שלום חברים, שבוע חדש אבל האלבום הלבן הכפול עדיין מתנגן באזניים. והיום – ביקורת שהופיעה בניו יורק טיימס ב-8 בדצמבר 1968. מה שמעניין במיוחד הוא לראות את האופן בו השינוי של הביטלס – במראה ובמוסיקה – מתקבל. אנחנו כבר מכירים אותם היום בכל האופנים, אבל מי שקיבל לידו את האלבום הלבן הכפול בזמן אמת קיבל משהו אחר ממה שהביטלס הרגילו אותו שנה קודם לכן. מעניין לראות גם שהמבקר מתייחס להריסון כמי שרק גורע מהיצירה של הביטלס. אבל במקום שאני אברבר, בואו ניתן לריצ’רד גולדסטין שיברבר הוא.
“הביטלס”: גרוב מעורר השראה
הביטלס יכולים לעשות פרודיות, להתעמק, לשדר קור רוח, אבל הם גם מייצגים את היומרה של התרבות שלהם. יותר מכל אחד אחר בהגמוניה של הפופ, הביטלס מעורבים בתקופה עצמה. שלא כמו דילן, שנע ונד כצליין במרחבים הבוערים של דמיונו, הביטלס הם יוצרי גרוב שמרגישים בבית באופן דומה הן בחברה הגבוהה (שאוהבת אותם על חוכמתם) והן בקרב אנשי מוסיקת המחתרת (שאוהבים אותם על היותם מורדים קסומים).
המשיכה הכפולה הזו שהם גורמים למחנות שונים, הפכה את הביטלס לפילוסופים/מלכי הפופ. הנתינים שלהם מגוונים יותר מכל מונרכיה אחרת והם למדו להגיב לקהל שלהם על ידי הכנסת חוסר בהירות ודו משמעות למוסיקה שלהם, כזו שתאפשר למאזין להסיק בעצמו את המסקנות.
החמקמקות הזו – שכל כך מרכזית בחווית הרוק – היא שמשאירה את יצירתם של הביטלס פופולרית ועדכנית. אפילו כשהם מופיעים במלוא ההדר הרהבתני שלהם (לבושים בתווים מלאי חסד ומעוטרים באבני חן נוצצות) השירים שלהם לעולם לא נשמעים מיושנים כיון שהם לא ספציפיים. אם הביטלס החלו את דרכם כשאמאנים מיניים, הם פרחו והפכו לקוסמי מחשבות, כאלו שהתרגלו כל כך להטיל את לחשי הקסם שלהם, עד שכולנו התחלנו למדוד את האמנות של זמננו כמסע קסם מסתורי.
האלבום החדש שלהם נקרא בפשטות “הביטלס”. על ידי אריזתם של 30 שירים חדשים בעטיפה לבנה פשוטה, מעוצבת בצורה כל כך דלילה כאילו לרמוז לצנזורה כלשהי, הביטלס מבקשים מאיתנו לזנוח את התפיסה המוקדמת שלנו לגבי ה”התפתחות” שלהם ולהיזכר בעבר. בתוך העטיפה יש 4 תמונות ישירות (תמונתו של פול מקרטני הלא מגולח היא שוברת התדמית הגדולה מבינהן) ופלקט נייר גדול שמכיל חלקי תצלומים על צד אחד ומילים על צידו השני. הביטלס, שבוודאי מכירים בערכו המיתי של צילום יחסי הציבור, החליטו להציג לנו אוסף מחוספס מאוד כממורביליה. כניגוד לג’קטים של “סרג’נט פפר” ו”מסע הקסם המסתורי”, שהיו מצועצעים ורשמיים ביותר, זהו מארז לא רשמי ומאוד אישי. למעשה, לבחון אותו זה כמו לקבל חבילה ובה מכתב ארוך ופטפטני מהביטלס – ויקר: מחירו לצרכן הוא 12$. כל זה נועד לרמוז על מצב רוח שהוא בין נוסטלגיה וחדשנות.
אם בוחנים אותו תחת המטרה הזו שהוא הציב לעצמו, צריך להכיר באלבום כהצלחה גדולה. עבורי זהו האוסף המספק ביותר של שירי ביטלס מאז ש”ריבולבר” יצא לפני יותר משנתיים. במונחים של מגוון רחב של מלודיות ומילים, הוא בעל דמיון רב יותר מאשר “סרג’נט פפר” או “מסע הקסם המסתורי”. שני האלבומים האלה נסמכו על הקסם המוסף של טכניקות אולפן, כשהם זונחים את הבסיס של כתיבת שיר. הפעם הביטלס החליטו לרסן את עצמם. יש סוג של שקט שחודר אל כל האלבום, גם ברגעיו הקשוחים ביותר. העיבודים בנויים על הבסיס של הרוק – גיטרה, בס ותופים. למרות שיש מדי פעם מעוף על גבי תזמורים מגונדרים, השירים עצמם חזקים מספיק לעמוד במשא של התוספות התזמוריות.
הביטלס נראים עכשיו בטוחים בתפקידם כמנהלי המופע. אולי הם כבר לא נזקקים להסתמך על עטיפה מוסיקלית כבדה כדי להעביר את המסר שלהם. המבנה המדוקדק של “סרג’נט פפר” – שהוביל לכל כך הרבה ניתוחים – נזנח כאן לפורמט הפשוט יותר של שירים אקראיים. אך למרות שאין כיוון לאלבום, המגוון העצום של אווירה ומצבי רוח שהוא חוקר (מגסות קשוחה לבחינה עצמית, מהתרפקות על העבר ועד דקדוק היסטורי, מבדיחה ועד עומק) היא הרבה יותר אפקטיבית כוודוויל מאשר התחושה הסטטית של עבודותיהם הקודמות. הביטלס תמיד ביקשו לערב אותנו בשירים שלהם, על ידי טריק או שטיק. הם עדיין מערבים אותנו, אבל הפעם הם בחרו (על ידי אסטרטגיה מעודנת של הצעה) לפשט ולא להמם.
כמה האלבום הזה מקסים באופן מיידי. שירים כמו “אובלדי – אובלדה”, “The Continuing Saga of Bungalow Bill”, ו-“Why Don’t we do it in the road?” מקרינים שובבות קונדסית. “Blackbird” ו”ג’וליה” רגועים ומדוייקים. “רוקי ראקון” ו”Good Night” הם עליזות יצירתית. בסך הכל לא נראה שיש במוסיקה הזו משהו שהוא מסובך או בלתי מובן. הביטלס – יכול אדם להסיק לאחר שמיעה ראשונה – כותבים שוב לכולם.
הנגישות של האלבום הזה הובילה כמה אנשים להציע שהוא מייצג את זכרון העבר. נוסטלגיה בהחלט קיימת בהרמוניות, מדגישה שנית את הבאקביט ואת המלודיות הפשוטות שהביטלס שרים עכשיו. להעלות באוב את “ראבר סול” יהיה מהלך מאוד אופנתי בשנה בה כל כוכב פופ חופר בגנו בחיפוש אחר שורשיו. אבל הדמיון בין האלבום הזה לבין אלבומי הביטלס המוקדמים הוא שטחי – ובאופן מכוון. מה שהביטלס באמת מנסים להחיות כאן הוא את החיוניות הספונטנית של שיריהם המוקדמים. הם מעוניינים להקרין את תחושת המיידיות וחוסר הליטוש עד הסוף שחסרה בעבודות האחרונות שלהם. כפי שג’ון לנון אומר: “אני כותב מילים שאני לא מבין עד שלב מאוחר יותר… זה למעשה כמו אומנות אבסטרקטית… כשאתה חושב על זה, זה פשוט אומר שאתה עובד בזה”.
אבל פשטות יכולה להיות מתעתעת, במיוחד כשלנון מגלם את השוטה. לאורך השנים, הביטלס שכללו את היצירתיות שלהם לכלי אומנותי אפקטיבי מאוד. אף שיר לא משקף את האמביוולנטיות שלהם טוב יותר מ”ג’וליה”. זה נשמע כשיר קינה עטוף במלודיה מכשפת. אבל המשמעות שלו היא אישית להכאיב לא פחות משהיא אוניברסלית. מי שקראו את הביוגרפיה של הביטלס שפורסמה לאחרונה יגלו ששמה של אמו של ג’ון לנון, שמתה כשהיה נער, הוא ג’וליה.
“Half of what I say is meaningless”, לנון מציין בתחילת השיר. “But I say it just to reach you, Julia”. לא מעט לבלדה פשוטה.
“הביטלס” עולה על גדותיו עם אינטימיות מעורפלת כזו. לעיתים ההתייחסויות הן ערמומיות, למשל ב”מרתה יקירתי” שכתב פול מקרטני לכלבה שלו. לפעמים הם מכוונים פנימה להוצאת האוויר. ב”Glass Onion” לנון מצהיר: “I told you about the walrus and me, man You know we’re as close as can be, man Well here’s another clue for you all The walrus was Paul.”
אפילו יותר אפקטיבי הוא הבורלסק של סוגי מוסיקה שמציג האלבום. מהפן הזה, “הביטלס” הוא כמעט היסטוריה הומוריסטית של הפופ. Back to the U.S.S.R” הוא רוק ראשוני שמצטט את ג’פרסון אירפליין, הבי’ץ בוייז, ג’רי לי לואיס וריי צ’ארלס. יש גם מחוות מוסתרות לטים הארדין וטייני טים. בוב דילן מוזכר באופן מפורש ב”Yer Blues”, שיר כל כך מנופח שאני מעדיף להקשיב לו כשיר פארודי על בלוז לבן
(“The eagle picks my eye The worm he licks my bone I feel so suicidal Just like Dylan’s Mr. Jones”)
אבל בורלסק ביטלסי תמיד מגיע מתובל בחיבה. “רוקי ראקון” עם הקסם הקאובואי שלו יכול היה כמעט להיכתב על ידי דילן, כשהוא אופטימי. “Happiness is a Warm Gun” הוא היזכרות במיניות האלימה מימי הרוק הראשונים. אפילו הגינויים ב-Revolution, שנראים כל כך חד משמעיים, מרוככים עם ידי המשפט המרגיע “It’s gonna be all right”.
לעיתים – כשהמשחק הופך לשופע חיים מדי והבורלסק למסתורי מדי – הביטלס נכשלים. יש כמה קטעים לא ראויים ומבאסים באלבום הזה. ארבעת השירים של ג’ורג’ הריסון הם סאכריניים ככל השירים שכתב עד היום. “Revolution 9″ הוא נדנוד. ו”האני פיי” הוא אותנטי כמנורת גז בבניין Pan Am.
אבל האלבום הזה הוא כל כך נרחב בהקף שלו, כל כך אינטימי בפרטים שלו וכל כך מיומן בגישה שלו, שאפילו הפגמים מוסיפים לטעם.
