מה שלומכם חברים?
היום נפרסם את החלק הראשון מתוך שניים על “הלטר סקלטר”. אורי כבר כתב פוסט מצוין בנושא אותו תוכלו לקרוא כאן. הפעם אנחנו מתמקדים בטקסט שכתב צ’אק קלוסטרמן (שהתחיל כעיתונאי ומאז כתב כמה וכמה ספרים) עבור הספר In Their Lives: Great Writers on Great Beatles Songs. צ’אק מתרכז בהיותו של השיר אבן דרך במוזיקל המטאל.
ולפני שנתחיל עם הטקסט המתורגם, רק הערה – למרות מה שכותב צ’אק, I Can See for Miles הוא שיר גדול 🙂
————————————————————————————————-
מעולם לא פגשתי מישהו שהשיר האהוב עליו ביותר של הביטלס הוא “הלטר סקלטר”. אם הייתי פוגש מישהו כזה, הייתי מניח שהאדם הזה, ככל הנראה, לא ממש אוהב את הביטלס. השיר הרבה פחות מקסים מרוב הקטלוג שלהם וניצב (אולי) כשיר השישי הטוב ביותר באלבום החמישי הטוב ביותר שלהם.
ג’ון לנון לא חיבב את השיר, או אולי פשוט חשב שהוא מטומטם (“זה לגמרי של פול”, הוא אמר תוך ביטול במהלך השנה האחרונה בחייו), ומקרטני ככל הנראה לא אהב אותו במיוחד גם כן (מכיון שבחמשת העשורים שעברו מאז לא כתב שום טרק שדומה במבנה שלו). זהו שיר חריג מאוד. עדיין, אי אפשר לפטור את “הלטר סקלטר” כשיר נסיוני או פילר של ארבע וחצי דקות. זוהי ההתגלמות של ביצוע ראוי שמבוצע בכישרון רב ומתוך כוונה מלאה, לרעיון גרוע.
מקרטני הסביר פעמים רבות כי “הלטר סקלטר” נוצר כנסיון להביס את The Who במשחק בו The Who לא ידעו שהם משחקים – פיט טאונסנד אמר לכתב שהסינגל הבא של הלהקה יהיה הרועש והמלוכלך ביותר שהלהקה אי פעם ניגנה, אז פול ניסה לדמין איך זה ישמע. באופן מוזר, הסינגל שטאונסנד דיבר עליו היה “I Can See for Miles, שבסופו של דבר התברר כסינגל רגיל ללהקה ומשעמם למדי.
אבל התגובה של מקרטני היתה “הלטר סקלטר”, וזו הסיבה שלביטלס יש שיר שמזכיר להבים של מכסחת דשא שיוצאים מהמקום לאחר שפגעו בלבנה.
זוהי לא עבודתם הטובה ביותר. אני אוהב את זה. אבל זו לא עבודתם הטובה ביותר, ואף אחד לעולם לא יתווכח שזו כן. ועדיין – מנקודת מבט תרבותית, היסטורית ולא חווייתית – השיר היחיד שחשוב יותר מהשיר הזה בקטלוג הביטלס הוא “I Want to Hold Your Hand”.
מה שאנחנו מקבלים עם “הלטר סקלטר” היא דוגמא נדירה לשיר רוק שאין לפניו שום דבר דומה: אי אפשר למצוא שום מנגינה לפני כן, שנשמעת (או מתנהגת) בצורה דומה. זה לחלוטין תוצר של הדמיון האודיופוני של מקרטני. עכשיו, זה לא הופך את זה באופן מיידי לשיר טוב. תמיד יש את האפשרות להיכשל בצורה מקורית לחלוטין (אין גם שום תקדים ל-Revolution 9), אבל הפגם המרכזי ב”הלטר סקלטר” – במהותו, העדר מוזיקליות – נעלם כלא היה על ידי הפוטנציאל המוזר שלו. כיון שאף שיר דומה לא היה קיים קודם לכן, “הלטר סקלטר” הצליח ליצור שבילים שקודם לכן לא היו קיימים. ההשפעה שלו ניתזה בשרירותיות לכיוונים רבים, וניתן לראות בו כשיר שפורש באופן השגוי ביותר מכל שירי הביטלס (לפחות מסיבה אלימה אחת).
והרולד בלום צדק: באמנות, פרשנות שגוייה תמיד מעניינת יותר ממה שהתכוונו אליו. זו הסיבה ש”הלטר סקלטר” הוא השיר המעניין ביותר של הביטלס.
———————————————
כמו אנשים רבים כל כך שנולדו 1) אחרי שהביטלס התפרקו, אבל 2) לפני שג’ון לנון נרצח, החשיפה הראשונה שלי ל”הלטר סקלטר” היתה דרך גרסת כיסוי. זה כפי הנראה שיר שקל מאוד ללמוד. אני לא יודע לנגן בגיטרה, אבל אני כמעט יכול לנגן את ההקדמה של השיר. יש גרסאות גותיות (סוזי והבאנשיז מ-78′), גרסאות קונפורמיות זהות למקור (אירוסמית מ-75′ ופאט בנטאר מ-81′) , פאנק משומן (האסקר דו מ-86′), דת’ מטאל שוודי (Dimension Zero מ-02′) רוק שורשי (דון הריסון מ-77′, Gov’t Mule מ-2000), נסיון מעניין מבוני טיילר הקנדית (דיאן התרינגטון מ-80′) ונסיונות רבים של אואזיס, בדרך כלל עם נואל גאלאגר בשירה (וזה, כמובן, עדיף על האלטרנטיבה).
אני גיליתי את השיר עם גרסה של מוטלי קרו, השיר האחרון של צד א’ של Shout at the Devil.
המניעים של ניקי סיקס להקלטת השיר נראים עכשיו ברורים, אבל זה היה מוזר בזמן אמת, ומוחי, מוח של ילד בכיתה ה’, לא הצליח לבודד את החלק המוזר: האם הביטלס כתבו שיר מטאל או שמוטלי קרו אהבו שיר היפי? שניהם נראו בלתי אפשריים. הידע שלי בהיסטוריה של הפופ היה קרוב לאפס: יחלפו כמה שנים לפני שאגלה שהביטלס חלקו בינהם את תפקידי השירה (אני הנחתי שפול שר את כל השירים, בהתבסס על קליפ של “יסטרדיי” שראיתי פעם בטלוויזיה).
האפשרות שהביטלס המציאו את הרוק הכבד נראתה כל כך מגוכחת, שאפילו לא בזבזתי זמן על להתווכח עם ההנחה הזו, ממש כפי שלא הייתי מבזבז זמן על ויכוח עם ההנחה שדייויד לי רות’ המציא את ההומוסקסואליות. הרעיונות האלה לא נראו קשורים.
כמה עשורים אחר כך, הטענה ש”הלטר סקלטר” הוליד בשוגג את הרוק הכבד הפכה כל כך רווחת, שמקרטני כבר לוקח את הקרדיט לזה. אני חושב שזה לא נכון. אבל רק באופן טכני.
“הלטר סקלטר” יצא בנובמבר 1968. בלאק סבאת’, הלהקה הראשונה שגילמה לחלוטין את כל מה שהמטאל יהיה – לא התחילו אפילו לקרוא לעצמם בלאק סבאת’ עד הקיץ הבא. אז “הלטר סקלטר” בפירוש הגיע ראשון, וחברי בלאק סבאת’ היו כולם מעריצי ביטלס מוצהרים. אין ספק שהם הכירו את “הלטר סקלטר” כשהם הקליטו את אלבום הבכורה שלהם ב-1970, ויש שירים רבים של סבאת’ מתקופת אוזי, שההשפעות של הביטלס עליהם הן ברורות. אבל ההשפעות האלה לא באמת מובילות אל “הלטר סקלטר” (אולי הריפ הראשי ב”פראנויד”, אבל אפילו זה רק אם מתאמצים לחפש). זו הבעייה המרכזית עם סיווגו של “הלטר סקלטר” כמקור לרוק הכבד: זה לא שיר כבד. הוא אגרסיבי ומאטלי, אבל אין לו כח כבידה. הוא אפילו לא כבד כמו ש-Ticket to Ride כבד.
פול שואג כאריה באוזנו של רינגו, שנייה לפני שזה יכניס לו כאפה. מספרים שמעוצמת הכאפה עלה לפול החום ויומיים הוא שכב במיטה ואכל מרק עוף עם קניידלך.
שיר המיינסטרים הרוקי המוקדם ביותר שמציג את התבנית למטאל המודרני הוא You Really Got Me של הקינקס מ-1964, בעיקר בשל הקצב שלו והשפה המוסיקלית (אבל גם כי הגיטריסט דייב דייויס חתך את הצד האחורי של האמפליפייר שלו עם סכין גילוח והכניס את כל התבשיל לעיוות צליל).
Purple Haze יצא ב-1967.
נסיונות עובריים מ- Blue Cheer, Vanilla Fudge ו- Steppenwolf גם קדמו ל”הלטר סקלטר”, ו- Steppenwolf אפילו השתמשו במונח “heavy metal thunder” כדי לתאר את מה שהם חשבו שהם עושים. אז בטח – יש כשל מתודולוגי בלתאר את הביטלס כממציאי המטאל. זה לא היה המקור המכאני. אבל זו היתה ההתחלה, פשוט בגלל שהביטלס היו הביטלס (וכל שאר האמנים לא). מתוקף היותם הביטלס, העניין שלהם בהפקת קטע כמו “הלטר סקלטר” נתן תוקף לרעיון האסתטי של שיר פרוע וראשוני שכל הוויתו היא לגרום לאנשים רכים לרתיעה.
קטלוג השירים של הביטלס הוא בעל מטען נטרלי. כל להקת גיטרות אחרת בשישים השנים האחרונות עשתה סוג כלשהו של רוק: בלוז רוק או פרוג רוק או פולק רוק או אסיד רוק או פאנק רוק או גראנג’ רוק או ארט רוק או (תבחרו לבד) רוק. אבל לא הביטלס. הביטלס עשו “מוזיקת ביטלס”, שהפך להגדרת העבודה של “מוסיקת רוק”, שהפכה להגדרת העבודה של “מוסיקה פופולרית”.
בלאק סבאת’ יצרו בתוך הז’אנר, Blue Cheer עבדו בתוך תת ז’אנר. לביטלס לא היו שום הגדרות כאלה. הם יכלו לעשות כל מה שרצו, וכל מה שעשו הפך לנורמה. אם הביטלס היו הופכים את האקורדיון לכלי המוביל ב”ריבולבר”, כולנו היינו יכולים להיכנס לחנות המוסיקה המקומית שלנו ולראות קיר שלם של תצוגת אקורדיאונים, שאת רובם היה ניתן לחבר למגבר מארשל. כל מה שהביטלס עשו הפך מיד למשהו שסביר להניח שאמנים אחרים ינסו גם כן.
הביטלס “המציאו” את ה-Heavy Metal באותו האופן בו הם “המציאו” את האופן בו להקת פופ מתפרקת באופן פומבי: הם לא היו בעלי הרעיון הראשוניים, אבל הם היו הראשונים שהפכו את הרעיון למשהו מוחשי בקונטקסט שהיה חשוב באופן קולקטיבי. “הלטר סקלטר” אישר את המטאל.
אם מוטלי קרו היו מבצעים את Smoke on the Water או את Children of the Grave, המסר הסמוי היה “אנחנו אוהבים מטאל, אז אנחנו מנגנים מוסיקת מטאל”. על ידי כך שהם ביצעו את השיר של הביטלס, המסר היה “אנחנו אוהבים מוסיקה. מטאל הוא פשוט הסגנון שאנחנו מנגנים אותה”
————————————————————————————————
זהו. עד כאן להיום. בשבוע הבא נביא את החלק השני של הטקסט הזה. נשמח לשמוע מה אתם חושבים.