ב 23 בנובמבר 1971, התארח ג’ורג’ הריסון בתכנית הטלוויזיה של דיק קאווט. בתחילה הציג קאווט את הלהקה שעמדה לבצע שיר Gary Wright and the Wonder Wheel. השיר שביצעה הלהקה היה Two Faced Man. כך הציג אותם דיק קאווט: “קבלו בבקשה את גארי רייט והוונדר ווילס יחד עם חבר….”. החבר היה כמובן ג’ורג’ הריסון שישב על כיסא וניגן עם הלהקה בגיטרה סלייד.
לאחר השיר, התיישב ג’ורג’ לראיון ארוך עם דיק קאווט, בסופו השתתף גם ראווי שנקר. מהראיון אפשר להבין את התחושות של ג’ורג’ כלפי הביטלס באותה תקופה, כלפי עולם ותעשיית המוסיקה ועל הטלוויזיה ותכניות האירוח.
הראיון מלא בחן, שנינות הומור וחכמה של ג’ורג’ שאני מאוד אוהב ומומלץ מאוד לצפייה.
הווידאו עם הראיון המלא מצורף בלינק הבא:
קטעים מהראיון שתימללתי – מעט ארוך מהרגיל אבל שווה לקרוא.
דיק: אני מניח שכולם יודעים עכשיו שאתה זה גארי רייט. ג’ורג’: נכון. דיק: מאיפה אתה מכיר את גארי רייט והלהקה שלו? ג’ורג‘: מאנגליה. הוא היה פעם בלהקה בשם ‘spooky tooth’ ופגשתי אותו בהקלטות לאלבום שלי, ‘All things must pass’. הוא בא וניגן בפסנתר בכל האלבום, אז החזרתי לו טובה הערב. דיק: זה נחמד מאוד. עכשיו כמה בקהל ידעו שג’ורג’ ישב בלהקה שם למעלה? כמה לא ידעו? ג’ורג’: אני לא בלהקה. רק עכשיו. דיק: לא, התכוונתי לכך שהם מזהים אותך שם באותה דרך מתוחכמת שהיסוונו אותך בלהקה. אתה יודע, אתה רק החבר השני של הארגון לשעבר שלך שפגשתי. אני מכיר את ג’ון. . . ג’ורג’: לא פגשת את השמונה האחרים. דיק: לא. האם היו רבים? ג’ורג’: כן, מאות. דיק: באמת? אני מכיר את ג’ון. ג’ורג’: אתה מכיר את החיפושית השמונה-עשרה? דיק: היו שמועות שהביטלס לא תמיד היו אותו האדם. למעשה, היתה פעם שמועה שאפילו ארבעתכם האמתיים לא היו כאן בסיבוב הופעות אחד, הם פשוט שלחו ארבעה. ג’ורג : פשוט שלחנו ארבעה בובות. דיק: זה, ומה הייתה השמועה השנייה? אה, אתם כולכם באמת קירחים ללא שיער כדי שתוכלו לצאת לרחוב ולא יזהו אתכם. ג’ורג’: הכול אמת. אמת טהורה. דיק: אה? אה, טוב, אז הם לא שמועות. ג’ורג ‘: בואו נצעד קצת לאורך הזמן עם bird’s eye frozen orange (מקריא פרסומת למיץ).
פרסומות…
דיק: זה מבלבל אותך קצת?
ג’ורג’: כל המצלמות האלו, לא יודע על איזה מהן אני אמור להסתכל…
דיק: זה חייב להיות מרגש בשבילך להיות ליד אדם מפורסם.
ג’ורג’: זה מאוד מרגש. אני לא עושה את זה כל לילה, אתה יודע.
דיק: לא, לצערי אני כן. אתה בטח תוהה מה על אנחנו מסתכלים. ג’ורג’ ראה את האורות נדלקים מעל המצלמות, מה שנותן לי את ההובלה אל הפרסומות. למעשה, אני לא חושב שלקהל בבית אכפת על מה אנחנו מסתכלים, כלומר, הם מתעניינים יותר במה אנחנו חושבים.
ג’ורג’: ובכן, אני רוצה לדעת מה מביט בי…
דיק: הם תמיד אומרים שאתה לא צריך לדאוג על איזו מצלמה להסתכל כי הם ימצאו אותך.
ג’ורג’: האח הגדול מתבונן בך…
דיק: שיהיה. יוקו ישבה בדיוק בכיסא הזה…
ג’ורג’: אה.(קם מהכיסא ומתיישב שוב). ובכן, אני בטוח שהרבה אנשים ישבו על הכיסא הזה. ראיתי את התכנית, היה נחמד מאוד.
ג’ורג’: היה דבר אחד שהם שכחו לקדם, וזה סינגל הכריסטמס החדש שלהם. “אנו מאחלים לך חג מולד שמח, המלחמה נגמרה”.
דיק: האם יש תקליט כזה?
ג’ורג’: כן, הוא עשה אותו אחרי שהוא היה בתוכנית, ולכן לא היתה לו הזדמנות לדבר על זה.
דיק: האם יש עוינות בינך לבין שאר חברי הלהקה ? אתה יכול להגיד לי, אני לא הולך לספר לאף אחד….
ג’ורג’: לא, לא. באמת, ג’ון, אתה יודע, רק חשבתי לנצל את ההזדמנות ולקדם את התקליט שלו בשבילו. “המלחמה נגמרה אם אתה רוצה את זה, חג שמח”. Apple Records.
דיק: ובכן, האם אתה במובן כלשהו במגע זה עם זה, אני מתכוון. . .
ג’ורג’: כן, ראיתי אותו אתמול בלילה, בעצם, בבכורה של הסרט ראגה, וזה מה שאנחנו צריכים לדבר עליו, אולי.
דיק: בסדר. אבל אני מתכוון, מה אמרת?
ג’ורג’: אמרתי, “היי, שלום”.
דיק: מה הוא ענה?
ג’ורג ‘: “היי”.
דיק: האם יש עוד, או שפשוט המשכתם. . .
ג’ורג’: טוב, יש לך אורחים משעממים שבאים לדבר בתוכנית שלך. אני כנראה הכי משעמם היה לך אי פעם בתכנית.
דיק: באמת? אתה חושב? אני אחליט על כך.
ג’ורג’: אה, טוב, אני לא באמת, אתה יודע, הם שואלים אותי, “אתה רוצה לבוא לתכנית של דיק קאווט?” ואני אמרתי, “אין לי על מה לדבר”. הם אמרו, “טוב, תחשוב על משהו, אתה יודע, כל דבר.” אז חשבתי, בסדר, נלך לדבר על ראגה, כלומר. . .
דיק: סרט. אתה מתכוון, זהו? כשנסיים לדבר על זה אז. . .
ג’ורג’: אז אני הולך, כן.
דיק: אז אתה לא אוהב לדבר.
ג’ורג’: טוב, לא ממש. לפעמים, אם יש משהו להגיד, אבל אין לי מה לומר בימים אלו.
דיק: אתה יודע, גם לי הייתה ההרגשה הזאת. אנשים חושבים שאני חייב לאהוב לדבר, ושאני אשמח ללכת למסיבות ולבלבל את המוח, והאמת שיכולתי להסתדר במשך חודשים בלי לדבר.
ג’ורג’: טוב, אתה מדבר כל ערב, נכון?
דיק: אני יודע, ומעולם לא אהבתי את זה. זאת אומרת, אני לא משתוקק לשיחה, אני יכול לשבת בחדר ריק ימים על ימים. אצטרך לעזוב מדי פעם, אבל לא לדבר, זאת אומרת, אין לי תיאבון לדבר. הסיבה שאני מקשקש ככה היא שהפחדת אותי כשאמרת לי שאתה לא אוהב לדבר. ואני מניח, אני צריך למלא אז את השעה של התכנית…
ג’ורג’: אתה פשוט תדבר, ואני אסתכל…
דיק: אתה וג’ון ויוקו באמת נפגשים, אתה לא ממש חושק בשיניים?
ג’ורג’: לא, לא. אנחנו חברים טובים.
דיק: האם זה לא היה טיפשי במקצת שאישה אחת יכולה להוות כזו בעיה?
ג’ורג’: ללהקה היו בעיות הרבה לפני שיוקו הגיעה.
דיק: אתה זוכר מי היה הראשון שאמר אני בטוח שנתפרק יום אחד, שזה לא יימשך, שזה מין חלום שאנחנו לא יכולים להיצמד אליו ?
ג’ורג’: לא. אני באמת לא זוכר שום דבר על הימים של הביטלס. זה נראה כמו סוג של גלגול קודם כשאני חושב על זה.
דיק: לפני זמן רב, כמו חיים אחרים? האם אתה מתחרט על כך?
ג’ורג’: לא, לא. לא מתחרט על שום דבר, אתה יודע? אני מתכוון, זה מה שקרה וזה היה טוב, אתה יודע, זה היה טוב, אבל זה היה גם טוב להמשיך ולבצע משהו אחר. למעשה, זו הייתה הקלה.
יש אנשים שלא מבינים את זה, אתה יודע, כי הביטלס היו כאלה עניין גדול. הם לא מבינים למה אנחנו באמת צריכים להנות מהפירוק. יש זמן שאנשים גדלים והם עוזבים את הבית או מה שהם עושים. והם הולכים לשם שינוי, אתה יודע. והגיע הזמן לשינוי.
דיק: אתה לא חושב שהרבה אנשים פשוט קינאו ברעיון להיות סלבריטאים בעולם?
ג’ורג’: ובכן, כמה אנשים, אתה יודע, היו ממשיכים לשיר את אותה המנגינה ולנגן את אותה ההופעה אם היו עושים קצת כסף, אתה מבין? אבל אני חושב שכולנו מעדיפים לוותר על זה ולנסות ללכת לבד ולנסות לעשות משהו שאנחנו באמת רוצים לעשות. ואם לא נצליח אז בעסה. קיבלנו המון מלהיות ביטלס. אני מתכוון, אתה בטח לא היית מארח אותי בתכנית אם לא הייתי בביטלס, בואו נודה בזה.
דיק: לא, לא היית מגיע לכאן על בסיס היופי שלך בלבד…
ג’ורג’: נחזור אחרי הפרסומת הזו מתחנתנו הנחמדה.
דיק: הו, עכשיו רגע. רק בגלל שזה מגיע לא אומר שאתה צריך לעשות את זה מיד.
ג’ורג’: אה….
דיק קאווט: האם אתה רוצה לעשות את זה עכשיו?
ג’ורג’: הרגע עשיתי את זה….
פרסומות…
דיק: אתה חושב שאולי רצית הכי הרבה מהארבעה לצאת מהלהקה ? זה הרושם שקיבלתי ממה שקראתי.
ג’ורג’: אולי, אולי, כן..
מכיוון שבמשך השנים, אתה יודע, היו לי הרבה שירים שהתחלתי לכתוב, אבל קיבלתי רק את המכסה של אחד או שנייים בכל אלבום. בצורה הזו הייתי צריך להקליט כמאה אלבומי ביטלס רק כדי להוציא החוצה את השירים שהיו לי ב -1965.
הם לא הרסו אותי או משהו כזה. הם כתבו, ואז התחלתי לכתוב, וניסיתי קצת להידחף פנימה…
דיק: אתה לא ממש קורא או כותב מוסיקה, נכון?
ג’ורג’: לא.
דיק: אז איך, כשאתה אומר לכתוב. . .
אם יש לך מנגינה מה אתה עושה?
ג’ורג’: רק שומר אותה בראש עובד על הפסנתר או על הגיטרה.
דיק: אבל אז, האם אתה מקליט אותה?
ג’ורג’: לפעמים, אני מקליט. אבל בדרך כלל אתה יכול לזכור את זה בראש. אם לא אני כותב את המילים וזוכר את המנגינה.
דיק: האם היית רוצה ללמוד קומפוזיציה?
ג’ורג’: לא.
טוב, אולי זה יעזור איכשהו. אני כנראה לא אצטרך לשלם למישהו שיעתיק….
כי זה לא ממש סוג של מוזיקה, יש הבדל בין אנשים שכותבים מוזיקה ודברים קלאסיים וסידורים גדולים.
סוג הדברים שאני עושה זה פשוט, פשוט מאוד.
דיק: והבחורים האחרים, רוב המנגינות היו של ג’ון או של פול שנעשו באלבומים.
ג’ורג’: כן. זה היה מצחיק כשג’ון היה בתכנית שלך. בכל פעם שהיה לך הפסקת פרסומות, ואז חזרתם, הם המשיכו לנגן כאן שירים של פול.
דיק: אני מניח שזה מה שאנחנו עושים. אבל הם תמיד מדברים עליך כעל המוזיקאי האמיתי של הלהקה, ואם לא למדת מוסיקה.., למה הם מתכוונים בזה? שאתה רציני יותר במוסיקה? ראית את זה, לא?
ג’ורג’: אני לא יודע למה הם מתכוונים. זה כנראה בגלל שלא חייכתי כל כך הרבה.
דיק: כדי להיות מוסיקאי אמיתי אתה צריך להיות חמוץ, אני מניח.
ג’ורג’: כן.
דיק: הייתה גם התיאוריה שמשכת יותר נערות על ידי היותך השקט, כמו בחור שיושב במסיבה בצד ובחורה באה לשאול אותו “מה קרה?” זו הייתה פילוסופיה מחושבת מצדך.
ג’ורג’: זה רק שמועה מלוכלכת.
אני חושבת שפול היה מקבל את כולן עם ה… (מחקה תנועה של פול)
דיק: האם עצבים פוגעים בך קשות?
ג’ורג’: כן, נורא. לפעמים אני מתיישב, כמו לפני המופע הזה, ומנסה להבין איפה בפנים מתחיל כל המתח הזה.
דיק: מאיפה זה בא?
ג’ורג’: אני לא יודע, אין לי מושג, אחרת אוכל לשלוט בזה.
דיק: אומרים שזו דרך להיפטר מהמתח, אם אתה יכול לנסות ולשבת ולחשוב בדיוק איפה זה, האם זה בבטן שלך, או מה גורם לזה. . .
ג’ורג’: זה מגיע מכל מקום בו זמנית. זאת הבעיה. זה קצת מופשט איכשהו, העצבים, והדרך שהעצבים פועלים עליך.
דיק: האם מדיטציה יכולה לעזור לפני הופעה?
ג’ורג’: כן, אבל זה דבר אחר, אתה יודע. אני מתכוון, אתה יכול לעשות מדיטציה ולקבל קצת שקט, אבל אז ברגע שהם אומרים “המופע של דיק קאווט!” ואז אתה שוב לא רגוע…
דיק: האם זה קורה כאשר אתה צופה בתוכנית או רק כאשר אתה. . .
ג’ורג’: כן. כן זה כן. רק לחשוב על זה, אתה יודע.
דיק: לא ידעתי. אני כנראה נתתי לך התחלה של אולקוס….
ג’ורג’: אני רגוע יותר משהייתי לפני כמה שנים, אני לא יודע. אבל זה עדיין, יש עדיין משהו עם כל הרעיון הזה, אתה יודע, האח הגדול ואנשים שצופים ומחכים “בסדר, מה הוא הולך להגיד?” אז אתה יודע, אוו, אנחנו צריכים לקחת הפסקה עכשיו!
פרסומות
דיק: יש לך מחשבות על למה סמים קשים וכוכבי רוק הפכו לשם נרדף. זאת אומרת, אתה יכול לראות למה, אם היו לך חיים כמו בסי סמית או בילי הולידיי, מה שהם עברו, אם הייתי מהם, אני מניח שהייתי לוקח כל מה שהיה זמין. אבל אני מתכוון, לרוב האנשים לא היו את החיים העגמומיים האלו . האם זו דרך כלשהי לחקות את אותם אנשים שהיו פעם כמו אנשי הבלוז הישן?
ג’ורג’: ובכן, יש הרבה אנשי פופ שעוברים הרבה מאוד, אתה יודע. רק בשנה אחת, הם רואים כל כך הרבה והם עוברים כל כך הרבה דברים שונים, כי הם פשוט רוצים להתמסטל. אני מתכוון, בעצם זה מתחיל עם אנשים שרוצים רק להתמסטל, אתה יודע, כמו שאנשים שותים. זאת אומרת, זו בעיה גדולה, אולי תשתה משהו, רק כדי להיות קצת בהיי. אז, מוזיקאים גם שותים קצת או אולי הם מעשנים קצת, ואז הם רוצים קצת להתמסטל, אתה יודע, והם ממש מחפשים משהו. וזה אותו דבר עם כל ה בסי סמיתס וכל האנשים האלה, כי העולם הוא מקום כל כך קשה לנסות ולהצליח. אז, אני מתכוון, הם בדיוק כמו חוצצים כל הסמים והדברים האלה, ואני מניח שהם עולים עלייך.
דיק: אלה שהרגו את עצמם, עמיתיך, למה הרואין?
ג’ורג’: זה נראה הדבר הגדול. אני באמת לא מוסמך לדבר על הרואין כי מעולם לא לקחתי את זה, ואני באמת לא מתכוון. יש, אתה יודע, אני בטוח שזה פשוט, זה כנראה רק ההיי הגבוה ביותר , אתה יודע, זה מה שמביא אותם להיי הכי מהר. אבל זה גם יהרוג אותך מהר יותר. כלומר, כולם הורגים אותך בדרך זו או אחרת, ויש מעט מאוד אנשים שנראים כאילו הם מסוגלים לחוות משהו כמו הרואין ואז להתרחק ממנו. כי זה פשוט נכנס למערכת ואתה הופך להיות תלויים בזה. אני לא יודע, זה עצוב, אתה יודע, זה באמת עצוב כי הם כולם מחפשים אהבה עמוקה או משהו כזה, והם מתגעגעים לזה , אתה יודע? זה הרבה יותר טוב לנסות ולא לקחת שום סמים, אתה יודע? אם אתה יכול להגיע ישר, ממש ישר, אז במובן מסוים, זה הרבה יותר היי מכל דבר. אני מתכוון, אני לא ממש מוסמך לדבר גם על זה. זאת אומרת, אני באמצע, אתה יודע.
דיק: עוד אחד מהמסרים הקטנים האלה, נחזור, מיד אחרי זה.
פרסומות…
ג’ורג’: אני לא מסוגל לראות טלוויזיה בארה”ב, הכל זבל – לא ה”מופע של דיק קאווט” כמובן…, זה פשוט משגע אותך כל הפרסומות…ובסוף אנחנו רואים רק פרסומות. באנגליה התכנית מחולקת לחלקים שבניהם יש פרסומות. פה כל רגע יש רק פרסומות, לפעמים אני כבר לא זוכר אם זו התכנית או זו פרסומת. דיק: כן בהחלט יש המון פרסומות. רציתי לשאול שאלה רצינית, רציתי להגיע אליה עם ג’ון ואתך…. ג’ורג’: ראיתי פעם את Monty python flying circus ? זה מה שצריך להביא לאמריקה… זה ממש טוב. דיק: אפשר להגיע לשאלה הרצינית שלי ? כשהייתם יחד הייתה לכם השפעה אדירה על צעירים וכולם יודעים שהביטלס עברו את שלב הסמים שלהם. האם אתה חושב שזה גרם להמון צעירים להיחשף לסמים שאחרת לא היו נחשפים ? ג’ורג’: זה בסדר…תנו לו לשאול את השאלה…בפעם הראשונה שלקחנו אל אס די, בכלל לא ידענו שזה זה. רופא השיניים שלנו שם לנו אותו בתה וטוב שלא ידענו כי היום אנשים כבר בטריפ רע עוד לפני שהם בכלל לוקחים אותו. היינו ממש תמימים ואחרי שלקחנו את זה יצאנו למועדון וזה היה פשוט מדהים… כמה שנים אחר כך פול לקח את הסם גם כן ואז העיתונות שאלה אותו.. לקחת אל אס די ..? פול אמר להם, תראו אם אתם שואלים אותי אם לקחתי אז התשובה היא כן, אבל זו האחריות שלכם אם לפרסם או לא. והם פרסמו והעולם השתגע. תמיד היינו צריכים לשמור על עצמנו אחרת אחרים אלו שמרו עלינו… תמיד היו כתבים באזור ושוטרים שנכנסו לחדר שלנו ותפסו אותנו בכל מיני דברים שלא היינו אמורים לעשות. אנשים אוהבים כשאנשים אחרים עושים דברים לא טובים כדי שיתפסו אותם. הם ניזונים מזה. כמו העיתונים באנגליה… פגשתי את דיוויד פרוסט (מנחה תכנית אירוח) , אני יכול להגיד דיוויד פרוסט..? הוא הראה לי עיתון מאנגליה שהוא הביא עם כותרת על להקת המרמלדס ואיך היו להם אורגיות עם מעריצים, וכל העיתונאים שם חיפשו חודשים לכלוך ואז הם כותבים על זה כאילו שהם בעצמם קדושים. אולי פשוט צריך להישאר בבית ולא להגיד שום דבר. זה בהחלט יהיה קל יותר. דיק: למה אנשים מפורסמים מרשים לעצמם לעשות דברים שאנשים אחרים לא עושים, זו שאלה אחרת…מוזיקה הודית וסמים לא הולכים יחד ממה שהבנתי… ג’ורג’: מוזיקה הודית הפכה לפופולרית רק באזור 66 67, בתקופה הפסיכודלית, ההיפים נתפסו במוזיקה הזו ולכן עשו קישור בינה לבין סמים. אולי ראווי יוכל להסביר איך ערבבו בין השניים, זו באמת בעיה עבורו כי הוא בילה שנים על גבי שנים במשמעת עצמית כדי לנגן את המוזיקה הזו. ואנשים חושבים הוא לקח סמים כדי לנגן טוב.
פרסומות…
דיק: לא יצא לי להיות במופע אבל זה היה אמור להיות אחד הדברים המיוחדים שנעשו בג’אנר, מופע הצדקה המצליח ביותר שמישהו אי פעם הרים. איך הגיע אליך הרעיון ? ישבת לבדך יום אחד וזה פשוט הגיע ? ג’ורג’: האמת שזה היה רעיון של ראווי שנקר, הוא רצה לעשות את זה והוא שיתף אותי בנושא ושאל אם יש לי הצעות כלשהן, ואחרי חצי שעה הוא כבר שכנע אותי להופיע במופע. ברגע שהחלטתי אז הייתי צריך להקים להקה למופע ולסדר כל מיני דברים עם מעט עזרה מידידיי במדיסון סקוור גארדן. וזהו זה היה כדור שלג ותוך ארבעה שבועות הכל עמד. דיק: גייסתם המון כסף ומעניין אותי לדעת איך אתה יודע שהקורבנות שלמענם גייסתם את הכסף באמת יקבלו אותו. איך זה מגיע לאנשים ? ג’ורג’: בגלל שלא היה הרבה זמן להרים את המופע והרבה קונצרטים כאלו זה סתם עבודה בעיניים, רציני להבטיח את זה שאנשים לא יחשבו שאנחנו לקחנו את הכסף לעצמנו, היו שלושה שבועות מהרגע שהחלטנו ואז היה רק יום אחד פנוי במדיסון סקוור גארדן. אז חשבנו שהדרך הטובה ביותר היא להצהיר לאיזה ארגון הולך הכסף, והרעיון היה לתת את הכסף לצלב האדום האמריקאי כדי שיעביר אותו לצלב האדום ההודי ואז שמענו כל מיני סיפורים על הצלב האדום ואיך שבנזקי הוריקנים הם העבירו כסף ללבנים ולא לשחורים. שמענו עוד המון סיפורים על ארגונים אחרים אבל היינו צריכים להגיד למי אנחנו מעבירים את הכסף, אז אמרנו שניתן את הכסף ל UNICEF והם יגידו בדיוק מה הם צריכים ואנחנו נשלם עבורו. הקונצרט הכניס 250 אלף דולר שזה לא הרבה ממש שאנחנו מתכוונים לעשות ממכירות התקליט, וזאת עוד בעיה שיש עם חברת התקליטים, אם התקליט בכלל ייצא השנה. אם התקליט ייצא בתחילת דצמבר, נוכל לדעת בינואר כמה כסף יהיה, אמור להיכנס לא מעט כסף, כמה מיליוני דולרים. ראווי אמור להיות בהודו ואני אעביר לו את הכסף בעצמי. אני לא רוצה שהכסף ילך לאיבוד , לקחו שלושה-ארבעה חודשים להרוויח אותו. דיק: אתה תעשה דבר כזה שוב. זה נראה כמו רעיון טוב. ג’ורג’: אולי. לא כל המוזיקאים יכולים לתרום כל הזמן את השירותים שלהם, אז חשבתי שאולי 2 קונצרטים בכל פעם, כשבראשון אנחנו מרוויחים כסף ובשני אנחנו תורמים. ככה בראשון נאכיל את המוזיקאים הרעבים ובשני את האנשים הרעבים. דיק: דרך מעולה לעשות זאת, בטח ישנם חורים ובעיות בתכנית… ג’ורג’: ישנם רמאויות אבל אם אתה לוקח צעדי ביטחון כמו שעשינו כדי שהכסף יגיע למקומו. ולא כמו בקונצרטים אחרים, כמו של הרולינג סטונס שבו נהרגו אנשים, חשוב לצאת בהרגשה טובה מהעניין ושבאמת עשינו משהו. דיק: מקווה שהצלב האדום לא יתעצבנו..למרות שדיברת על כל האירגונים… ג’ורג’: כל ארגון ששמע שאנחנו רוצים לתת לשני, לכלך עליו ואז חשבנו אולי לא צריך לעשות שום דבר. שב בבית ואל תנסה לעשות כלום עבור אף אחד. זה מוזר, אתה יוצר כסף ואז יש בעיה למי לתת ואז כשאתה נותן אתה דואג אם מי שגייסת עבורו יקבל. כל המוזיקאים הגיעו ממרחקים, לא קיבלו שום תשלום. ביליתי עם פיל ספקטור שעות באולפן כדי ליצור את התקליט. נתנו את התקליט לחברת התקליטים ואז הם שואלים כמה הם ירוויחו. אתם לא תרוויחו כלום, זה עבור הפליטים. אנחנו ספגנו את עלויות הייצור ונתנו להם את זה על מגש ואז הם רוצים עוד כסף.