שנה טובה חברים!
אני מקווה שאתם חשים בטוב ומתמודדים עם הסגר או מה שזה לא יהיה. אנחנו כאן כדי להנעים את זמנכן/ם ובין הכנות לפרק הפודקאסט הבא שלנו שמסתמן כמעניין, הנה תרגום הכתבה הבאה בסדרה של הגברת הנועזת, מורין קלייב ששמה נפשה בכפה, הסתובבה עם כל חבר ביטל ב 1966 והביאה את רשמיה. תוכלו לקרוא בבלוג את הכתבות שעשתה על ג’ון, רינגו וג’ורג’.
היום בחלק הרביעי, נהיה עם הביטל האחרון, בחור חביב בן 23, שמו הוא פול מקרטני והוא מצטייר כעפרון החד בקלמר שנקרא הביטלס או בקיצור סחי.
מה על הפרק?
ציטוטים מהמלט, קצת פוליטיקה, מוסיקה קלאסית, רצון לעשות מוסיקה אלקטרונית, פתק עם שיר זניח על גברת אלינור ריגבי שמונח בכיסו וביקורת על אמריקה כי זה תמיד טוב.
איך ביטל חי מס’ 4: פול נשאר לבדו: בתחרות להשיג את המוסיקה. פורסם ב’איבניניג סטנדרט’ ב 25 במרץ 1966 מאת מורין קלייב.
פניו של פול מקרטני לעיתים קרובות עוטות הבעה של חפות מתוקה, חמורת סבר ובוטחת. ההבעה הזו היא דיי מושכת, אבל אין שם רמז לדמותו. אלו שאוהבים לחשוב על פול שכתב את Yesterday, אותו שיר של יופי כואב, יעשו טוב אם יזכרו שהוא עצמו תמיד קרא לו ‘ביצים מקושקשות’.
הוא איש צעיר בן 23, מעניין ומתוחכם. הוא הגיע למסעדה עם ספר שזה עתה רכש, ספר כיס יקר ומשמעותי למראה שנקרא In the Bronx and Other Stories (‘בברונקס וסיפורים אחרים’). הוא פתח אותו במקום אקראי, עשה פרצוף רציני ובקול חגיגי התחיל לקרוא בקול: “ללוסי לא היו תחתונים…”.
התכנית המפלגתית-פוליטית של פול היא יותר בתים, יותר אוטובוסים ויותר קצבאות זקנה לכולם.
הוא גבוה, קליל, לבוש בקפידה ומסודר. שיערו אף פעם לא ארוך מדי ולעולם הוא לא יישאר חסר מילים. הוא קנטרן נוראי וחקיין מצוין. יש לו קסם מרושע, שנינות מרתקת, אינטליגנציה ביקורתית וכשרון עצום. עם פול לעולם לא תצא טוב עם הערה לא שקולה או זיכרון מעורפל. הוא מודע לעצמו, עצבני, חסר מנוחה והוא עוד יפתיע את כולנו בסופו של דבר. הוא חצי ביטל וחצי לא. הוא שקל לגור עם האחרים בוויברידג’. “חשבתי שאולי כולנו צריכים לגדול יחד”, אבל הוא אמר, “אני לא רוצה לחיות בוויברידג’. to thine own self be true הוא מצטט מהמלט (השיחה אתו מפולפלת כמו קומדיית רסטורציה בריטית עתיקה. זה עשוי להביך). O, sceptred isle זה משפט שהוא אוהב, אבל הוא לא ממש מייחס אותו למשהו ספציפי.
פול גר לבדו בלונדון. “אני אוהב את המראה של לונדון”, הוא אמר. הוא הולך לסרטים, פותר תשבצים, נוהג לבדו ב’מיני’ שלו או באוסטין מרטין די.בי. 6 שלו, הולך לקניות, מקיים פגישות ומגלה את מה שהוא רוצה לדעת. הוא לא סובל מהומות כמו נהגים ומכוניות עם חלונות שחורים. “אני חושב”, הוא אמר בשנינות, “להשיג אופניים עם חלונות שחורים”. הוא נהנה להלך ללא שיזהו אותו, הוא מתכנן לצאת ולהיכנס מהמדינה, מת על תחפושות ומתענג על כתיבת שירים תחת שם בדוי: ברנרד ווב, סטודנט פריזאי. לאחרונה הוא עושה סקי. צלם ניגש אליו ואמר לו, “אתה פול מקרטני”, “מי אני?” אמר פול עם ההבעה הידועה שלו, והאיש הלך. יתכן שתקופת החיזור שלו עם מיס ג’יין אשר היא זו שגרמה לו להיות כל כך חשאי. אם מישהו יחמוק עם חתונה שקטה, זה יהיה פול.
פול וג’יין אשר
הסכנה שבלהישמע כמו ג’ונתן מילר
כרגע הוא נמצא בתכנית לשפור עצמי שהוא נבוך לדון בה, אבל מוחו תוסס לכל הדעות. “אני לא רוצה להישמע כמו ממשיך של ג’ונתן מילר [במאי תיאטרון בריטי]” הוא אמר, “אבל אני מנסה לדחוס פנימה הכל, את כל הדברים שהחמצתי. אנשים אומרים, מציירים, כותבים ומלחינים דברים. דברים נהדרים, ואני חייב לדעת מה אנשים עושים”. יש לו שיעור מוסיקה ממלחין. “שבשום פנים ואופן הוא לא חבר”, הוא אומר בהערצה. “בבית הספר מעולם לא הגעתי רחוק מאשר תרגיל של 6 אצבעות (בדיחה סאטירית) ויום אחד הרגשתי כמו אדם זקן שיושב ואומר ‘הלוואי שהייתי לומד לקרוא מוסיקה’, אז התחלתי ללמוד”.
אחד מקטעי המוסיקה הראשונים שהוא כתב היה משהו עבור החברה שלו ג’יין, קטע לניגון עבור גיטרה קלאסית. הוא מוקסם ממלחינים כמו סטוקהאוזן ולוצ’יאנו בריו. הוא מת לכתוב מוסיקה אלקטרונית בעצמו. חסרים לו רק המכשירים. הוא מוקסם מעבודתו של המחזאי הצרפתי אלפרד ג’רי (אובו קוקו, אובו רוי [הערת המתרגם: בשנות ה 90 הוא קרא לתסכית הרדיו של ‘אובו ג’ובו על שמם]) וממשיך לעודד את בריאן להעלותם על הבמות כאן. הוא היה רוצה לצייר והוא היה רוצה לכתוב. אלוהים יודע מה הוא מצייר וכותב תחת שם בדוי ברגעים אלו. הוא לא רואה גבול לאפשרויותיו. אידיאלית הוא היה רוצה לדעת הכל. “אכפת לי כשאנשים יודעים דברים שאני לא”, הוא אמר. “אומר לך מה מרגש אותי וזה היחס של אנשים כלפי מוסיקה, ציור והתרבות ב ה’ הידיעה. אם פועל נראה יוצא מגלריה זו בדיחה. אם כל מה שהוא היה רוצה לעשות זה לברר על מועדוני חשפנות בהמבורג, החברים שלו היו חושבים שזה בסדר”.
אביו של פול היה מוכר כותנה ואמו הייתה מיילדת. היא נפטרה כשהוא היה בן 14. הוא יכול להיזכר כשהוא היה בן 5 ועמד בחצר האחורית של אמו. (ווסטרן אווניו 72, ספייק) ושאל את עצמו מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול. “שום תשובה לא הגיעה אליי”, הוא אמר באכזבה. הוא אוהב תוצאות מהירות. הבעיה צצה שוב כשהיה בן 17. “היו לי את הנתונים להתקבל למכללה למורים, אבל הייתה לי אימה מלעשות משהו רגיל”.
התהילה יורדת מכרטיס החנייה שלך
וכך הוא לא מילא את הטפסים למכללה. “עם דברים שאני לא רוצה לעשות”, פול אמר, “ובכן אני פשוט לא עושה אותם”. הוא סיים בביטלס. “ידענו שמשהו יקרה במוקדם או במאוחר. תמיד היה את ה’כוכב בית לחם’ שהוביל אותנו. תהילה זה כל מה שכולם רוצים, בצורה זו או אחרת. בטח יש מיליוני אנשים בעולם שמעוצבנים מכך שלא גילו אותם. “מה קורה?” הם שואלים את עצמם. “התהילה בסופו של דבר יורדת מכרטיס החנייה שלך, כי ההוא רוצה חתימה, ותהילה זה כשאישה בת 50 עם פוני מפריעה לך באוכל. ארבעתנו מוכרים כמעט לכולם בעולם, אבל אנחנו לא מרגישים כאלה מפורסמים. אני מתכוון שאנחנו לא מאמינים בתהילה שלנו בצורה שבה זאה זאה גאבור [השחקנית] מאמינה בשלה”.
בהיותו כותב שירים הוא עכשיו עשיר מאוד. הוא למד להיות ממושמע עם כסף. “אני אוהב את הרעיון של דברים מפוארים ועשירים כמשהו חדש”, הוא אמר, “אני אוהב נהגים כחידוש. אבל קחי את ג’ון כדוגמא – ג’ון גילה שהוא אוהב שוקולד ‘בורנוויל’. הוא הזמין משלוח, וזה היה מפוזר על כל שולחן בבית. תוך שבוע הוא לא יכל לראות את זה. למדתי לעשות דברים בחלקים קטנים. אם יכול להיות לך הכל, אין בכך טעם נכון? אני לא חושב שאני רוצה הרבה יותר כסף” [הערת המתרגם: פה פרצתי בצחוק]. התעניינותו בפוליטיקה מוגבלת לבחירות הכלליות. “בדיוק כמו הקרב בין לייסטון-קליי [קרב האגרוף בין מוחמד עלי לסוני לייסטון]”, הוא אמר. “הנה 2 אנשים מלקים אחד את השני – אחד מהם מתבדח שהוא לא רואה את השני, והשני מתחזה להיות הילד שבוכה בבית הספר כי הם הפסידו את משחק הכדורגל בשבת”.
“הדבר הנוראי הוא לראות אותם [הפוליטיקאים] מסתובבים ומתאימים את עצמם על מנת להתחבר עם האנשים. ‘תשכחו מחליפת 50 הגיני’ הם אומרים ואז הם אומרים ‘הו תראו היא קרועה בדיוק כמו שלכם’. אחרי שווילסון קיבל מכה בעין הוא היה חייב לומר ‘אני לא אגיש תביעה’. אסור לו אפילו להתעצבן – אני מהמר שהוא רצה לסובב את הצוואר של הממזר הקטן”.
הוא הוטבל כקתולי אבל עניינו בדת קלוש. אלמלא עניינו בחיים שלאחר המוות, הוא היה קורא לעצמו אתאיסט. הוא כבר לא אובססיבי לדאגה לכך שיזדקן. “זה כבר שחוק”, הוא אמר. “אם הגוף שלנו יישאר צעיר, זה אומר שגם המוח יישאר צעיר, ואף אחד לא רוצה את זה. אבל ברטרנד ראסל [פילוסוף בריטי] נראה טוב – לא אכפת לי להיות כמוהו”.
מפתיע למצוא אותו בעד סובסידיה לאומנות ובצד של ה BBC. מה שאמריקה צריכה לדעתו זה BBC משלה. “בין אם אתה רוצה להאזין לזה או לא”, הוא אומר, “זה שם”. “אין להם כמעט הצגות בטלוויזיה באמריקה. כאן יש לנו המון הצגות. אתה שומע אנשים אומרים ‘אני אוהב מחזה טוב’. ובכן באמריקה כמו ב 1984, מחזות הם מחוץ למילון. כך הם רצו זאת”.
אמריקה, שם האיש השחור הוא כ*** מלוכלך.
“זה מעציב אותי עבורם. זו מדינה מחורבנת בה כל מי ששחור נראה כמו כ*** מלוכלך. יש פסל של כ*** טוב מסיר את הכובע ומתנהג בנימוס בתוך מרזב. ראיתי תמונה שלו. אנחנו מסתכלים על דברים טוב יותר כאן. יש לנו מיליוני אגודות קטנות שמשמרות דברים. יש לנו אגודה לשימור חביות בירה ואגודות קטנות של ג’ון בדג’מן ואגודות לאיסור פצצות. הוא ממשיך עם המשפט שלו O sceptred isle, ועובר לדון כיצד הוא מעוניין לקרוא לעניין המתבגר.
הוא חושב ש’מגיע’ לאמריקאים והוא מאושר שהם קיבלו את זה מאתנו. “הנה הם באמריקה” , הוא אמר, “עוברים הכשרה ביתית לבגרות עם עקרון החיים הבלתי מעורער שלהם. שיער קצר שווה גבר, שיער ארוך שווה אישה. ובכן נפטרנו מהמוסכמה הזו עבורם”. “אי אפשר לעבוד עליי שהדור האחרון היה יותר מוסרי מאתנו. הם החביאו זאת טוב יותר. כשאתה מוציא את זה מאנשים, אתה מבין שהם היו גרועים כמונו, רק שהם צמחו מזה”. “אולי”, הוא אמר, עם אוויר של נגיעה באמת, “אולי הם התעייפו מזה”. הוא לא יודע מה יעשה בהמשך. הוא בטוח שזה יהיה מרגש. הוא בקרוב יעבור לבית שקנה בצפון לונדון. הוא נבנה ב 1830 והוא הבית האלגנטי ביותר באנגליה. זה לא מספיק עבור קסמו של פול, יש לו גם פנס רחוב בתוך השער הקדמי.
הבית החדש בקאבנדיש
הוא מוכן לנהיגה לווייברידג’ כדי לכתוב שירים. היה לו בכיס אחד על בדידות והזדקנות. למעשה זהו שיר נוגע ללב. הוא עוסק במיס אלינור ריגבי. “אלינור ריגבי”, הוא מתחיל להקריא, “אוספת את האורז בכנסייה היכן שהתרחשה חתונה”. כמו שאמרתי, לפול אין רמז על מה שיריו. “אני לא יודע אם אנשים פואטים התנסו בדברים כדי לכתוב עליהם, אבל אני יכול לומר לך שהשירים שלנו כמעט ברובם דמיוניים. 90 אחוז דמיוניים. אני לא חושב שבטהובן היה במצב רוח מרושע כל הזמן. הוא היה?”.
פניו של פול לבשו ארשת רצינית מתוקה. “או”, הוא אמר, “בטהובן לא יכול להיות בדיוק כמונו, אחרי הכל”.
