שבוע טוב. אני מחפש איגלו 4 וחצי חדרים עם חלון לים התיכון. אם מישהו שמע על אחד פנוי, קוראים לי אורי ואני בתהליך התכה מתקדם. יש כאלה ששפר עליהם מזלם והם נולדו בליברפול הצפונית והקרירה ובאוגוסט הם מסתובבים להם עליזים ושמחים בלונדון עם סוודר ומטריה. אחד שכזה הוא צעיר בשם ג’ורג’ הריסון שב 1966 הספיק להיות הגיטריסט של הלהקה הטובה בעולם והוא רק בן 23. הכתבת מורין קלייב התלוותה אליו ליום שלם בסדרת הכתבות שעשתה על חברי הביטלס עבור ה’איונינג סטנרט’. היא גילתה לנו מה הוא חושב במיוחד על אבוקדו, כיצד נראים חיי הנישואים שלו עם פאטי בת ה 22, היכן הוא מתגורר ומה שאיפותיו. מבחינתי זה רגע נהדר בזמן להכניס את זכוכית המגדלת על ג’ורג’, רגע לפני המפץ הגדול. חצי שנה לפני הפסקת ההופעות של הביטלס שתפיק ממנו אנחת רווחה גדולה ורגע לפני שיממש את חלומו ללמוד סיטאר אצל ראבי שאנקר. כל זה לא משנה את העובדה שמעל הכל תמיד תמיד מרחף הצל הענק שמטילים עליו לנון ומקרטני.
היום התרגום המלא ל ‘איך ביטל חי – חלק 3 – ג’ורג’ הריסון – אבוקדו עם כל דבר…’.
פורסם ב 19 במרץ 1966 ב’איוונינג סטנדרדט’ מאת מורין קלייב.
ג’ורג’ הריסון, בן 23 הוא הביטל הצעיר ביותר והפחות מוכר. הוא לא אחד מהשניים ששרים והוא לא רינגו. בהחלט ישנם אנשים שאוהבים אותו הכי מכולם בגלל שהם חושבים (בטעות) שאף אחד אחר לא. “ג’ורג’ הישן והטוב”, ככה הוא נהג לראות את עצמו, “ג’ורג’ הממוצע והזקן, מהלך בכבדות, פשוטו כמשמעו”. למעשה הוא דמות בעלת רצון חזק ובלתי מתפשר עם יחס ישר למה שהוא מחשיב להיות האמת, וקפדן עוד יותר לגבי זכויותיו. “רציתי להיות מצליח”, הוא אומר. “אף פעם לא רציתי להיות מפורסם. אני יכול לומר לך שאני מפורסם יותר ממה שרציתי להיות. אף פעם לא התכוונתי להיות ‘ביג דיל’ “. אחר כך מגיעה חתיכה טיפוסית של הגיון הריסוני: “אנשים תמיד אומרים ‘עשינו אותך מה שאתה’ ובכן אני עשיתי את מר הוביס מה שהוא ואני לא הולך מסביב וזוחל בשעריו ומנתץ את החומות מסביב לביתו. אני לא מבין את ההתנהגות הגסה של חלקם. אני מניח שהם מרגישים מוקטנים ורוצים משהו מארבעה פראים מלוכלכים כמונו”. הוא דיי עצמאי. האחרים חושבים שהוא קצת שונה ולמרות שהם צוחקים עליו, לעיתים קרובות הם עושים את אותם הדברים בעצמם. הוא היה הראשון לעבור מחוץ ללונדון והראשון להתעניין במוסיקה הודית. הוא לא צופה בטלוויזיה בכל שעות הערות שלו והוא חושב שרולס רוייס נראית נורא. הוא אוהב להתעורר בבוקר ב 10:30 ויש לו רעיון מהפכני שהביטלס צריכים להתעמל. “רק לשחות” הוא אומר בחופזה, “לא התעמלות שאפשר להרגיש אותה. אני רוצה שכולנו נהיה בריאים ולא נלך למועדונים”. נראה שהמודעות העצמאית עזבה אותו בימים המוקדמים בליברפול כשהוא נהג לעמוד בתחנת האוטובוס לבוש בחליפת עור שחורה, מגפי קאובוי לבנים, וכובע ורוד חיוור. כשהאוטובוס הגיע הוא היה עולה עליו עם גיטרה, מגבר, ומין בס שהיה מורכב מתיבת תה. ג’ורג’ אוהב להיות עצמו ומתחרט במרירות שנטש את ההרגלים המוקדמים שלו לאכול ולישון על הבמה. “היינו צריכים לדבוק בזה” הוא אמר, “לאכול טוסט וצ’יפס יחד עם עוף. אנחנו כל הזמן רק גוזרים את השיער שלנו ואומרים את כל ה’כן אדוני לא אדוני, 3 שקיות מלאות אדוני’ כדי להיכנס”.
הוא גר באישר עם אשתו הצעירה פאטי בבונגלו מואר ולבן שמוקף בחומת אבן ישנה. “זה היה חלק מהשטח הכפרי של המלכה ויקטוריה” הוא אומר בגאווה, ול’קלייב מהודו’ היה אותו גם לזמן מה. זה קיר של ה’נשיונל טראסט’ – אסור לך לשבור אותו או משהו כזה”. הוא הוסיף בפואטיות שהוא זוהר באדום בשקיעה.
יש לו עוזרת בית בשם מרגרט, יש לו פרארי, 2 מיני [מיינור], 48 כרכים עשויים עור על ההיסטוריה הצרפתית, הדפס של סידני נולאן שהוא אוהב, יש לו חממה, חדר מוסיקה עם מכשירי הקלטה, מכונת תקליטים קטנה וקירות מכוסים בגיטרות.
קטורת אחרי החתונה
בתפאורה הזו הוא היה דמות אלגנטית יוצאת דופן בקטיפה שחורה עם רגליו הדקות והארוכות, הלחיים המחודדות והשיער הפרוע. היה זה ג’ורג’ שבחר להתחתן במעיל של ‘מונגוליין לאמב’ ואחרי החתונה הם חזרו הביתה והדליקו קטורת. הוא עונד שעון שהוא המילה האחרונה בתחום השעונים. הוא אליפטי בצורתו ועשוי זהב לבן ועולה מחיר עצום בחברת קרטייה. הנקודה עבור ג’ורג’ מתוחכמת: זה נראה כמו שעון צעצוע. “או אחד מהשעונים של סלבדור דאלי” הוא אמר, “זורם לכל עבר”. מכריו דקורטיביים כמוהו. המראה של ג’ורג’ ופאטי מציגים את חבריהם הצעירים, ארוכי השיער והרזים סביב הצמחים הוורודים בחממה, זה מראה משמח של מה שיהיה קסם תקופתי אלמלא חליפות המכנסיים. “אני רוצה להביא את הבית לכך שכל דבר יהיה מענג בו”, הוא אמר בהתלהבות. “זה”, הוא טפח על שולחן האוכל המודרני “הייתי אני לפני שנתיים. הוא יצטרך ללכת. הדבר הטבעי כשאתה מקבל כסף הוא לרכוש טעם. הרבה מהטעם שלי הוא מפאטי. אתה מקבל גם טעם באוכל. במקום ביצים, שעועית וסטייק אתה מגיע לסצנת האבוקדו. אף פעם לא חלמתי שאוהב אבוקדו. חשבתי שזה כמו לאכול חתיכת שעווה – זה נראה כמו אגסים מזויפים מתוך קערה כשראיתי אנשים ‘דוחפים אותם'”. עכשיו הוא ‘דוחף’ אותם כמו האחרים.
הוא מסביר פנים, מקסים וחברה טובה. ההתלהבות שלו כה מושכת – אפשר לראות מדוע כולם אוהבים את ג’ורג’. הוא גאה בביתו, גאה באשתו. פאטי (בויד כמו שהיא הייתה) בת 22. היא דוגמנית מצליחה ומנהלת את ביתה בצורה כשרונית. היא שקטה, עדינה, יפה וטבחית מעולה. “בבקשה” ג’ורג’ אמר לפני אחת הארוחות של פאטי. נראה שיש היצע אדיר של נערות בויד יפות. אחותה ג’ני היא דוגמנית ואחותה הצעירה פאולה היא הבחורה שמאוהבת מדי מכדי לאכול את דגני הבוקר שלה [מתוך פרסומת].
ג’ורג’ פגש את פאטי לפני שנתיים כשעשה סרט. זה הרקע שלה על פי ג’ורג’. היא נולדה בטאונטון, נסעה למזרח אפריקה כדי לחיות ושבה חזרה. “התחתנתי אתה”, הוא אומר, “כי אהבתי אותה ובגלל שנמאס לי להיות לא נשוי. 22 הוא גיל נורמלי עבור אנשים להתחתן. זה הגיל שבו מתדלק בתחנת דלק מתחתן אם כי אין את כל האנשים האלו שמסתכלים עליו. הדבר הגדול בלהתחתן הוא שהכל שונה. לפני כן נהגתי לחשוב – הנה פאטי מבשלת את הארוחה עבורי בסירים והמחבתות שלי. עכשיו הם הסירים והמחבתות שלה והמקום הזה הוא בית”. “אנחנו מתאימים אחד לשנייה”, הוא ממשיך. “אנשים אמורים לדעת הכל האחד על השני לפני שהם מתחתנים. אני רוצה שתכניסי את זה לכתבה. לא כמעט הכל, אלא הכל. אתה חייב להוציא הכל ולהוריד את זה מהחזה כאילו שאתה הולך לפסיכיאטר. הדבר הגדול באישה. היא היותה החברה הטובה ביותר שלך”.
התשוקה הרומנטית השנייה של ג’ורג’ היא מוסיקה. הוא אומר שזו הדת שלו והוא דואג מכך לא מעט. הוא היה רוצה לכתוב שירים טובים כפי שעושים לנון ומקרטני, אבל יש לו בעיה עם המילים. “פאטי מבקשת כל הזמן שאכתוב יותר מילים יפות”, הוא אמר. קולו נשמע ממכשיר ההקלטה עם יצירה חדשה שכתב. “תאהבי אותי כמה שתוכלי, לפני שאהיה אדם זקן ומת”. ג’ורג’ מודע לכך שהמילים הללו לא ממש יפות. הוא קיבל את ה’תזאורוס של רוגט’ [מילון מילים נרדפות] על מנת שיעזור לו. “רציתי עוד מילה ל’טיפש’ [thick] הוא חיפש והיה נרגש למצוא רשימת מילים נרדפות עבורו. שמעתם את מה שהוא מצא באלבום [ראבר סול]: “למרות שהמוח שלך אטום [[opaque, נסה לחשוב קצת יותר, זה לטובתך”. הוא מנגן בגיטרה במשך שעות, ממש כמו סריגה. יוצא לו באך, ו’הלו דולי’, כל דבר בעצם. “זה היה עכשיו ה Trumpet Voluntary [שמה של יצירה]?” הוא שאל בחשדנות בזיכרון מעורפל. כן זו הייתה היצירה הזו.
מושב על השטיח, כמו ראבי
כשזו לא הגיטרה, זה הסיטאר. עבור ג’ורג’ הכלי הזה ששייך למוסיקה ההודית הקלאסית, נתן משמעות חדשה לחיים. הוא הלך לשמוע את ראבי שאנקאר מנגן בפסטיבל הול. “לא יכולתי להאמין לזה”, הוא אמר. “זה היה בדיוק כמו כל הדברים הגדולים שחשבת עליהם, יוצאים כולם בבת אחת”. הוא ניגש ל’אינדיקראפט’ [חנות לכלי מוסיקה הודים] וקנה כמה סיטארים. הוא התיישב על השטיח, עיקל את רגליו כמו שעשה ראבי בתמונה. הרגליים שלו נרדמו וכשהוא נעמד הוא נפל. “הלוואי ויכולתי לשבת על הרצפה כמו ראבי” הוא אמר ברצינות. הכלי מתוסבך, וההתלהבות של ג’ורג’ אמנם לא מגבירה את ההבנה בו, אבל היא מדבקת. הוא מתעקש שאספור אתו את 16 הפעימות בקטעים מסוימים. הוא מעקל את פיו כדי לשיר עם הגברת ההודית הזקנה בת ה70 בתקליט. הוא שקל לנסוע להודו לשש שנים כדי לנגן עליו כמו שצריך, אבל הוא חושב שיתגעגע לחבריו. “רגע לפני שנרדמתי לילה אחד, חשבתי איך זה ירגיש להיות בתוך הסיטאר של ראבי”.
ישנו צד פרקטי לג’ורג’, צד ללא תעלומות או סתירות בחיים. הוא איתן במקומות שהוא מאמין ששם הוא צודק – שזה בעצם רוב הזמן. לדוגמא, מלחמת ויאטנם. “אני חושב על זה כל יום”, הוא אמר. “זה מוטעה. כל מה שקשור במלחמה הוא טעות. כולם עטופים בנלסונים , בצ’רצ’ילים ובמונטיז שלהם – תמיד מדברים על גיבורי מלחמה. תסתכלי על כל ה’אתמולים’ שלנו. איך הרגנו מעט יותר ‘הונים’ פה ושם. זה גורם לי לבחילה. הם מהסוג שנשענים על מקל ההליכה שלהם ואומרים לנו שכמה שנים בצבא יעשו לנו טוב”.
מר ווליסון – השריף של נוטינגהאם
הדעות שלו פשוטות באופן מטריד. הוא חושב שהמיסים האישיים שלו הולכים ישירות לתשלום עבור מטוסי F111. הוא רואה את מר ווילסון, ראש ממשלת אנגליה כשריף של נוטניגהאם, “לוקח את כל הכסף” הוא אמר, “ואז מתלונן על גירעונות כאן וגירעונות שם – תמיד מתלונן על גירעונות”. למעשה הוא לא מאשר לאף אחד להיות בעל הסמכויות, דתי או חילוני. האנשים האלו נקראים ‘גבינות גדולות’ או ‘מלכי הנרי’. עליהם לתרגל את מה שהם מטיפים לו ולדברי ג’ורג’ הם לא. “כך לדוגמא מורים”, הוא אמר. “בכל כיתה שהייתי בה בבית הספר תמיד היה ילד קטן שהיה מופרע ומסריח, והעונש היה לשבת ליד הילד המסריח. תנסה לחבב מורה שעושה את זה. וזה ממשיך לדת”, ג’ורג’ אמר (הוא נולד כקתולי). “אני חושב שהדת נפלה על פניה. למשל ה’תאהב את שכנך’, אבל אף אחד מהם לא עושה זאת. איך מישהו מהם מגיע לפוזיציה של להיות אפיפיור ולקבל את כל התהילה והכסף והמרסדס בנץ וכל זה? אני לעולם לא הייתי יכול להיות אפיפיור עד שאמכור את השערים העשירים שלי והכובע המהודר. לא הייתי יכול לשבת שם עם כל הכסף עליי ולהאמין שזו דת”.
הוא זעם כשהדיון על הלורד סופר-לודויק קנדי [שכתב ספרים שהטילו ספק בהרשעות במספר מקרים בולטים בהיסטוריה הפלילית הבריטית] הסתיים בטלוויזיה. הוא עקב אחריו מקרוב. “זה משהו שאני רוצה להעמיק בו בכתבה עלי” הוא אמר. “מדוע אנחנו לא יכולים לפתוח את הכל? מדוע יש את כל הדברים האלו על חילול השם? אם הנצרות טובה כמו שהם אומרים זה אמור לעמוד לדיון”. תינוקות – והרוע בחברה העירונית
הוא מדבר על הרוע של החברה העירונית וההשפעות של תקשורת ההמונים. “כשתינוקות נולדים”, ג’ורג’ אמר, “הם טהורים. בהדרגה הם נעשים יותר ויותר טמאים עם כל האשפה שמוזרקת להם על ידי החברה והטלוויזיה וכל זה. עד לבגרות הם כבר גוועים ומלאים בהכל”.זו הייתה מחשבה מטרידה.
הגיטרה הראתה סימנים של חזרה אל תוך Trumpet Voluntary שוב פעם וג’ורג’ שהיה עסוק עד כה בראיון, הראה סימני חרדה מסופו.
“אני לא רוצה שהמאמר שלי יסתיים בדכדוך ועצבות” הוא אמר, “כאילו שאני בארץ שום מקום עושה את כל תכניות הכלום שלי עבור אף אחד. אני לא רוצה סוף של בחור צעיר ועצבני כנגד כל העולם. אני אגיד לך מה אני חושב. הדבר המרכזי הוא לעשות כיף ואת המיטב שלך. אוקיי – אנחנו הביטלס המפורסמים. אז מה? יש עוד דברים חוץ מלהיות הביטלס המפורסמים. זה לא סוף החיים נכון? מצד שני, אני מרגיש שראיתי כפול חיים ממה שרוב האנשים יעשו עד שימותו. אני מאוד מרוצה שאני זה אני, מכיוון שאחרי הכל יכולתי להיות מישהו אחר נכון?”