חג שמח חברים! אני מקווה ששנתכם ערבה בסוכה ושלא נדקרתם מסכך טועה. היום כמובטח, נסיים את סדרת הכתבות של הגברת מורין קלייב. סדרה שהתפרסמה בתחילת 1966 ב’איבנינג סטנדרט’. אם תרצו לחזור ולפשפש בתרגומי ארבעת הכתבות הקודמות בסדרה על החברים ג’ון, רינגו, ג’ורג’ ופול.
היום בחלק האחרון, המוח מאחורי הביטלס. בריאן אפשטיין המנהל המהולל שבחייו הוא היה חידה. מורין קלייב ניסתה לפצח אותה וגילתה דברים מעניינים, בין היתר שהוא מעריץ של ספרד, שחקן בנשמתו עם שאיפות אומנותיות, יש לו ארבעה חברים טובים והוא ממש עשיר.
הנה תרגום הכתבה החמישית והאחרונה בסדרה.
אחרי החיים של הביטלס – האיש מאחורי הביטלס וכיצד הוא חי – חלק 5. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 1 באפריל 1966 – מאת מורין קלייב.
הרבה תאוריות פותחו לגבי בריאן אפשטיין: הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל …עד כאן התאוריות: זה מה שאפשטיין עצמו אמר בראיון עבור מורין קלייב.
בריאן אפשטיין הוא המנהל של הביטלס וככזה חושבים שהוא עשיר מכל אחד מהם. ציינתי זאת מכיוון שהביטלס חושבים שזה חשוב. אם שואלים אותם איך הם מרגישים לגביו, הם אמרו: “בתור התחלה, הוא מרוויח יותר כסף מאתנו, לא? כל מי שמרוויח יותר מאתנו לא יכול להיות טיפש”. התהילה והעושר של מר אפשטיין נשענים על כך שהוא האיש היחיד בעולם שהביטלס מכבדים, כך שתדע מדוע הכסף משמעותי.
אנשים לעיתים שואלים, איך הוא באמת? קשה לומר.
הוא בן 31, מנומס ומאופק, נראה רענן ומסודר באופן אובססיבי. פניו צעירים להפליא, חסרי הבעה ולא מסגירים. החליפות שלו מגיעות במספרים עצומים מ’האנטסמן’, החולצות עשויות מבטיסט [כותנה משובחת] ונרכשות מ’טארנבול’ ו’אססר’ והנעליים מ’פינט’. יש לו עניבה שחורה תפורה ממשי תאילנדי ושעון זהב לבן. החפתים מזהב לבן כמו מארז הסיגריות והמצת.
המפוכח – והאגוצנטרים…
ההבדל בין האיש הצעיר, המפוכח והרהוט הזה לבין הביטלס ההפכפכים והאגוצנטריים הוא יותר מדי עבור אנשים. בשלושת השנים האחרונות, פותחו הרבה תאוריות לגבי בריאן אפשטיין. הוא נוכל, הוא ישר, הוא איש עסקים קשוח, הוא איש עסקים כושל, הכל היה כשרון, הכל היה מזל. מר אפשטיין שייט בין ההשערות הללו בכבוד. החל מ NEMS Enterprises, שכיום הוא מנהל שישה משרדים שונים בלונדון, הוא שוכר תיאטרון ומפיק סרטים. הוא אפילו ביים מחזה לפני כמה ימים. הוא אמיד מאוד אבל זה הדבר היחיד לגביו שאפשר להיות בטוחים בו במידה סבירה. הוא חולק עם הארולד מקמילן [ראש ממשלת בריטניה לשעבר] את היכולת לא להיות נוכח כשיש מבוכה כלשהיא. הביטלס עולים על בריקדות מול צלמי מגזין ה’פאריס מאטץ’ ומר אפשטיין נודד משם. מסיבת עיתונאים בניו יורק הופכת קשוחה ומר אפשטיין לוגם תה סיני ואוכל אשכולית צוננת בחדרו בקומה העליונה. “השיער שלי עומד בקצה”, הוא אמר, “אבל כך שאף אחד לא יבחין”.
הוא שמח להיות חידתי. אוסף התקליטים שלו מכיל את בטהובן וגם את אלמה קוגן. מיס קוגן היא חברה שלו אבל באיזו תדירות הוא משמיע את בטהובן? אף אחד לא יודע. התנהגותו מבלבלת. הוא יכול להיות חם ובוטח ברגע אחד ולהעניק לעצמו אוויר וחסד ברגע אחר. ההבלים הקטנים שלו משעשעים וגם הוא צוחק מהם. כתובת המיקוד הטלגרפית שלו למשל היא Nemperor [משחק מילים על קיסר NEMS]. המזכירה שלו יושבת בביתו במשרד המכיל שני דיוקנאות בגודל טבעי שלו שצייר דיוויד ביילי. “כל פעם שאני מביטה”, סיפרה הנערה המסכנה, “הוא עומד שם”, יש את הסיפור שבו עיכבו מטוס עבורו בבהאמאס ובהמשך הוא התלונן על כך שהוא המריא באיחור. הוא מגיע ממשפחה יהודית אורתודוקסית ממעמד הביניים בליברפול. הצלחתו האישית לא טמונה בכסף שהרוויח אלא בביטחון העצמי שצבר. לא היו לו חברים בבית הספר וגם לא בצבא וכמה מעטים ב RADA [Royal Academy of Dramatic Art – האקדמיה המלכותית לאומנות]. החברים האמתיים הראשונים שלו היו הביטלס – חבורה מוזרה להתחיל איתה. הוא מתארך אירועים בחייו לפני ואחרי הביטלס. “תמיד הייתי משוגע על לוחמת שוורים”, הוא אמר, “תמיד – אפילו לפני הביטלס”.
הוא מתגורר בבית ענוג ליד שגרירות אירלנד. אפשר לדמיין שהוא אוהב להיות בבלגרביה [מחוז בלונדון]. “בלגרביה, לונדון 1964” הוא כתב בביוגרפיה שלו. הוא נפעם מהבית ובצדק, הוא יפה מאוד. “בחרתי הכל בעצמי”, הוא אמר, “וזה לקח שנה שלמה”.
הבית מלא בפרחים שסידר דומניקו, הבעל של הזוג האיטלקי שדואג לו. הם נמצאים במרתף הסמוך למרתף היינות הגדול שמר אפשטיין צייד בבקיאות. בחוץ ברחוב מונחת הרולס רוייס האדומה שלו. במוסף סמוך נמצאים הבנטלי קונטיננטל האפורה והמיני שלו. “המיני” ,הוא אמר, “היא מיד שנייה”. חדר האורחים הוא קליל ואוורירי, משי יפני על הקירות. “זה קל בתחושה”, הוא אמר, “זה תמיד קורה כשאני מקשט”. יש לו שני ציורים של לורי, שניים של ראסקין ספירס, ציור שמן גדול של גברת שאוכלת אפרסק והדפס של קאנטלו מהמועצה לאומנות שנשכר לשבוע. אזור העבודה שלו מחופה פאנלי עץ אורן, אזור שלם שמסתיר תקליטים, טלוויזיה ומסך קולנוע. הוא השתעשע ברעיון להחביא את אלו עם שדרות של ספרים מזויפים והביטלס היו כל כך המומים שהוא ויתר על זה. “זה היה יכול להיות שונה”, ג’ון לנון אמר ברגש, “אם הוא היה עושה זאת על תקרה שלמה או אפילו חדר שלם”. “יכול להיות שהחלטתי בעצמי”, מר אפשטיין אמר באופן נואש מעט “שלא לא יהיו לי שדרות הספרים האלה”.
אל קורדובס, נורייב וביטלס…
חדר השינה שלו הוא מה שהוא מכנה הסוויטה הראשית. יש מיטה ענקית ושולחן נוסף. לעיתים קרובות הוא קורא חוזים במיטה. חדר הרחצה מלא באריחי פסיפס ברצפה ובגובה של חצי מטר עם פניו של אל קורדובס [לוחם שוורים ספרדי]. הוא מת לעשות סרט עליו ובצדק הוא חושב שזה יהיה רעיון נהדר לצור סרט בן שלושה חלקים על קורדובס, נורייב [רקדן הבלט הרוסי] והביטלס. “כנראה שכולם יסכימו”, הוא אמר, “למעט הביטלס”. בחלק העליון של הבית נמצא חדר גדול ונוח. “עבור רגעי הלילה המאוחרים שלי”. החדר מלא בגביעים שהביטלס נתנו לו, תמונות של סילה בלק, גרי והפוסעים והביטלס. יש שם את נרתיק האקדח שנתן לו הקולונל טום פרקר [המנהל של אלביס], מכונת תקליטים והגה של ספינה גדול שמחובר לרצפה. הוא מודאג לגביו בטח אחרי החוויה עם שדרות הספרים. “אני באמת צריך לעשות עם זה משהו”, הוא אמר, “אפשר לפתוח איתו דלת או משהו אבל עדיין זה לא יהיה נכון. אין בו תועלת כשהוא סתם עומד שם”. הבית מרושת באינטרקום. דומניקו נשמע: “מר ג’ורג’ הריסון הגיע לראות אותך אדוני”, או “ארוחת הצהריים מוגשת אדוני”. הוא מארח הרבה מאוד והאוכל והשתייה טעימים. הוא מתכנן להפוך את המוסך – שאינו מספיק למכוניות שלו, לבר ספרדי. הוא מעריץ את ספרד ומגיע לשם בכל תירוץ. זה המקום היחיד שבו הוא מתעמל. “אני הולך כשאני בחו”ל”, הוא אמר. לאן הוא הולך? “אני פשוט מסתובב”.
עם הביטלס
הוא לא איש עסקים קונבנציונאלי. הוא לא משתמש במנורת קרני השמש הרפואית שלו, הוא לא הולך לישון בזמן ולעיתים קרובות הוא לא מתעורר בזמן. הוא ידוע בכך שהוא מחמיץ ישיבות הנהלה באשמתו. ערב עבורו הוא לא על מנת לאגור אנרגיה למחר. הוא כדי ליהנות במסיבות, פאבים באיסט אנד ובהימורים. “אתה עושה משהו הערב?” שאל ג’ורג’ הריסון. “רק בשעות הערב המוקדמות” אמר מר אפשטיין בזהירות. הוא ערך ארוחת ערב לכמה סוכני תיאטרון. חוזים גדולים שוכבים לא חתומים במשך ימים בזמן שהוא מחפש את הסינגל הבא עבור סילה. “אני לא במצב רוח טייקוני היום”. זה מוציא את הצוות שלו מדעתם. “אני מרגיש קצת אשם לגבי זה”, הוא אמר. “אבל תמיד נחמד לעבור מפגישת רואי חשבון כבדה למו”ל שישמיע לי שירים נחמדים”. ההתלהבות הזו מדברים אחרים מלבד אלו שעושים כסף, אופיינית לו. המיזמים שלו בתיאטרון לא היו עבור זכיות כספיות. “יותר עבור הצלחה” אמר. בליבו הוא כלל לא איש עסקים. השחקן הכושל שבו חזר לחיים בצורה של עניין בתיאטרון לגיטימי. “הייתי רוצה לעשות משהו לבדי”.
הוא מרוצה להיות המושל של בית הספר המרכזי לאומנות. הוא מאוד רוצה לכתוב מחזה. הוא כבר כותב שירים. “רק פיסות שירה” הוא אמר. “דברים ציוריים – סוג של מצב רוח”. “אפי”, אמר פעם ביטל, רגיש כמו חוט חשוף.
הוא הוחמא כשזפירלי [במאי איטלקי] הגיע לביתו אבל עדיין לא העז להציג את עצמו בפני אורסון וויילס כשישבו ב שולחנות צמודים בוולנסיה. “אורסון ויילס הוא האיש העצום ביותר”. הוא קורא רומנים אמריקאים עכשוויים וכל מגזין מתקבל על הדעת. כולם נערמים בקאנטרברי. הוא אומר שהוא סוציאליסט בנשמתו וזה מעצבן כי עם הכסף שלו זה היה נחמד להיות שמרן.
הביטלס הם ‘הבחורים’ עבור בריאן אפשטיין, סילה היא סילה והשאר הם “האמנים האחרים שלי”. הוא אוהב אותם, אבל הכי הוא אוהב את הביטלס. אם יש דבר אחד שהופך את בריאן אפשטיין לאדם יוצא דופן, זו היכולת שלו להסתדר איתם. לנהל, לנווט, לשדל, לשכנע ולהניא את ארבעת הצעירים הכי קנטרניים ובעלי רצון עצמי, במשך תקופה של 4 וחצי שנים שלקח להם להפוך למפורסמים בעולם וזה הישג מדהים באמת. הביטלס יודעים שרק הוא יכול היה לעשות זאת. הם החברים הכי טובים. הוא קונה להם מתנות כשהוא בחו”ל, הם מזמינים אותו לחופשות איתם. הוא אוהב את נשותיהם בצורה נוגעת ללב. “אני כל כך מקנא בחיי הנישואים שלהם” הוא אמר “לא יכולתי להתאים את עצמי לכך אבל אני מקנא בזה בצורה מסוימת. רק להיות עם רינגו בבית גורם לי להרגיש בטוח”.
פול: מאחר מאוד, נקי מאוד.
האוטוביוגרפיה שלו מצביעה שהוא למד כבר בימים הראשונים איך להתמודד איתם. פול לא הצליח להופיע לפגישה חשובה. ג’ורג’ אמר שהוא מתקלח. “הוא הולך לאחר מאוד”, אמר מר אפשטיין, “לאחר מאוד”, ג’ורג’ הסכים, “אבל הוא יהיה נקי מאוד”. מר אפשטיין הבין עם מה הוא מתמודד. עכשיו אם יש עימות, הם מנצחים אבל הוא זוכה בנקודה. הביטלס מעריכים אותו כי הוא תמיד היה בצד שלהם, נושא את הצער שלהם, נלחם בחברות התקליטים, היה חסר מילים מסיפוק כשהם טיפסו במצעד האמריקאי וצחק בהיסטריה מהסרטים שלהם. כששאל אותם אם אכפת להם אם ימכור את העסק לחברה גדולה יותר, הם אמרו שלעולם לא ישירו תו נוסף.
ג’ון לנון אמר: “הוא היחיד שאנחנו לוקחים ממנו דברים. הוא אחד מעלינו. כל השאר נוטשים כשאנחנו מתחילים לצרוח עליהם כי הם מפוחדים. לא יכולנו להיות מנוהלים על ידי אף אחד חוץ ממנו – אף אחד אני אומר לך”.