט הזה כמעט לכל שיר באלבום, אבל האחרים לא הסכימו. אמרתי להם שאכתוב את השיר במיוחד בשביל הריפ. אז הם אמרו: ‘בסדר, אתה יכול ללכת לעשות את זה’, כשהם יודעים שהאלבום כבר כמעט גמור”.
בראיון לפלייבוי בשנת 1980 לקח ג’ון לעצמו את הקרדיט על כתיבת השיר. בספר המצוין Many Years From Now, פול זוכר את הדברים קצת אחרת. הוא טוען שהרעיון היה של ג’ון, אבל שהשיר נכתב לגמרי ביחד. בכל מקרה, על דבר אחד הם מסכימים – לרעש הדיסטורשן בהתחלה אחראי ג’ון. פול מספר: “לג’ון היתה גיטרה חצי אקוסטית של גיבסון. היה עליה פיקאפ, כך שניתן היה להגביר אותה… עמדנו לעזוב את האולפן כדי להקשיב לטייק שהקלטנו (של Eight days a week), כשג’ון השעין את הגיטרה שלו על האמפליפייר. אני עדיין רואה אותו עושה את זה. למעשה הוא היה אמור לסגור את ההגברה. זה היה פתוח רק טיפה, וג’ון פשוט השעין אותה על המגבר כשהיא פתאום השמיע “נננננננננננננהההההההההההה! ואנחנו ישר אמרנו ‘מה זה? וודו!’ ‘לא, זה פידבק’. ‘וואו, זה סאונד נהדר!’. ג’ורג’ מרטין היה שם, אז אמרנו ‘אנחנו יכולים להכניס את זה לשיר?'”
ג’ף אמריק, שבתקופה ההיא היה עוזר טכנאי, מספר:” בזמן שהלהקה התחילה לעשות חזרות לשיר הבא שלהם באולפן עם ג’ורג’ מרטין, ניצלתי את ההזדמנות כדי לשבת בחדר הבקרה ולהרגע לכמה דקות. ניהלתי שיחה קלה עם נורמן (שהיה הטכנאי בכל התקופה הראשונה של הביטלס) על הא ודא כשפתאום שמעתי קול חזק ומצרצר שפרץ מבעד לרמקולים. ‘מה זה, לעזאזל?’, שאלתי אותו, מבוהל. המחשבה הראשונה שלי היתה שאחד הכבלים נהרס או שחלק מהציוד נפגע. ‘תסתכל’ צחקק נורמן והצביע לאולפן. הצמדתי את אפי לזכוכית חדר הבקרה והייתי המום כשראיתי את ג’ון לנון כורע ברך לפני האמפליפייר כשהגיטרה בידיו. ידענו שאם תקרב גיטרה יותר מדי לאמפליפייר, היא תשמיע צווחה, אבל ג’ון, לראשונה, השתמש בזה באופן מבוקר.”
באותו ראיון לפלייבוי שהזכרתי קודם לכן, ג’ון וידא שיהיה ברור של מי הקרדיט לפידבק ולשיר: “זה לחלוטין אני. כולל הגיטרה עם הפידבק הראשון אי פעם. אני מאתגר כל מי שרוצה למצוא הקלטה… אלא אם זו הקלטת בלוז ישנה משנת 1922… שמשתמשים בה בפידבק באופן הזה… אז אני תובע את הראשוניות עבור הביטלס. לפני הנדריקס, לפני “המי”, לפני כולם. הפידבק הראשון על תקליט”.
לנון צודק, כמובן. אבל האם השימוש שעשו הביטלס בהקלטה הזו באמת שוות ערך לשימוש שעשו זמן לא רב לאחר מכן בהקלטות הנדריקס, The Who ואחרים? אפשר להתווכח על זה. בקטע קצר שמופיע באנתולוגיה, יושבים פול, ג’ורג’ ורינגו ומתייחסים לפידבק בשיר. פול, כמובן, ממשיך את טענתו של לנון. הריסון, לא יכול שלא לצחוק, מגחך ואומר “אנחנו המצאנו את הנדריקס”. פול לוקח את זה ברצינות וידיו של הריסון מראות ששוב הוא לא לגמרי יכול ללכת בביטחון אחר ההצהרות הבומבסטיות של חברו.
כמה ימים לאחר תקרית הפידבק הגיע ג’ון לאולפן ואמר לרינגו שהוא סיים לכתוב את השיר, אבל שהוא לא משהו מיוחד. הלא משהו מיוחד הזה הפך ללהיט הבא של הביטלס, כשיצא בנובמבר 1964. עד סוף השנה מכר הסינגל של I FEEL FINE למעלה ממליון עותקים. בנוסף הביטלס שברו שיא חדש – יותר מעשרים שירים במצעדי הבילבורד היו שלהם, 6 מתוכם הגיעו למקום הראשון.
השיר הוקלט ב-18 באוקטובר ב-9 טייקים. הפידבק היה קיים כבר מהשלב הראשון. הוא נוצר על ידי גיטרת הגיבסון של ג’ון כשהיא נתמכת בבס של פול. את התיפוף המצויין עיצב רינגו על Watch Your Stap של בובי פארקר בשילוב עם What’d I Say של ריי צ’ארלס –
אני לא יודע כמה חשיבות אומנותית אמיתית היתה לפידבק בשיר, אבל ללא ספק החשיבות האמיתית שלו היא בכך שהוא מדגים איך כבר בשנת 1964, בשיא הביטלמניה, הביטלס הפכו ללהקה שהסקרנות וההתנסות מובילה את יצירת המוסיקה שלה. אין ניסיון שלא שווה לנסות אותו. אין חוק שלא שווה לשבור.